בית הלוי חלק ג ריא

ונהדר לדידן מה דהי' מקום להסתפק בדעתו

ולפי מה שנתבאר בסי' הקדום דכל דברי הרמב"ם נפק לי' מדיוקא של המשנה מדתני חרש ולא אלם דהוא רבותא יותר הא מוכרח דקאי על חרש שאינו שומע ואינו מדבר דאי במדבר ואינו שומע הגם דנתבאר דלענין חסרון דעת הוא גרוע מאלם מ"מ הרי פסולו בחליצה אינו משום חסרון דעת רק משום דאינו באמירה והלא בזה אלם גרע דאינו יכול לדבר כלל ושפיר נקטה המשנה רבותא יותר דחרש דאע"ג דמדבר מ"מ כל שאינו שומע אינו בכלל אמירה ומוכרח דהרמב"ם ס"ל כפרש"י וגם לפי מה שכתב הכ"מ להראות מקורו של הרמב"ם הא דחרש אינו פוסל דסמך על התוספתא דתני חרש שנחלץ וחרשת שחלצה והחולצת מן השוטה ושוטה שחלצה והחולצת מן הקטן כו' תצא וי"ג דרכים בה, הרי דמדמה חרש לקטן ואינו פוסל, והרי התוספתא בודאי איירי באינו מדבר ואינו שומע כיון דתני לה בהדי שוטה וכדאיתא בריש חגיגה דקתני חרש שוטה וקאמר בגמרא קתני חרש דומיא דשוטה תנינא להא דתנו רבנן חרש שדברו חכמים בכ"מ שאינו שומע ואינו מדבר, הרי מוכח דרק בכה"ג פסק הרמב"ם דאינו פוסל, וגם הספק השני נפשוט דבע"כ מדבר כשר דאי אפשר לומר דהמשנה פוסלת גם במדבר ואינו שומע א"כ הא לא הביא הרמב"ם כלל דינו של המשנה ומוכרח דס"ל דהמשנה איירי ג"כ רק בכה"ג: ג

ועל מה שהשוה הרמב"ם אינו שומע ואינו מדבר ומדבר ואינו שומע כלום דבשניהם אין מעשיהם קיימין בקרקע, והקשה המ"מ דהא אמרינן זה וזה הרי הם כפקחין לכל דבריהם ועיין בכ"מ שכתב בתי' השני דלא אמרו דה"ה כפקח אלא בשומע קצת רק שאינו שומע היטב ככל אדם, אבל מי שאינו שומע כלום הרי הוא כחרש גמור אע"ג דמדבר ומש"ה דקדק הרמב"ם וכ' ואינו שומע כלום, וקשה לי טובא לדבריו הא דאיתא בריש חגיגה הכל חייבים בראי' חוץ מחרש שוטה וקטן וקאמר בגמרא קתני חרש דומיא דשוטה וקטן מה שוטה וקטן דלאו בני דעה נינהו אף חרש דלאו בני דעה תנינא להא דתנן חרש שדברו בו חכמים בכל מקום שאינו שומע ואינו מדבר, ולהכ"מ הרי הי' יכול לאוקמא גם במדבר רק שאינו שומע כלום דגם הוא דומה לשוטה דלאו בר דיעה הוא כלל, וצ"ל דהגמ' תפיס לי' חד מהני תרי או אינו מדבר ואינו שומע ובאמת הי' יכול לאוקמא גם במדבר כך אינו שומע כלום, דגם הוא דומה לשוטה, וא"כ קשה דבמגילה הכל כשרים לקרא את המגילה חוץ מחרש שו"ק ומוקים לה בגמרא כר' יוסי דאמר בק"ש אם לא השמיע לאזנו לא יצא ודלא כר' יהודה דאמר דיצא, והרי גם הכא תנן חשו"ק והוי' חרש דומיא דשוטה רק הכא לא מצינן לאוקמא באינו מדבר ג"כ מדיכול לקרות וכמש"כ התוס' וא"כ בע"כ הכא אינו דומי' דשוטה ומש"ה לא מתוקים רק כר' יוסי אבל להב"י דאינו שומע כלום הוא ג"כ כשוטה הא ודאי דמוכרח לפרש הך משנה באינו שומע כלום כי היכא דיהי' דומיא דשוטה וא"כ בלא סברא דצריך להשמיע לאזניו פסול משום דלאו בר דעה הוא ופטור מכל המצות, ובע"כ מוכרח דכל המדבר גם באינו שומע כלום ה"ה כפקח וחייב במצוה דמגילה אי לאו משום דאינו משמיע לאזניו, וצ"ע, ולזה העירני קצת חכם אחד, ויש לדחוק קצת ולומר דאע"ג דמבואר במק"א דגם בהי' פקח ונתחרש אח"כ ה"ה כשוטה [ועיין בפתיחה לפמ"ג או"ח] לכל דבריו זהו באינו שומע ואינו מדבר דכל שנתקלקל אצלו השמיעה והדיבור ודאי נאבד ממנו דעתו, אבל במדבר ואינו שומע הרי בשביל חסרון חוש השמיעה לחודא אינו חסרון בדעת שלו דהא תנן ה"ה כפקחין לכל דבריהם והא דכ' הכ"מ דבאינו שומע כלום ה"ה כשוטה הוא בע"כ אינו מצד חסרון חוש השמיעה ורק טעמו דאם אינו שומע כלום לא הי' לו ממי ללמוד דעת ועיר פרא אדם יולד ואם לא ילמד דעת מאחרים אין לו דעת, וכל זה הוא באינו שומע מעיקרא אבל אם שמע מקודם ולמד דעת אע"ג דנתחרש אח"כ ואינו שומע כלום גם הב"י מודה דאינו כשוטה, וא"כ בהך דמגילה כיון דיודע לקרות המגילה כתקנה בע"כ דאיירי או בשומע קצת או בפקח ונתחרש אח"כ, ומש"ה מוקים לה בע"כ כר' יוסי. ואין להקשות דהרי הך מדבר ואינו שומע כלום שכ' הכ"מ דהוא כשוטה הרי ע"כ איירי בשמע מקודם דאל"כ מהיכן למד לדבר, זה אינו דודאי דמדבר דאמרינן בכל דוכתא אין הכוונה שיודע לשון המדינה או שאר לשון אחר, וגם מי שנולד בבית האסורים ולא למדוהו שום לשון גם הוא אינו בכלל אינו מדבר לענין דנחשבהו לחסרון דעת וכל שיש לו חוש הדיבור ויכול להוציא כלל ההברות והקולות הנצרכות לדיבור הוא נקרא מדבר אע"ג דאינו יודע שום לשון ורק מי שחסר לו חוש הדיבור שאינו יכול להוציא מפיו ההברות הנצרכות מחמת חסרון שבחושיו זהו הנקרא אינו מדבר לענין חסרון דעת ולא מחמת חסרון לימוד ועדיין צ"ע בכל זה, ויש לעיין במפרשים אולי נמצא קושי' זו על הכסף משנה וישוב לדבריו: ד

ועתה נבאר דעת הראשונים בדין חליצת חרש כי באו הדברים סתומים ואינם מפורשים כל כך בשו"ע בסדר חליצה סע"ו ט"ז מצריך שהיבם והיבמה לא יהי' אחד מהם קטן ולא חרש שאינו שומע ואינו מדבר ולא אלם, ומוכח להדי' דהמדבר ואינו שומע כשר, והנה ביבמות דף קי"ד דתנן חרש שנחלץ וחרשת שחלצה וחולצת לקטן פסולה ומסיק בגמרא הטעם דאינו באמר ואמרה וכתב רש"י דתנן חרש שדברו בו חכמים בכל מקום שאינו שומע ואינו מדבר וכ"כ הנמוק"י ומוכח מדבריהם ג"כ דמדבר ואינו שומע כשר ועיין בתוס' שהקשו דמנ"ל דהטעם משום דאינו באמירה תיפוק לי' דאינם בני דעת ותירצו כיון דהב"ד מלמדין אותם גם חרש בר כוונה הוא ועיין ג"כ בחידושי הרשב"א שהקשו ג"כ קושית התוס' ודחק לתרצה באופן אחר ועכ"פ הא מוכח מדבריהם ג"כ דמפרשים הך חרש ככל חרש האמור בש"ס דאינו שומע ואינו מדבר דהוא כשוטה דאילו מדבר ואינו שומע הרי הוא כפקח וכדאיתא בריש חגיגה זה וזה הרי הם כפקחין, ועיין באות הקודם דנתבאר דגם דעת הרמב"ם כן, אמנם בחידושי הרמב"ן וחידושי הריטב"א כתבו דיש מפרשים דהמשנה איירי גם בחרש המדבר ואינו שומע וכחרש שבלשון הפסוק דכתיב כחרש לא אשמע דכיון שאינו שומע אע"ג דמדבר לאו בר אמירה מקרי יעויין בדבריהם ואינו כסתם חרש המוזכר בש"ס

והנה ז"ל הרמב"ן דכל שאינו שומע אע"ג דמדבר אינו בכלל ואמר ואמרה לפי שאין אנו יכולין ללמדן ולהקרותן, ומדבריו משמע להדיא דאם יכולין לומר הפסוקים דבתחילה היו פקחים ולמדו אמירת הפסוקים רק נתחרשו אח"כ כשר רק הא דתני במשנה חרש מפרש לי' הרמב"ן באינו שומע ועדיין אינו יודע לומר וא"א עתה ללמדן, ולפי"ז אם מבין מה שכותבין לו אע"ג דאינו שומע כלל הרי ג"כ יכולין ללמדו ע"י כתב לומר הפסוקים ג"כ כשר להרמב"ן. והנה בדעת רש"י יש להסתפק אם חולק על עיקר סברא זו וס"ל דכיון דהיבם מצד עצמו יכול לומר רק שאינו יודע מה לומר משום דאינו שומע זה לא מקרי אינו ראוי לבילה כיון דאין החסרון בגופו ומש"ה מפרש דאיירי באינו מדבר ג"כ, גם י"ל דבעיקר הדין גם רש"י מודה דפסול ורק