בית הלוי חלק ג רטו

שהיה בה מום ונתרפאה באשה מקודשת אפי' ורק משום דהתנה עמה מפורש ע"מ שאין בה מום לא מהני מה דנתרפאה דגם בכה"ג איכא קפידא דמאוסה עליו ומש"ה באשה דאינה מקפדת במה דהי' בו מום שנתרפא שוב אינו נכנס בלשון התנאי שהתנתה, אבל דבר דהוא בעצם מום במקח גם בלא תנאי שפיר הוא מקח טעות גם באשה

ועכ"פ הא נתברר מדברי מהר"ם דבנפלה לפני יבם שאינו אפי' כל דהו גם לרש"י א"צ חליצה, וכהרד"ק, גם הא נתבאר לפי"ז מדברי רש"י דרק אם הבעל שלם אבל אם נמצא מום בהמקדש הראשון הוא מקח טעות וכל זה מוכרח מדברי מהר"ם שכן הוא כוונת רש"י דלהתקדש לכתחילה למי שאינו רק כל דהו בלא ידיעתה דבזה לא אמרינן כלל הסברא דטב למיתב טן דו, והרי לא מצינו בזה לשום אחד מן הראשונים שיחלוק על רש"י בזה בודאי דיש בזה סמיכה גדולה להקל להלכה באופן כזה אם יש עוד פרטים לצרף להיתר. אמנם לפוטרה בלא גט הא אין שום מקום לאומרו כלל דהא לא עדיפא מנמצא מום באשה דנתבאר בסי' ל"ט ול"ח דגם בקידש סתם צריכה נט מספק, וגם בקידש סתם וכנס סתם אינו רק ספק וכמבואר שם, רק זאת נתבאר בזה דאינו רק ספק קידושין ולא ודאי וה"ה בנמצאו מומים גדולים בבעל הוא כן

והנה אין להקשות על זה מהא דכתובות דף נ"ז דארוסה אינה אוכלת בתרומה משום סימפון ובהגיע זמן אוכלת למשנה ראשונה דמשום דחייב כבר במזונותי' בודקה ע"י קרובותיו ואם נאמר דשייך סימפון גם בבעל אכתי לא תאכל תרומה שמא יש בו מום והרי היא אינה בודקת אותו בהגעת הזמן [ואפשר לומר עוד דכיון דאוכלת משלו אם היה יודע בעצמו שיש בו מום לא היה שדי זוזי בכדי לזונה ואח"כ לא תתרצה בו], זה אינו דהא ודאי דלא כל המומים הפוסלים באשה יפסלו באיש דאין אשה אלא ליופי משא"כ האיש, והרי אפי' אם אמרה מפורש על מנת שאין בו מום אמרינן בכתובות דבהלכה אצל רופא וריפא אותה דבאשה הוי' מום דמ"מ מאוסה היא בכך שהי' לה מקודם המום ובאיש אינו מום דאשה אינה מקפדת בזה וכמו כן הוא בכל המומים הקטנים י"ל דאשה אינה מקפדת כלל בהם, וכל דברינו הוא רק במומים הגדולים וכמו בהני דאמרינן בהו דכופין אותו להוציא והדומה להם דנראה בחוש ובסברא דגם אשה מקפדת היא בהם בזה הוא דאמרי' דהוא מקח טעות, וא"כ הא י"ל דרק באשה דכל מום פוסל בה חששו חכמים בהם לסימפון דשכיחים הם אבל באיש דאינו פוסל בו רק מומים הגדולים לא חששו להם חכמים דאינם שכיחים ומשו"ה אוכלת שפיר תרומה, וכמו דאיתא בכתובות שם דמשו"ה כהן שקנה עבד אוכל תרומה מיד דסימפון בעבדים ליכא וכתבו שם התוס' בד"ה הני דודאי דגם בעבד איכא מומים המבטלים המקח וכמו מוכתב למלכות או ליסטים מזוין או נכפה או שוטה דמבואר בגמרא דמומים אלו מבטלים המקח רק דלא שכיחא ומשו"ה לא חיישינן להו, ומשו"ה נמי לא חיישינן לסימפון בבעל, ובזה מיושב הא דכתובות דף ע"ב דתנן המקדש ע"מ שאין בה נדרים או מומין ונמצאו בה מומין אינה מקודשת והקשו התוס' למה נקט באמר על מנת הא גם בקידשה סתם אינה מקודשת דמטעם זה ארוסה אינה אוכלת בתרומה משום סימפון, ועיי' בשיטה מקובצת שתי' בשם ריב"ש דבע"מ פוסלין בה כל המומין הפוסלים בכהנים, והא דחיישינן גם בסתם לסימפון אינו בכל המומים רק במומים הגדולים כבעל פוליפוס, וע"ש מה שכ' מדוע לא רצו התוס' בתי' זה, ולפי הנ"ל ניחא דבמומין הגדולים א"כ גם בהגיע זמן לא היה לה לאכול דלמא יש בו מום ומוכרח דבשביל מומים הגדולים לחוד לא חששו להם חכמים ועיקר החשש הוא משום כל מומים והקשו התוס' שפיר, והנה אדרבה בדברים אלו יש מקום עוד להסתפק בנמצא מום בהבעל בהא דאיתא בכתובות דף ע"ה דאמרו חכמים בד"א במומין שבסתר אבל במומין שבגלוי אינו יכול לטעון וכתב שם בהגהות אשר"י דקאי על מומים דרק לפעמים נגלים ויכול הבעל לחקור עליהם על ידי קרוביו ומיודעיו וכמו נכפה שאין קבוע לה זמן וכדומה לו דכיון דהי' יכול להתוודע ע"י חקירה בודאי ידע ונתפייס, ויש מקום להסתפק ולומר דלא אמרו כן רק במומין שבאשה כיון דכל מומים פוסלים בה והוא שכיח שיהיה בה איזו מום מדחזינן דחששו להם חכמים לענין תרומה ובודאי חושש גם הבעל להם וחוקר עליהם ומשו"ה במומין שבגלוי אינו יכול לטעון גם במומין דאינם שכיחים דהא ע"י שחוקר ובודקה עבור המומים השכיחים הלא ממילא יודעו לו כל המומים שיש בה רק שיהיה בגלוי קצת שיכולים להתוודע ע"י חקירה ובדיקה, אבל במומים שבבעל דאינו פוסל רק מומים גדולים דאינם שכיחים אפשר יש מקום לומר דמש"ה אינה חוששת לחקור עליו כלל וכמו דחזינן דלא חששו להם חכמים ולא אסרוה בתרומה עבורם כמו כן י"ל דגם היא משום זה אינה מעלה על דעתה לחקור עליו כלל וא"כ גם במומים שהם קצת נגלים וכמו נכפה שאין קבוע לה זמן אפשר דנאמנת לומר שלא ידעה מהם וצ"ע

והנה אין לפקפק בכל זה מהא דכתבו התוס' בב"ק שם דהא דפריך נימא דאדעתא דהכי לא קידשה נפשה הוא רק בנפלה מן האירוסין ולא בנפלה מן הנשואין וכן כתבו התוס' בכתובות דף מ"ז יעו"ש, זה אינו דרק שם דאין שום טעות בהקידושין בעצמם דהרי המקדש היה שלם וגם בשעה שנתקדשה היתה יודעת מספק זה דיכול להיות שתפול להיות זקוקה להמוכה שחין ואין שם ביטול מצד טעות בקידושין רק צריכין לבטלו משום תנאי וכמו שנתבאר למעלה שפיר חילקו התוס' בין אירוסין לנשואין דהרי בכל דבר שנעשה בין שני אנשים אין ביד אחד להטיל תנאי בדבר אם לא מדעת שניהם ושפיר כתבו התוס' דבנשואין דהוא ודאי אינו רוצה לבטל הנשואין ע"י התנאי דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות איננה יכולה לומר דאדעתא דהכי לא נתקדשה, ורק בנפלה מן האירוסין דלא איכפת ליה כלל בהתנאי אם יתבטלו הקידושין כשתפול לפני אחיו שפיר אמרינן דתלוי רק בה ובדעתה ואדעתה דהכי לא קידשה נפשה, אבל בנמצא מום בהבעל עצמו דבאנו עליו מצד מקח טעות שטעתה היא בו בשעת הקידושין הרי כל טעות תלוי הכל בזה שטעה לחודא ואין שום חילוק בין אירוסין לנשואין, וכן מוכח מדברי התוס' שם שכתבו דמש"ה ג"כ קונה בהמה ונטרפה או מתה אח"כ לא יוכל לומר דאדעתא דהכי לא קנה דהרי תלוי גם בדעת המקנה ג"כ והוא לא נתרצה בהתנאי, והרי כל זה הוא בנטרפה אח"כ אבל אם נמצאת שהיתה טרפה מקודם בשעת הקני' הוא מבואר להדי' בחולין דף נ' דבהוגלד פי המכה בידוע שג' ימים מקודם נטרפה ובטל המקח, וזהו כמש"כ, וכל זה הוא ברור ופשוט ולא הוצרך להכתב רק מפני המערערים שלא יערערו על כל הנ"ל

ועיין בכתובות דף ע"ז תנן האיש שנולדו בו מומין אין כופין אותו להוציא ואמרי' בגמרא אית תנא נולדו ואית תנא היו, מאן דתני נולדו דאין כופין כ"ש היו ומאן דתני היו דסברה וקיבלה אבל נולדו לא, ולכאורה צ"ע דמנ"ל להגמרא דמאן דתני היו פירושו שהיו בו מומים והיא ידעה מהם ונתרצה דלמא פירושו היו ולא ידעה מהם ואפ"ה אין כופין וא"כ הא י"ל דמאן דתני היו כ"ש נולדו אח"כ דאין כופין וכבר הקשה כן הב"ש בסי' קנ"ד ס"ק ב' ומוכח מזה דבהיו והיא לא ידעה מהם ס"ל להגמרא בפשיטות דהוא מקח טעות וכופין להוציא, ועיין בב"ש שם מה שהביא דברי הב"ח שכ' להיפוך: