בית הלוי חלק ג רח

בעי שינוי משום דאין כל הקדירות צריכות תבלין אי נמי משום דמפיג טעמו ואמרינן דאיכא בינייהו בידע מאי קדירה בעי לבשולי אי נמי מוריקא וכתבו התוס' דלהלכה אידי ואידי בעי שינוי דלא שייך לומר בדרבנן להקל כיון דבכל צד איכא קולא וחומרא צריך להחמיר בשניהם וכ"כ התוס' בשבת דף קמ"א וכ"כ הרא"ש בביצה שם וכ"כ הרמב"ן במלחמות שם, אע"ג דשם לא שייך סברתו של הר"ן דתעקר התקנה ומש"ה נמי מחמרינן גבי הסיבה בשניהם, וא"כ צ"ע טובא על הר"ן דהא בביצה שם הביא ג"כ סברא זו של התוס' ויעו"ש דלא נחלק עליהם בעיקר הך סברא דבכה"ג יש להחמיר גם בדרבנן וא"כ למה דחק כאן גבי הסיבה, ואפשר לדחוק דס"ל להר"ן דרק שם דהוא מילתא דאיסורא מחמרינן בשניהם דהרי אם ידוך בלא שינוי בידע מאי קדירה לבשולי ואח"כ יזדמן לו לדוך מוריקא וידוך ג"כ בלא שינוי הרי עכ"פ בודאי עבד איסורא דרבנן מש"ה מחמרינן בשניהם שלא יבא לידי איסור אבל בהסיבה דאינו רק מצוה לחודא ולא איסורא ובפרט להר"ן דאינו רק מצוה לכתחילה ואינו מעכב בדיעבד ס"ל דגם בכה"ג יש להקל בדרבנן אי לאו הני טעמא שכתב. ואינך פוסקים שהבאינו ס"ל דגם במצוה יש להחמיר בשניהם בכה"ג

[ג] גם עוד יש מקום לומר ליישב סתירת דברי הר"ן הנ"ל אהדדי, והוא דזהו שני כללים, כלל אחד דספק בדרבנן הוא להקל וזה אמרינן בספק במעשה או גם בספק כדין וכגון איבעי דלא איפשיטא דבדרבנן הוא להקל, אבל ספיקא בפלוגתא דתנאי או אמוראי זה לא נכנס בכלל ספק דרבנן להקל וגם בדרבנן מחמרינן ורק מקילינן בי' משום כלל אחר דאמרינן במס' ע"ז דף בשל סופרים הלך אחרי המיקל ומש"ה בהך דביצה כיון דלכל חד איכא צד להקל וצד להחמיר א"כ לא שייך לומר בו הלך אחרי המיקל דאין זה מקיל יותר מזה וספק דרבנן להקל לא שייך בפלוגתא מש"ה יש להחמיר בשניהם, רק ס"ל להר"ן דזהו רק היכא דפליגא תנאי או אמוראי אליבא דנפשייהו אבל בהך דהסיבה דהני תרי לישנא לא פליגא אליבא דנפשייהו רק מחולקים האיך אמר רב נחמן והספק הוא האיך אמר רב נחמן ס"ל להר"ן דזהו ממש כמו בעי' דלא אפשיטא דבדרבנן אזלינן לקולא וס"ל דגם באופן דלכל צד יש קולא וחומרא יש להקל, ודייק בלשונו של הר"ן דבביצה שם כ' וז"ל דבכה"ג לא שייך לומר בדרבנן הלך אחרי המיקל וכאן כתב וז"ל, ואע"ג דקיי"ל ספק דרבנן להקל והוא משום דהך שני כללים מופרדים ומחולקים בדיניהם, וכמו שכתבנו, ועיין במרדכי במס' ע"ז פרק כל הצלמים שכתב שם בשלטי הגבורים שכתב לענין דין ניצוק שנחלקו רש"י ור"ת וז"ל ואע"ג דקיי"ל בשל סופרים הלך אחרי המיקל היינו היכא דאיכא פלוגתא דתנאי אבל היכא דלא חזינן פלוגתא דתנאי אלא מספקא לן מאי אמר קמאי אזלינן לחומרא אף בשל סופרים, וכה"ג אמרי בפסחים דכולהו צריך הסיבה אע"פ דשל סופרים הוא, וכן שמעתי בשם הר"ש מדרוי"ש, הרי דכתב להדיא כמש"כ דכיון דלא פליגא אליבא דנפשייהו אינו נכנס בהכלל דבשל סופרים הלך אחרי המקבל, וכן ס"ל להר"ן רק דהר"ן חולק על הש"ג מהיפוך להיפוך ממש דהש"ג ס"ל דבלא פליגא אליבא דנפשייהו יש להחמיר בשניהם, והוכיח כן מהך דהסיבה דמחמרינן בהו, ואם פליגא אליבא דנפשייהו הא מוכרח דס"ל דאזלינן לקולא גם באופן דבכל צד יש קולא וזהו מוכרח מדבריו שהביא ראי' לדבריו מהא דמחמרינן בהסיבה משום דלא פליגא אליבא דנפשייהו ומוכח דאם היו חולקים אליבא דנפשייהו היינו פוסקין להקל וחולק על סברת התוס' דביצה הנ"ל רק יש לדחות דבדבר ספק איסור גם הוא מודה להתוס' דביצה וכמש"כ לעיל להר"ן, והר"ן הא ס"ל כהתוס' דביצה ורק היכא דלא פליגא אליבא דנפשייהו הרי הוא כמו איבעי דלא אפשיטא דספיקא להקל גם במקום דאיכא לכל צד קולא וחומרא והך דהסיבה מישב לה משום דתעקר התקנה לגמרי, ונהדר לדידן דעכ"פ מדברי הפוסקים שכתבו דצריך לחזור ולשתות הא מוכרח דחולקים על הר"ן וס"ל דע"פ דין מחמרינן בשניהם וגם היכא דלא שייך סברתו של הר"ן

[ד] והנה בשנים הללו קנו איזו משפחות שדות באה"ק ונתעוררה השאלה מה יהי' משפטם בשנת תרמ"ט שהיא שנת השמיטה לחשבונו של הרמב"ם, והמכתב העיתי המליץ הדפיס התרים מאיזו אנשים, והנה המתיר הראשון כתב כיון דשביעית בזה"ז הוא דרבנן וכיון דמחלוקת הראשונים הוא בחשבון השמיטה אם בשנת תרמ"ט או בשנת תרכ"ה העבר א"כ הוא ספק בדרבנן להקל וע"כ מותרים לחרוש בשניהם, ולא נזכר שם שמו של המחדש הסברא הלזו רק נראה שהכותב מתפאר בחידושו זה ובאמת עיקר הסברא לאו דידי' הוא רק לקחה מדברי המל"מ פ"א מה' מגילה שהביא שם דברי המבי"ט שהחמיר לנהוג קדושת שביעית גם בפירות עכו"ם והא דהעולם נהגו בו היתר אולי משום דנחלקו בחשבונו ה"ל ספק דרבנן ע"כ רפו ידיהם מלנהוג קדושת שביעית בפירות עכו"ם עכ"ל, אבל אדרבה המביט הרי פוסק להחמיר ולנהוג קדושת שביעית הרי דס"ל דצריך להחמיר בו ולא כתב רק קצת טעם על שרפו ידיהם ואיהו ס"ל דהוא מנהג בטעות, עוד באו שם כותבים אחרים והזכירו לדברי הרלב"ח וקיצרו בדבריו וכיחשו בו כאלו מדבריו יצא להם היתר, וזה אינו והנני כותב בקיצור עיקר יסוד דבריו שם, בתחילה האריך שם לברר דהעיקר להלכה כחשבונו של הרמב"ם, ואח"כ כתב דלכאורה כיון דאיכא מחלוקת הפוסקים בחשבונו הי' ראוי לאסור הזריעה בשני השנים וכמו דמצינו דהחמירו גבי הסיבה אע"ג דהוא דרבנן ועל זה כתב דזה אינו והביא דברי הר"ן שנתן טעם על הא דמחמרינן בשניהם גם בדרבנן משום דלמה נקל בזה יותר מבזה ואם נקיל בשניהם תעקר מצות הסיבה לגמרי וכאן הא לא שייך לומר למה נקל בזה יותר מבזה כיון דהעיקר להלכה הוא כהרמב"ם ואין להקל כלל בשמיטת הרמב"ם ומשו"ה נוכל להקל בשני' משום ספק דרבנן, הרי דלא הקיל בשני' רק משום דהעיקר כהרמב"ם והם כתבו להקל גם בשמיטת הרמב"ם דעכשיו לא נהגו רק כרמב"ם לחודא] והרי אדרבה אם נחשבו לספק השקול צריך לאסור בשניהם וכמו שהוכחנו שכן הוא דעת רוב הפוסקים וגם להר"ן הוא כן דהא תעקר מצות שביעית ובפרט כי רוב הפוסקים הכריעו כהרמב"ם וכן כתבו הב"י והרמ"א בחו"מ סי' ס"ז וכן נהגו כל העולם כוותי' בענין פרוזבול

גם עוד נראה דגם תי' הראשון שבר"ן שהוא מפרש"י שכ' הטעם דלאו מילתא דטירחא הוא אין הכונה דבלא"ה היה לנו לפוטרו לגמרי מהסיבה דודאי דאין שום סברא לומר כן רק קושייתו הי' במה דאמר והשתא דלא איתמר הלכתא כולהו בעי הסיבה וע"ז הוקשה לו כיון דכבר היסב בתרי קמאי לא יהי' צריך בבתראי משום דהוא ספק דרבנן, ועיין בר"ן בפר"ק דמס' מגילה וז"ל ולענין עיירות המסופקות אם הן מוקפות חומה או לו הורו הגאונים ז"ל שהולכים בהן אחר רוב עיירות שרובן אינן מוקפות חומה וקורין בהן בי"ד ועוד שאפי' תאמר שהוא ספק שקול הוה ליה כו' לפיכך קורא בראשון ופטור בב' ודאמרי' בגמ' גבי טבריא וכו' במדת חסידות היה נוהגין כן משום ספיקא] ועל זה תי' כיון דאינו טירחא כו', והר"ן מתרץ דאין לנו לקבוע הלכה להקל בבתראי יותר מבקמאי וע"כ חייבוהו בשניהם כדי שלא תעקר המצוה לגמרי, ועכ"פ נתברר דאין להמקיל שום סמך אפילו סמיכה כל דהו בסברא זו וגם אין לצרף זה לסמוך לשארי התרים, ובפרט לפי מה שכתבנו לעיל דלהפוסקים שכתבו דשביעית דרבנן משום דאין יובל יש לילך בספיקו להחמיר כי הוא דברי קבלה

היוצא מהדברים דדעת רוב מהראשונים נוטה דגם בזמה"ז