בית הלוי חלק ג רט

הוא דאורייתא והטור ורוב האחרונים כתבו דהוא דרבנן, אבל מדרבנן כו"ע מודים דאסור ולא מצינו גם לאחד מן הפוסקים שיורה הלכה להיתר וגם הרז"ה לא הקל אלא בכספים לחוד ובחוץ לארץ דוקא ובצירוף עוד טעמים, אבל בעבודת קרקע גם הוא אוסר, וגם במלאכה דרבנן אין מקום להקל דהרי בכל מס' שביעית נקטה לאיסור וכמעט רובם הם מלאכה דרבנן, ובשדה של נכרי מבואר ברמב"ם וסמ"ג דמ"מ אסור לישראל להיות לסייעו ומפורש בגמ' דגם במלאכה דרבנן אסור ורק בספר התרומה נסתפק דלהסוברים דגם קדושה שני' בטלה אפשר דמותר בשדה של נכרי: סימן ב

בו יבואר איזו הערות בדין חרש

[א] במס' יבמות דף ק"ד תנן החרש שנחלץ והחרשת שחלצה והחולצת מן הקטן חליצתה פסולה, ואמרי' אמר רב יהודה אמר רב [והתוס' גורסים אמר שמואל] זו דברי ר"מ פי' דפוסל מיהא על האחין אבל חכמים אומרים אין חליצת קטן כלום ואינו פוסל ג"כ, והנה הרמב"ם כ' בפרק ארבעה מה' יבום דקריאה לא מעכב בד"א שהיו יכולים לדבר שראוים לקרות אבל אלם או אלמת אין חולצין ואם חלצו חליצתן פסולה ואינם כחרש וחרשת שחלצו שלא עשו כלום לפי שהחרש והחרשת אינם בני דעת עכ"ל, פי' לפיכך אלם פוסל וחרש אינו פוסל, ועיי' במ"מ שהביא דהרמב"ן ורשב"א חלקו עליו, וכתבו דגם חרש פוסל כמו אלם, וראייתם מבואר בחידושי רשב"א דמדקאמר שמואל אבל חכמים אומרים אין חליצת קטן כלום הא מוכח דחכמים לא פליגא על ר"מ רק בקטן לחודא דאל"כ לא ה"ל לשמואל לפרש קטן להדיא וה"ל לומר סתמא חכמים אומרים אין חליצתן כלום והוי' קאי על כל האמור במשנה, ועיי' במ"מ מה שדחק ליישב הקושי' להרמב"ם דס"ל לשמואל דהא דתנן במשנ' חליצתן פסולה ומשמע דפוסלת לא קאי רק על קטן לחודא ומשו"ה לא הזכיר בדבריו רק קטן ובודאי דהוא דוחק, ולא זכיתי להבין למה דחקו בזה, דלכאורה נראה דדברי הרמב"ם מיושבים בפשיטות והרמב"ם והרשב"א שניהם אזלי כאן לשיטתייהו, דזה ודאי דלא נאמרה מחלוקת דר"מ ורבנן רק בקטן לחודא ביבמות דף צ"ו אבל בחרש לא נזכר כלל שיפלגו בו, אמנם הא חזינן דהמשנה כללה חרש שנחלץ וחרשת שחלצה וקטן בחדא בבא ותני על כולם חליצתן פסולה ובודאי מוכרח מהמשנה דחד דינא להו בלא שום הבדל כלל, וא"כ הא בריש פרק כל הגט קאמר שמואל כל מקום שאמרו חליצה פסולה פסולה ופוסלת על האחין, במערבא משמיה דר' אלעזר קתני קטן ואנפליא פסולה ואין פוסלות וע"ש בתוס' ד"ה קטן שהקשו מאי פליג שמואל ור"א בקטן והרי הוא פלוגתא דר"מ ורבנן ותירצו דפליגא בפירושה של המשנה דקתני חולצת מן הקטן פסולה דשמואל משמע לי' לשון המשנה דפסולה ופוסלת קאמרה ואתי כר"מ ור"א משמע ליה הלשון דאינה פוסלת ואתי' כרבנן, וכ"כ התוס' ביבמות דף צ"ו יעו"ש, וא"כ לשמואל דמשמע ליה פסולה ופוסלת וכר"מ וא"כ הא מוכרח מה משנה דגם חרש פוסל, והרי לא מצינו שיחלקו רבנן על ר"מ רק בקטן לחודא ומהיכי תיתי נחדש פלוגתא מעצמינו ומוכרח דבחרש לכו"ע פוסל ומשו"ה שמואל לשיטתו אמר אבל חכמים אומרים אין חליצת קטן כלום ושפיר הוכיחו מזה הרמב"ן והרשב"א דחרש פוסל לכו"ע, אבל לר' אלעזר הרי אדרבה מוכרח ההיפוך ממש כיון דהוא מוקים המשנה כרבנן וכוונת המשנה הוא פסולה ואינו פוסלת א"כ הא מבואר להדי' במשנה דגם חרש אינו פוסל והרי לא מצינו לר"מ שחולק על רבנן רק בקטן ולרבנן הא מוכרח מהמשנה דס"ל אינו פוסל ומנ"ל לומר שר"מ חולק עליהם בחרש ובודאי צ"ל דבחרש לכו"ע אינו פוסלו ועכ"פ לרבנן הא ודאי מוכרח דס"ל כן. ופוסק הרמב"ם כר' אלעזר, וטעמו בזה דפסק דלא כשמואל י"ל דהרי עיקר הדבר דחליצה הפסולה מן התורה תהיה פוסל מיהא על האחין הרי הוא רק מדרבנן דמן התורה כיון דפסולה היא אינה כלום ואין לה לפסול רק רבנן אסרוה ובדרבנן פסק כר"א המקיל, והרי גם באנפליא פסק הרמב"ם שם הלכה י"ח כר"א דאינו פוסל, וע"ש במ"מ שהביא דהרשב"א פסק דאנפליא פוסל דס"ל הלכה כשמואל ומשו"ה ג"כ כ' בחרש דפוסל כשמואל, והוא תי' נכון וברור דאזלי' לשיטתייהו

[ב] עוד כ' המ"מ שהקשו על הרמב"ם מה דמסיים דאלם אינו כחרש לפי שהחרש אינו בן דעת דהא בגמרא מסקינן דטעם של חרש אינו משום חיסרון דעת רק משום דאינו באמר ואמרה ועלה אמר רבא השתא דאמרת קריאה מעכבת אלם ואלמת שחלצו חליצתו פסולה וא"כ חרש צריך להיות דינו כאלם כיון דחד טעם להו, והרי חזינן דרבא למד אלם מחרש, והנראה ברור דלא בא הרמב"ם כאן לאשמעינן דינו וגם הטעם של פסול דחרש משום דלא בן דיעה הוא דהרי בהלכה זו איירי בפסול חסרון קריאה ולא איירי כלל בפסול חיסרון דעת ולא ה"ל לכותבו כאן בהלכה זו וגם הרמב"ם מודה דמשום חיסרון דעת אין לפוסלו וכמו שהסבירו התוס' דכיון דב"ד מלמדין אותו בר כוונה הוא, רק בא ליתן טעם לדבריו מדוע אלם פוסל וחרש אינו פוסל והלא שניהם פסולם מטעם אחד והוא משום דחרש לאו בר דעת הוא פי' דהא מה דחליצה פסולה פוסלת הוא רק תקנתא דרבנן וכיון דבחרש יש בו עוד חיסרון אחר בגופו דאינו בר דעת מעצמו משו"ה לא תיקנו בו רבנן שיפסול, ומ"מ לענין דינא דאורייתא אין מקום לחלק בין חרש לאלם כיון דחרש ג"כ בר כוונה הוא כשב"ד מלמדין אותו ושפיר למד רבא אלם דפסול מדאורייתא מחרש. והנה עיקר דינו של הרמב"ם והחילוק שנותן בין אלם לחרש נראה מוכרח בגמרא לפי הטעם משום דאינו באמר וא"כ הרי ע"כ הך חרש דנקטה המשנה איירי באינו מדבר דהרי עיקר שם חרש בעצם הוא על חסרון השמיעה וכמו דאיתא בריש חגיגה כדכתיב ואני כחרש לא אשמע וא"כ ע"כ איירי באינו מדבר ואינו שומע וכן כתב בפרש"י דס"ל דאם הוא מדבר רק אינו שומע לחודא הרי הוא בר אמירה וא"כ הרי קשה על המשנה מדוע לא נקטה המשנה רבותא יותר אלם אע"ג דהוא שומע מ"מ פסול רק זה ניחא לשמואל לפי מה שכתבו התוס' בגיטין דמשמע ליה מלשון המשנה דפסול ופוסל נקטה המשנה רבותא חרש לאשמעינן דגם הוא פוסל ואלו תני אלם היה ס"ד דחרש אינו פוסל ג"כ, ולר' אלעזר שחולק על שמואל ומוקים להמשנה כרבנן דפירושה פסול ואינו פוסל ג"כ ובע"כ היה לו לר"א איזו הוכחה ומשמעות מלשון המשנה לדעתו ג"כ ניחא דנקטה המשנה חרש דוקא דהוא אינו פוסל ג"כ ושפיר כללה המשנה לחרש בחד בבא עם קטן שדומים זה לזה דלרבנן לא פסל ולא נקטה אלם דאינו דומה לקטן דהוא פוסל והמשנה נקטה רק הני דאין פוסלים כלל, ואפשר לומר דזהו גופה טעמו של ר"א שהוכיח דהמשנה הוא כרבנן דאי כר"מ הו"ל למתני רבותא יותר אלם, וכל זה רמזם הרמב"ם בהמשך לשונו שכתב דאלם פוסל ואינו דומה לחרש שאינו בר דעת דהרמב"ם דפוסק כר"א לדידי' מוכח מדנקט המשנה חרש ולא נקטה אלם דחרש אינו פוסל ואלם פוסל

[ג] מדברינו אלה מיושב מה דלכאורה הי' קשה טובא על הרמב"ם מדברי הירושלמי וז"ל תנן חרש שנחלץ חליצתו פסולה אמר ר' יוחנן באינו באמר