בית הלוי חלק ג ריג

רק מדרבנן, ועוד דהא במשנה תני חרש שנחלץ כו' והחולצת מן הקטן פסולה וודאי דהוא פסול דאורייתא דומיא דחליצת קטן דתני בהדיא וא"כ הא בודאי דאין מקום לומר דלזה נתכוין הרמב"ן דפסול משום דא"י להקרותה דהוא רק אסמכתא בעלמא והרי גם בחלצה לפני עמי הארץ שאינם יכולים לקרות כ' הרמב"ם דחליצתה כשירה*) וברור דכוונת הרמב"ן כמש"כ דמפרש דהמשנה איירי בלא למדו מקודם ואי אפשר ללמדה, אבל ביכולה לומר גם להרמב"ן כשר, ורק לדעת הריטב"א לחודא הוא דגם בזה פסול דאורייתא משום דכל שאין השני שומע מה שזה אומר לא מקרי אמירה וכמש"נ

והנה הרמב"ן וריטב"א סייעו שיטתם דהמשנה קאי גם על חרש המדבר ואינו שומע מדברי הירושלמי וכתבו דבירושלמי מבואר כן, וז"ל הירושלמי תמן תנינן הכל חייבין בראי' חוץ מחרש שוטה וקטן חברייא בשם ר"א למען ישמעון ולמען ילמדון עד כדין מדבר ואינו שומע שומע ואינו מדבר. ר' הילא בשם ר"א למען ילמדון [פי' שיכול ללמד לאחרים] א"ר יונה הדא אמרת לית כללא דרבי כללין כו' תנינן חרש שנחלץ כו' פסול אר"י שאין יכולין לומר ואמר ואמרה ותנינא חרש שדברו בו חכמים בכל מקום שאינו שומע ואינו מדבר הדא מסייע לר' יונה לית כללא דרבי כללין, פי' דכיון דהטעם משום דאינו באמר ואמרה מוכח דכאן יצא מן הכלל שכללו דסתם חרש הוא אינו שומע וגם אינו מדבר, והכא איירי גם בא' מהם, והנה אין לפקפק ולומר דהירושלמי ג"כ לא אמר רק דהכא ע"כ קאי גם על אינו מדבר לחודא אע"ג דהוא שומע דהוא ודאי פסול, דזה אינו, דודאי א"א לומר דחרש דתני הכא קאי רק על שומע ואינו מדבר דזה עיקר שמו אלם ולא קאי על מדבר ואינו שומע דהוא עיקר הנקרא חרש כדכתיב כחרש לא אשמע ובודאי כיון דהירושלמי אמר דהך משנה יצאה מן הכלל בודאי דקאי גם על מדבר ואינו שומע וזה ראי' ברורה לשיטתם, ועיין בירושלמי פ"א דתרומות ובחגיגה פ"א וז"ל חרש שנחלץ כו' אר"י בשאין יכולין לומר ולשון זה משמע להדיא כהרמב"ן דלא בכל אופן פוסל חרש ורק באין יכול לומר אבל ביכול לומר אע"ג דעתה נתחרש ואינו שומע כיון שיכול לומר כשר, אבל בירושלמי דיבמות הגירסא אר"י שאין יכולין לומר ולפי גירסא זו נוכל לומר כהריטב"א דבכל גוונא מקרי אינו יכול אע"ג דמדבר וגם למד מקודם פסול, ועיין מש"כ בסי' שאחר זה בישוב דברי הרמב"ם דלפסק הלכה אין הכרח מהירושלמי דיש לומר דעיקר הדבר תלוי בפלוגתא דאמוראי יעויין שם

מסקנת הדברים דמי שאינו שומע ויכול לדבר אם אינו יודע לומר הפסוקים פסול להרמב"ן וריטב"א דאינו ראוי לבילה מקרי, ואם כבר למד לומר הפסוקים אין ראיה מדברי הרמב"ן לפוסלו ורק להריטב"א גם זה פסול: סימן ג'

יבאר בדין אשה שנתקדשה סתמא ונמצאו מומין בהבעל אם יש לחקור בין משום מקח טעות ולשוי' רק ספק קידושין, או רק קידושין דרבנן. או לא

הנה בדין אשה שנתקדשה סתם ונמצא בהבעל שיש לו מום מהמומים הגדולים כנכפה וכדומה והיא לא ידעה מהם דהי' מהמומין שבסתר לפום רהיטא היה נראה לדון בהם דין מקח טעות דאדעתא דהכי לא נתקדשה לו והי' דינה כמו שנתבאר. בסי' ל"ט בנמצאו באשה המומים הפוסלים בנשים דבקידש סתם או קידש וכנס סתם דצריכה גט רק מספק או רק מדרבנן לחודא וכמו שנתבאר שם. אבל טפי מספק קידושין ודאי דלא הוי', וכן כתב הב"ש בסי' קנ"ד, ס"ק ב' דבנמצאו בו מומים והיא לא ידעה מהם דינו כמו בסי' ל"ט יעו"ש

אמנם ראיתי בכמה חיבורים מרבותינו האחרונים בשו"ת שלא רצו בכה"ג לדון בה מדין מקח טעות באשה ולא חשבוהו גם להצטרף לשארי התרים שכתבו בדבריהם, וטעמם נראה דס"ל דבאשה אמרינן טב למיתב טן דו ובכל דהו ניחא לה, ואמרתי לבאר עיקר דין זה מסוגי' הגמרא בעה"י ולראות להיכן הדברים נוטים

הנה בב"ק דף ק"י פריך יבמה שנפלה לפני מוכה שחין תיפק בלא חליצה דאדעתא דהכי לא קידשה נפשה ומשני התם אנן סהדי דמינח ניחא לה בכל דהו כדר"ל דאר"ל טב למיתב טן דו, אמנם לפי הנראה יש לדבר בזה הרבה, דעיי' במרדכי פרק החולץ שהביא תשובת הגאונים ביבמה שנפלה לפני מומר דא"צ חליצה מניה וכ' המרדכי דמהר"ם הביא ראיה לדבריהם מהך סוגי' דב"ק דאי לאו סברא דניחא לה בכל דהו היינו אומרים דאדעתא דהכי לא

הגה"ה

*)ויש להסתפק בעיקר הכלל בדבר שהוא פרט במצוה ואינו מעכב ומ"מ בעינן שיהי' ראוי לבילה דוקא ויש מקום לומר דזהו דוקא אם זה הפרט הוא קודם המצוה וכמו בילה דהוא מצוה קודם הקרבת המצוה ומשו"ה מעכב אם אינו ראוי אבל דבר הבא אחר שכבר נעשית עיקר המצוה ואח"כ יש פרט אחד שהוא מצוה לעשותו וגם אינו מעכב אם לא עשאה אם גם בזה נאמר דאם אינו ראוי יהיה מעכב עיקר המצוה הקדום לה, ודבר זה צריך חיפוש במקום אחר ואין הזמן מסכים כעת, ואם נחלק כן נוכל ליישב בזה הא שכתב הרמב"ם דסומא אינו חולץ לכתחילה וכתב המ"מ דלכתחילה מצוה שיראה היבם הרקיקה וכדכתיב וירקה בפניו [וכן הוא דעת הראב"ד שכתב דאם אין אחר חולץ לכתחילה ומוכרח דגם הוא ס"ל כן] ומיהו בדיעבד כשר דהא גם בלא רקיקה כלל כשר, ועיין במל"מ שהקשה על זה דאם נאמר דמה"ת צריך לראות הרוק א"כ בסומא צריך להיות פסול משום דאינו ראוי לבילה וקל וחומר הוא מקריאה דמעכב באינו ק"ו ברקיקה דחמירא מיני' דיהי' מעכב וכן הקשה הב"ש בפי' סדר חליצה, ולפי"ז ניחא דקריאה דהוא קודם עיקר החליצה שפיר מעכב באינו ראוי אבל הרקיקה דבאה אחר החליצה [דעיקר המתיר הוא החליצה וכדילפינן מקרא דבישראל בית חלוץ הנעל כיון שחלצה הותרה לישראל] נהי דהוא פרט ומצוה לכתחילה מ"מ כיון דבדיעבד אינו מעכב גם ראוי כשר, וא"כ הרי הך וענתה הא כתיב באמירה דידה שאחר החליצה הגם דנאמר דגם אמירה דידה שקודם החליצה וכן של יבם נלמד מינה דמסתמא שוים הם דחזינן דכולם צריך להיות בלה"ק ועיקר הלימוד הוא מהך וענתה דיליף עני' עני' מלוים כדאיתא בסוטה דף ל"ב הרי דכולם למדין מינה מ"מ כיון דבעיקר מה דכתיב שנצרך עני' מפי אחרים בה בעצמו לא שייך לומר דיהיה מעכב באינו ראוי א"כ הא גם בשארי האמירות שקודם חליצה אין מקום להצריכם ראוי דוקא, ולפי"ז נצרך לומר הא דאלמת פסולה הוא משום אמירה הראשונה של מאי יבמה ולא משום אמירה של ככה יעשה, ואם אמרה מאן יבמי ונשתתקה יש לומר דכשר: