בית הלוי חלק ג רי

ואמרה, ותנינן חרש שדברו בו חכמים בכל מקום שאינו שומע ואינו מדבר, הדא מסייע לר' יונה דאמר לית כללא דרבי כללין עכ"ד, פי' כיון דר' יוחנן מפרש הטעם משום דאינו באמר ולא משום דאינו בן דעת א"כ הא שומע ואינו מדבר ג"כ פסול [ואפשר גם מדבר ואינו שומע פסול דהרי אין יכולין ללמדו לומר הפסוקים] ובע"כ משנה זו יצאת מן הכלל שכלל רבי דכל חרש דתנן הוא רק אינו מדבר ואינו שומע, ולכאורה להרמב"ם שמחלק בין אלם דפוסל לחרש שאינו פוסל כלל הרי שפיר אתי' המשנה גם לפי הכלל ונאמר דהמשנה לא נקט רק מה דאינו פוסל ג"כ ודומיא דקטן דנקט במשנה וזה אינו רק באינו שומע ואינו מדבר אבל לפי מה שנתבאר דתלוי בפלוגתא דאמוראי דלשמואל חרש דתני במשנה פוסל ולדידיה הוכיח הירושלמי שפיר דהא ודאי גם אלם הוא בכלל המשנה אבל לר"א דמוכרח להיפוך דאינו פוסל לדידי' שפיר נשאר הכלל דהמשנה נקטה מה דאינו פוסל, ואדרבה מזה יצא לנו עוד טעם נכון על עיקר פסקו של הרמב"ם דפסק כר"א ולא כשמואל ובפרט לפמש"כ הלא סתמא דירושלמי הוא בשיטת שמואל ולפי הנ"ל ניחא דלשמואל מוכרח דלית כללא דרבי כללין ולר' אלעזר הא אתי' הך משנה כפי הכלל שכללה סתם משנה במס' תרומות וגם במס' חגיגה מסייע הגמרא להך כללא ומשו"ה פסק הרמב"ם כן, ועוד ראיה לזה מדברי רבא דקאמר השתא דאמרת קריאה מעכבא אלם ואלמת שחלצו חליצתן פסולה ומלשון זה הא משמע להדי' דאלם אינו נכלל בדברי המשנה רק רבא הוא דמחדש לה ולהירושלמי הרי הוא דברי המשנה ומוכרח דרבא ס"ל כר"א דהמשנה קאי על אינו מדבר ואינו שומע וחידש רבא דגם אלם פסול: ב

ולפי הדברים האלה נתבאר במה דלכאורה הי' מקום להסתפק בדעת הרמב"ם שכתב לחלק בין אלם דפוסל ובין חרש שאינו פוסל משום דאינו בן דעת על איזו חרש קאמר ומקום הספק, דבעיקר הדבר דחליצת חרש פסולה נחלקו הראשונים דדעת רש"י דהוא חרש שאינו מדבר ואינו שומע, ודעת הרמב"ן דהמשנה קאי גם על חרש שמדבר ואינו שומע דכל שאינו שומע אינו בכלל ואמר יובאו דבריהם בסימן שאח"ז ובדברי הרמב"ם לא נתפרש האיך ס"ל אם כרש"י דחליצתו כשירה אם כהרמב"ן, וגם אם ס"ל כהרמב"ן דחליצתו פסולה יש עוד להסתפק בזה דמחלק דחרש גרע מאלם דאינו פוסל ג"כ על איזו חרש נתכוין אם רק באינו שומע ואינו מדבר דהוא אינו בן דעת כלל או גם באינו שומע לחוד ג"כ גרע מאלם ואינו פוסל ומקום הספק השני הוא דאע"ג דהרמב"ם נתן טעם משום דאינו בן דעת מ"מ הלא זה אינו עיקר טעם פסולותם כמו שנתבאר למעלה דמש"ה לא גזרו בו חכמים שיהיה פוסל וא"כ אפשר דגם במדבר כל שאינו שומע אינו בן דעת גמור כמו אלם דאע"ג דאמרינן זה וזה הרי הם כפקחים לכל דבריהם ומשמע דשוים הם לגמרי מ"מ הרי מצינו להרמב"ם שכתב בפרק כ"ט מה' מכירה דחרש שאינו שומע ואינו מדבר או מדבר ואינו שומע כלום מוכר ולוקח במטלטלים ברמיזא אבל לא קרקע כו' אלם ששומע ואינו מדבר מקחו מקח וממכרו ממכר ומתנותי' קיים בכל בין במטלטלין בין בקרקע עכ"ד, הרי דמחלק דאלם השומע הוא פקח גמור ואינו שומע אע"ג דמדבר אינו בן דעת גמור ובדיני מכירה שוה ממש לאינו מדבר ואינו שומע וע"כ יש להסתפק בדעתו בהך דחליצה

ועיין במ"מ בפ' מכירה שהקשה דמנ"ל לחלק ביניהם והרי על שניהם כאחד אמרי' זה וזה הרי הם כפקחים לכל דבריהם ומשמע דשניהם שוים בדיניהם. אמנם הגם דעדיין לא מצינו אי' מקורו של הרמב"ם לחלק ביניהם לענין דינא אבל עיקר הדבר דאינם שוים לענין דעת הדבר מוכרח מהגמרא דהרי ביבמות דבתחילה רצה רבא לומר דאלם כשר והא דתנן חרש פסול הוא משום חסרון דעת ופריך אי הכי אפילו אלם נמי ואמר רבא בני דעה הוא ופומייהו הוא דכאיב להו, ולבסוף מסיק הטעם דחרש משום דאינו באמר ואמרה וגם אלם פסול, ופרש"י משום דסתם חרש הוא אינו מדבר ואינו שומע, והרמב"ן כתב דהמשנה איירי גם במדבר כל שאינו שומע מקרי אינו באמירה והוסיף הרמב"ן עוד וכ' דגם בתחילה דרצה רבא לומר טעם דחרש משום חסרון דעת קאי ג"כ על מדבר ואינו שומע וגם הוא אינו בן דעת גמור ואע"ג דאמרינן הרי הם כפקחין היינו לשארי דברים אבל אין בו דעת ברורה לענין חליצה דצריך כוונה, וא"כ להרמב"ן הא מבואר להדי' בגמרא דאינו שומע אין בו דעת ברורה ואלם יש בו דעת ברורה גם לענין חליצה דרק פומא כאיב ליה, אלא אפילו לפרש"י ג"כ מוכרח כן דהרי ודאי קשה טובא לפרש"י המפרש דהסוגיא איירי באינו שומע ואינו מדבר דמאי פריך א"ה אלם נמי והאיך ס"ד דמקשה להשוותן לענין דעת והרי משנה שלמה שנינו בפרק א' דמס' תרומות דאינו שומע ואינו מדבר אם תרם אינו תרומה כלל גם בדיעבד ואלם השומע ואינו מדבר לא יתרום לכתחילה משום הברכה ואם תרם הוי' תרומה, וגם בגיטין דף ע"א דחי הגמרא ואמרה אלם קאמרת ומביא להברייתא דתני זה וזה הרי הם כפקחין לכל דבריהם ולא הביא כלל לסברתו של רבא דפומא כאיב להו, וכאן לא הביא הגמרא להך ברייתא כלל והביא רק סברתו של רבא ולמה צריכינן לסברא כיון דבמשנה וברייתא תנן כן, וע"כ נראה ברור דגם רש"י לא כתב דבריו רק במסקנא דטעם דחרש משום אמירה וס"ל דאם הוא מדבר ואינו שומע הרי הוא בר אמירה אם כבר למד הפסוקים קודם שנתחרש וע"כ איירי המשנה שאינו יכול גם לדבר אבל מעיקרא דהטעם משום חסרון דעת גם רש"י ע"כ מודה דאיירי גם במדבר ובאינו שומע לחוד לא מקרי בר דעת לגבי חליצה ומשו"ה פריך שפיר אלם נמי, ויצא ליה להגמרא זה דהרי בכל מקום דמזכיר בגמרא חרש לענין חסרון מזכיר גם שוטה בהדי' והכא נקטה המשנה רק חרש וקטן לחודא ולא נקט שוטה בהדייהו, ועיי' בריש חגיגה דאמר בגמרא קתני חרש דומי' דשוטה וקטן תנינא להא דתנו רבנן חרש שדברו בו חכמים שאינו שומע ואינו מדבר, ומזה גופה הוכיח הגמרא מדלא נקטה לשוטה מכלל דאיירי בחרש דלא דמי לשוטה והוא במדבר ואינו שומע ומשו"ה פריך א"ה אלם נמי במדבר ואינו שומע שוה לענין דעת לשומע ואינו מדבר דבשניהם חסר חוש אחד ומשני רבא דאלם שאני דפומא הוא דכאיב ליה, וא"כ לא שייך להביא כאן הברייתא דזה וזה הרי הם כפקחין דהכא בא ליתן בין שנחסר לו חוש השמיעה לנחסר לו חוש הדיבור, אבל לפי מה דמסיק דאינו באמר דמשום חסרון דעת ליכא למפסלא בחליצה וכמו שכתבו התוס' דהב"ד מלמדין אותו והפסול הוא משום חסרון אמירה א"כ הא לא שייך למתני שוטה בהדיא בהדי חרש אע"ג דבדינם שוים הם דגם שוטה פסול אע"ג הב"ד מלמדין אותם וכמש"כ התוס' מ"מ הרי הם שני ענינים דבשוטה הפסול משום חסרון והמשנה לא איירי כלל בדין זה רק בחסרון אמירה שפיר ס"ל לרש"י דאיירי באינו שומע ואינו מדבר, כן נראה ברור בדעת רש"י, ועכ"פ לכל השיטות מוכרח דבתחילה חילק רבא לענין דעת בין חסרון השמיעה לחסרון הדיבור דפומא כאיב ליה, ואע"ג דלמאי דמסיק אין לנו שום הכרח לומר חילוק זה מ"מ מאיזה סברא נאמר דהגמרא הדר בו, ובפרט שהוא דבר התלוי בחוש ולא שייך לומר בו פלוגתא כלל ובודאי מוכרח דאינו שומע אינו בר דעת גמור ואינו מדבר הוא בר דעת גמור כמש"כ הרמב"ם