בית הלוי חלק ג ריח

דמה"ת אין ספק וא"צ, ורק מדבריהם יש לומר דצריכה

והנה הרמב"ם כתב דבקידש מקודשת מספק הרי פסק בפשיטות כרבא, וכ' המ"מ משום דבתרא הוא, והאלפס הביא לרבה ולרבא וגם הרא"ש כ' צריכה גט או מדבריהם או מספק הרי דלא הכריע הלכה אי כרבה או כרבא, ולכאורה זה תלוי בהא דלקמן דף ע"ז גבי קידשה ע"מ שאין עלי' נדרים והלכה אצל חכם והתירה דרבה ס"ל דמקודשת ורבא ס"ל דבאשה חשובה אינה מקודשת וכ' שם הרא"ש דנסתפקו הגאונים היכא דפליגא רבה ורבא הלכה כמאן, וכן בשו"ע הביא שם שני דעות דבאשה חשובה הוא ספק אי מקודשת וא"כ לדידהו גם הכא יש להסתפק בהלכה אי הוא ספק קידושין דאורייתא כרבא או אינו רק מדרבנן וכרבה, [והא דפסק הרמב"ם גבי הלכה אצל חכם דמקודשת ולא חילק בין חשובה לאינו חשובה הרי דפסק בפשיטות כרבה עיין במ"מ שכ' טעם אחר בזה משום דאליבא דרבא מקשה הגמרא א"ה גבי אשה נמי כו' יעו"ש], וא"כ במומים גדולים דלרבא בודאי אינה מקודשת ורק לרבה בעי גט וכיון דגם לרבה אינו רק מדרבנן יש לנו לומר דבדרבנן הלך אחרי המיקל: ב

כתבו התוס' בריש מס' יבמות ובגיטין דף מ"ו דגם לרב דס"ל בכנס סתם דצריכה גט מ"מ בנמצאת איילונית א"צ גט דלהטעם משום מחילה מום דאיילונית ודאי דאינו מוחל ולטעמא דאין אדם עושה בעילתו זנות זהו רק בשארי מומים דשכיחין ומסיק אדעתי' לבעול לשם קידושין אבל איילונית לא שכיח ולא מסיק אדעתי', ומדבריהם נראה דלאו דוקא נקטו איילונית רק גם בשארי מומים הגדולים אם אינם שכיחים לרב ג"כ א"צ גט, ולפי"ז יש להסתפק במום דנכפה דקבוע לו זמן דעיין בכתובות דף נ"ז דאמרינן דעבד כהן אוכל בתרומה דסימפון בעבדים ליכא כו' מאי איכא ליסטים מזוין או מוכתב למלכות הני קלא אית להו, וכ' התוס' בשם ר"ת דודאי אם נמצא ליסטים מזוין דהוא מקח טעות וכן הביאו הא דבב"מ דשפחה שוטה או נכפית הוא מקח טעות רק ה"פ הני קלא אית להו ולא שכיחי ומש"ה לא חיישינן לי' ואוכל בתרומה וא"כ מוכח דנכפה לא שכיח ולא חיישינן לי' לגבי תרומה וא"כ הא יש מקום לומר דדינו כאיילונית ואפילו כנס סתם א"צ גט גם לרב, והגם דאין להקל מטעם זה לחוד דמאן לימא דנכפה דומה לאיילונית מ"מ כתבתיו לעורר המעיין, ואין להקשות מהא דכתובות דף ע"ד אמר עולא המקדש על תנאי ובעל צריכה הימנו גט זה הי' מעשה ולא הי' כח ביד חכמים להוציאה בלא גט ולאפוקי מהאי תנא והיא לא נתפשה ויש לך אחרת שאפילו לא נתפשה מותרת זו שקדושי' קידושי טעות שאפילו בנה מורכב על כתיפה ממאנת והולכת לה, ומאי קאמר לאפוקי דלמא שם איירי במום גדול ולא שכיח ומוכרח דרק באיילונית לחודא הוא דהוי' מק"ט ובאיילונית הא לא מצינן לאוקמא הברייתא מדקתני אפילו בנה מורכב על כתיפה ומש"ה קאמר לאפוקי כו', גם זה אינו מוכרח דהא י"ל דהך לאפוקי אין הכוונה דפליג עלי' רק פירושו דהך דעולא בא להוציא מהא דאמר שם דבקידושי טעות ממאנת גם בבעל וקמ"ל עולא דבסתם מומין צריכה גט: ג

בסי' ל"ט סעיף ה' המקדש אשה סתם ונמצא עלי' א' מן המומים כו' ה"ז מקודשת מספק, וכ' הב"ש בס"ק ט"ז וכן אם קידש סתם וכנס סתם מקודשת ואין לה כתובה ומשמע מדבריו דחד דינא להו עם קידש סתם לחודא דאינו רק קידושי ספק וכ"כ להדיא בס"ק ז' דבקידש סתם וכנס סתם מקודשת מספק, ונ"מ דאם בא אחר וקידשה צריכה גט משני, ובאמת דדברים אלו לא נמצאו מפורש ברמב"ם וטור ושו"ע דכאן הא לא כתבו רק בקידשה סתם לחודא דהוא ספק, ולעיל בסי' ל"ח סעיף ל"ה כתבו דבקידשה על תנאי וכנס סתם דמקודשת מספק וצריכה גט גם משני אבל היכא דהכל הי' בסתם לא מצינו להם שיהי' רק ספק קידושין ושצריכה גט גם משני, ולא מבעי לדעת רש"י ותוס' שהביא הרא"ש דגם בקידש על תנאי ובעל סתם הוא ודאי מקודשת לרב דקיי"ל כוותי' ורק לשמואל הוא ספק אלא אפי' לדעת היש מהגדולים שכ' הרא"ש דגם רב לא מצריך גט בכנסה סתם רק מספק ויצא להם מהא דאמר בגמרא זה הי' מעשה ולא הי' כח ביד חכמים להוציאה בלא גט דמשמע דאינו רק ספק וכן הוא דעת רוב הפוסקים מ"מ הא עכ"פ חזינן דגם היכא דודאי מקפיד דהא מפורש התנה בעת הקידושין מ"מ מספקינן דלמא בעת הכניסה מחל על הקפידה או בעל לשם קידושין, וכיון דפסקינן דגם בקידש לחודא צריכה גט מספק ושם הוא הספק על סתם בני אדם אי מקפידים על המומים וכמש"כ רש"י והרא"ש, וכבר נתבאר לעיל דגם רב מודה בזה, וא"כ אם קידש סתם ואח"כ כנס סתם הא איכא שני ספיקות להחמיר שמא סתם אינם מקפידים ואסורה גם בלא כניסה ואפי' בהמקפידים הא איכא ספק שמא מחל בעת הכניסה אליבא דרב וא"כ אסורה בלא גט בודאי ואפשר אם קידשה אחר שרי' להראשון מכח ס"ס, הן אמת דבר"ן מבואר להדיא כהב"ש דבקידש וגם כנס בסתם דהוא רק ספק. אך הר"ן לשיטתו שכ' דבקידש סתם גרידא א"צ גט כלל ע"פ דינא דגמרא אבל לדידן הא צריכה גט מראשון מכח ספק ספיקא להחמיר וכודאי דמי, אמנם במומים הגדולים שהראנו פנים לעיל דבקידש לחודא שא"צ גט דודאי סתם אנשים מקפידים בקידש וגם כנס סתם אין בה אלא ספק קידושין: סימן ה

בו יבואר דעת הפוסקים בדיני ממון אם צריכין העדים דרישה וחקירה מן התורה או לא, ובעדי קידושין וזנות מה דינם בזה

בנו"ב מה"ק חלק אה"ע סי' ע"ב כתב דבממון מן התורה א"צ עדות שאתה יכול להזימה וגם באינו יכול להזימן כשר מן התורה, וגם כתב דאע"ג דקיי"ל דגם בממון צריך דרישה וחקירה מן התורה זהו רק דלכתחילה צריכין הב"ד לחקרם ולשואלם באיזו זמן, אבל אם העדים השיבו שאינם יודעים הזמן עדותן כשר מן התורה יעו"ש, והנה מלבד שהוא דבר חדש ומדברי כל הראשונים וסתימותן נראה ברור דמן התורה ממון ונפשות שוים בדו"ח בכל הפרטים ואינו יודע פסול בהו כמו בנפשות, עוד זאת כי גם מלשון המשנה מוכרח כן דקתני בסנהדרין דף ל"ב אחד דיני ממונות וא' דיני נפשות בדו"ח שנאמר משפט אחד יהיה לכם, מה בין ממון לנפשות ד"מ בשלשה כו' ופריך בגמ' ד"מ בדו"ח וכו' והתניא שט"ח המאוחרים כשרים ומשני ר"ח דהמשנה קאי על דין תורה דמה"ת צריך רק רבנן תיקנו דא"צ משום נעילת דלת, הרי מהמשנה מוכרח דבדו"ח שוים הם לגמרי מה"ת דאל"כ בסיפא דקתני מה בין ד"מ כו' טפי ה"ל למתני הך חילוקא שיש ביניהם בדין דו"ח דאיירי בה ברישא דבממון אינו יודע כשר ותפסה המשנה חילוקים אחרים בדינים אחרים, ובודאי מוכרח