בית הלוי חלק ג ריב

דהי' קשה לי' לרש"י דהמשנה נקטה סתמא חרש פסול והאיך נימא דלא איירי רק בנתחרש קודם שלמד אבל אם נתחרש אח"כ כשר דא"כ לא הי' להמשנה למסתמא דחרש פסול, ומש"ה כ' דתנן חרש שדברו בו חכמים אינו שומע ואינו מדבר ושפיר נקטה המשנה סתם דכל סתם חרש שבמשנה קאי על אינו מדבר ג"כ אבל לדינא י"ל דמודה להרמב"ן דכל שא"א ללמדו ה"ל אינו ראוי לבילה, ובודאי דכן מסתבר לומר דכל למעוטי בפלוגתא עדיפא, אמנם דברי השו"ע בסדר חליצה א"א לפרש כן דמדכ' שלא יהי' חרש שאינו שומע ואינו מדבר בודאי מוכח דס"ל דמדבר ואינו שומע כשר אע"ג דלא למד הפסוקים דהרי כל אינו מדבר ואינו שומע אינו יכול לומר הפסוקים ומוכרח הא מדבר אע"ג דאינו יכול לומר הפסוקים כשר ובע"כ ס"ל דכיון דאין החסרון בעצמו רק מה שא"א ללמדו לא מקרי אינו ראוי לבילה, ועכ"פ בנתחרש אחר שלמד גם הרמב"ן מודה דכשר ואינו פוסל רק בנתחרש קודם שלמד, וגם בזה פסק בשו"ע דלא כוותי', אמנם בחידושי הריטב"א כתב וז"ל דלאו בני קריאה נינהו דמאי מהני הקריאה כיון דאין שומעין זה לזה, הרי ס"ל להדי' דגם בנתחרש אחר שלמד לא מהני כיון דהשני אינו שומע מה שהוא אומר לו, דס"ל דלשון אמירה הוא לא שיאמר בעצמו רק אומר לחבירו ואם אין חבירו שומע לא מקרי אמירה, ויש לעיין קצת בסוטה דף ל"ה כה תברכו בקול רם או אינו אלא בלחש ת"ל אמור להם כאדם שאומר לחבירו, ומשמע דעיקר הדבר הוא מדכתיב להם דבא הצווי לכהנים שיאמרו לישראל, ומזה הוא דידעינן דצריך בקול רם שיהי' ראוי לשמוע אבל מאמור לחודא בלא תיבת להם לא היינו יודעין דצריך דוקא אופן שיהי' ראוי לשמוע מה שהם אומרים וגם בלחש סגי דמקרי אמירה וצע"ק, ואפשר דשאני הכא דכתיב וענתה ואמרה ועני' הוא בקול רם כדמוכח בסוטה דף ל"ב, והרי אין הדבר מוגבל עד כמה יגביה קולו, ובודאי גדרו הוא שיגביה קולו עד שאחרים יוכלו לשמוע מה שהוא אומר, ומזה ידעינן בחליצה דצריך שיהי' באופן שישמיעו זה לזה, ועיין במס' גיטין דף ע"א בתוס' ד"ה והא יכול לדבר מתוך הכתב שכתבו דלרב דחשיב בכתב הגדה הא דממעטינן חרש מחליצה לפי שאינו באמר ואמרה דאמירה ודאי אינו אלא בפה ועוד דילפינן וענתה מוענו הלוים דצריך בפה כמו בלויים הרי דילפינן חליצה מלוים, וא"כ ילפינן מני' גם כן שצריך להיות בקול דהיינו שכל א' ישמע מה שחבירו אומר לו, אמנם גם זה אינו מספיק כל צרכו דהרי פשטות הפסוק משמע דכל דיבורם של היבם והיבמה הוא לב"ד דכתיב מאן יבמי להקים לאחיו שם וכן דברי היבם לא חפצתי לקחתה דנאמרו הכל בלשון נסתר ולא בלשון נוכח ומשמע דאמירתם הוא לב"ד ולא לחבירו וא"כ גם אם נאמר דגדר אמירה או עני' הוא כשאחר שומע אין לנו להצריך רק שהב"ד ישמעו אבל מנ"ל להצריך שהיבם ישמע דברי היבמה וצ"ע, ועיין בסדר חליצה סעיף נ' וז"ל צריך שיבין היבם דברי היבמה ומה הוא משיב לה, וכתב ע"ז בפירוש סדר חליצה דזה יצא לי' מדברי הקונטרסין שכתבו דשואלין אותו הבנת מה שאמרה, ולכאורה הוא כדברי הריטב"א, אמנם בודאי דאין כוונתו רק חומרא בעלמא דהא הבאנו לעיל דמדבריו בסעיף ט"ז מבואר להדיא דאינו שומע כשר, ועוד דגם לדעת הריטב"א דמצריך שיהי' חבירו שומע מה שאומר אבל זה לא שמענו כלל שיהי' מבין מה שאומר ואם אינו מבין פי' המלות דזה יהי' מעכב בחליצה לא שמענו גם להריטב"א שיאמר כן, ולא נזכר בפוסקים ראשונים שיצריכו ללמדם פירושם של הפסוקים

ולכאורה הי' מקום מטעם אחר לפקפק באינו שומע אע"פ שיודע לומר הפסוקים, מהא דאיתא בירושלמי והוא שיהיו הדיינים יודעים להקרות, אית תנא תני אפילו אין יודעים להקרות, מאן דתני והוא שיהיו יודעים מדסמכוהו אמקרא ומאן דאמר אפילו אין הדיינים יודעים להקרות עד שלא סמכוהו אקרא, וענתה ואמרה אין עני' אלא מפי אחרים, הרי חזינן דאחר דסמכוהו אמקרא מצריך דוקא שיהיו הדיינים יודעים להקרות ולא מהני מה דהיא בעצמה יכולה לקרא הפסוקים דבעינן שהדיינים יהיו יודעים כדי שיהי' ראוי לקיים בהיבמה להיות עונה ע"פ אחרים, והירושלמי הא ודאי דאיירי גם כשהיא בעצמה יודעת לומר הפסוקים דאין לפרש דאיירי כשהיא בעצמה אינה יודעת לקרא דא"כ בלא"ה פסולה ומאי שייך לזה הך דרשה דאין עני' אלא מפי אחר, וא"כ באינה שומעת אע"ג דכבר למדה ויכולה לומר הפסוקים מ"מ הרי אין יכולים להקרות מפי אחרים, וכמו דאם החסרון הוא בדיינים שאינם יודעים להקרות הלא כמו כן הוא אם היא אינה שומעת הרי עכ"פ הדיינים אין יכולים להקרותה, ואע"ג דזה פשיטא דבכל יבם ויבמה גם אם אמרו בעצמם כשר דהא לא גרע מאם לא קראו כלל דכשר מ"מ ראוי להקרות בעינן, ולכאורה הי' מקום לפי זה לומר דגם חידושי הרמב"ן נתכוין לזה במה שכתב וז"ל אע"ג דמדבר אינו בכלל ואמרה לפי שאין יכולין ללמדן ולהקרותן פי' דגם אם כבר למד מ"מ אין יכולין להקרותה מפי אחרים וא"כ לדינא הרמב"ן והריטב"א שוין הם דגם בלמד מקודם לא מהני רק חלוקים הם בטעמם, דלהרמב"ן משום דא"י להקרותן ולהריטב"א משום דחבירו אינו שומע לא מקרי אמירה ונ"מ לדינא אם נתחרש היבם אחר שכבר אמר לא חפצתי לקחתה דלהרמב"ן יהי' כשר דהיבמה הרי היא פקחת והיבם כבר אמר ולהריטב"א כיון שנתחרש היבם לא הוי' אמירה דידה אמירה וא"כ הוא אינו בכלל ואמרה עי"ז שהוא חרש אמנם בודאי דאין כוונת הרמב"ן לזה דהא ודאי הא דאמר בירושלמי אין עני' אלא מפי אחרים אינו רק אסמכתא בעלמא וכדאמר בירושלמי דסמכוהו אקרא, ועוד דיעויין במס' ביכורים בראשונה כל מי שיודע לקרות קורא וכל מי שאינו יודע מקרין אותו נמנעו מלהביא התקינו שיהי' מקרין את הכל וע"ש בר"ש ובפירוש הרמב"ם הביאו דברי הירושלמי דסמכוהו אקרא וענית ואמרת אין עניה אלא מפי אחרים, והרי המשנה אמרה מפורש דהך משום דנמנעו מלהביא התקינו ובלאו הך חששא היו מניחין אותו שיודע לקרא מעצמו ואם נאמר דהוא דרשה גמורה הא גם בלאו הך דנמנעו היו צריכין להקרות גם להיודע, דאע"ג דגם הם ראוין להקרות ושוב אינו מעכב וכמו בראוי לבילה מ"מ הרי לכתחילה צריך לעשות המצוה כתיקונה בכל פרטי' וכמו בילה דלכתחילה צריך לעשות בילה ולא סמכינן על הא דראוי לבילה ועיין במס' נדה דף ס"ו בתוס' שם שכתבו דבדבר שהוא מצוה צריך לעשותה לכתחילה והרי קריאת ביכורים הוא מצוה ומוכרח בע"כ דהפסוק אינו רק סמך בעלמא להחזיק התקנה ומדוע נאמר ביבמה דצריך דוקא להקרותה, וגם אם נאמר דמדרבנן הצריכו להקרותה דוקא מ"מ קשה לומר דאם אינה ראוי' להקרותה יהי' החליצה פסולה בשביל זה דבשלמא דקריאה בעצמה דצריך מדאורייתא שפיר אמר דבאינה יכולה לומר דפסולה, אבל ביכולה לומר בעצמה רק אינה יכולה להקרותה יהי' פסול זה ודאי דחוק לאומרו, ועוד דהרי וענתה כתוב באמירה דידה אבל באמירת היבם לא כתוב עני' והניחא לר"מ דפוסל בקטנה משום דמקשינן אשה לאיש ונאמר דכמו כן מקשינן איש לאשה לענין דצריך עני' אבל לרבנן דמכשרי חליצת קטנה דלא ס"ל ההיקש א"כ אמאי פסול לדידהו חרש שנחלץ והרי משמע להדיא דחרש שנחלץ דתני במשנה אתיא גם כרבנן דרק על קטנה שחלצה אמר בגמרא זו דברי ר' מאיר ומשמע דחרש א"ש גם כרבנן, וגם דהרי דעת התוס' דגם לר"מ אין ההיקש