בית הלוי חלק ג רז

לזרוע בשביעית דברים שצריכין להם עבדי המלך בלבד וכן מי שכפאו אנס לעשות בשביעית בחנם כמו עבודת המלך וכיוצא בהם ה"ז עושה, הרי דאע"ג דהרמב"ם סובר דשביעית מדרבנן עכ"ז כתב דרק כשיעור הניצרך לארנונא שרי לא יותר, וע"כ הטעם שלא יחסרו לחיל המלך מזונותיהן אבל משום פסידא לא התיר, ושוב כתב עוד אופן אחר דמי שכפאו אנס שיעבוד לו עבודתו וכמו שכופין לעבודת המלך פי' דגם מי שאינו מלך רק אנס רק שהוא אלם וכופה לזרוע לו דוקא והכפי' הוא ע"י יסורים והכאה רשאי לעשות ודוקא בחינם ואסור ליקח שכר על זה. אבל אם לא יחסר להמלך הארנונא שיש לישראל במה לשלם לו אסור ועכ"פ אין מכאן שום ראיה להמתיר משום ריוח פרנסה והך דר' ינאי מצי אתי' שפיר גם לרבא, וחכם א' מידידי' הראה לי מה דאיתא במדרש רבה פרשה ויקרא וז"ל, ברכו ה' מלאכיו גבורי כח עושי דבריו במה הכתוב מדבר אר"י בשומרי שביעית הכתוב מדבר כו', דין חמי חקלי בוריי כרמו בוריי ויהיב ארנונא ושתיק יש לך גבור גדול מזה עכ"ל, הרי דגם בנותן ארנונא אסור לזורעה, ובע"כ איירי באופן שלא היו אונסין אותם דוקא לזרוע והשרים מקבלין גם מעות בארנונא וכשיש להבעלים במה לשלם משו"ה אסור ועובדא דר' ינאי כשהשרים מקפידין שיזרעו דוקא או שאין לו לשלם ממקום אחר משו"ה שרי

[ד] ולכאורה יש מקום לומר דר' ינאי דאמר פוקו וזרעו לא להתיר ולהקל להם בא בהכרזתו רק החמיר עליהם ולהפרישם מאיסורא נתכוין, דודאי דלשון הגמרא דאמר מכריז ר' ינאי פוקו וזרעו בשביעית לשון זה משמע שזירזם והכריז עליהם שימהרו לצאת ולזרוע בשביעית וזירוז זה לא ידענו מה טיבו, וע"כ נאמר דר' ינאי נתכוין להקל מהם האיסור דהם היו מוכרחים לחרוש ולזרוע דשרי המלוכה היו אונסים אותם לזרוע דוקא כדי שיהיה מוכן מזונות להחיל של מלך, ודרך כל הזורעים הוא לחרוש בתחילה ואח"כ זורע ושוב חוזר וחורש לכסות הזרעים וכמו דאיתא בשבת דף ע"ד האי תנא בא"י קאי דזרעי והדר כרבי ואם היו עושין כן בשביעית היה בזה שני איסורים החרישה והזריעה דגם בעת הזריעה איכא איסור אע"ג דעדיין צריך לחרוש שנית מ"מ הא גם בלא חרישה השני' תצמח ותגדל התבואה רק לא הרבה והחרישה השניה הוא רק להוסיף בהתבואה ושם זריעה עלה ובעת הזריעה עובר על ל"ת, ותדע דהא בשבת שם דחשיב אבות מלאכות הזורע והחורש ומפרש דאיירי במקום דזרעי והדר כרבי הרי דחייב על הזריעה שקודם החרישה משום זורע בשבת וה"ה דמקרי זורע לענין שביעית, וזהו שהכריז עליהם ר' ינאי וזירזם פוקו זרעו ציוה עליהם דבשביעית לא יעשו כמו שעושים בכל השנים ודחקם שיקדמו לזרוע גם קודם חרישה ראשונה ובשיחרשו אח"כ ג"כ תצמח ויהיה להם השיעור שצריכים לארנונא והרי בלא"ה כתב הרמב"ם שאינו מותר רק כדי הארנונא בלבד [ובזה ניחא אמאי לא הכריז עליהם להתיר חרישה מקודם] וא"כ בעת הזריעה ליכא שום איסור דהא אם לא יחרשנה אח"כ לא תצמח כלל ולא נקרא זריעה כלל, ואח"כ כשיחרשו אע"ג דר' ינאי בעצמו אמר במס' מכות דהחופה בזרעים חייב משום זורע מ"מ הרי הוא רק תולדה ותולדה הא מותר במקום הפסד גם לרבא וכ"ש במקום אונס, והחרישה מצד עצמה אפשר ס"ל לר' ינאי כמ"ד בריש מו"ק דחרישה בשביעית אינו מן התורה רק מדבריהם וא"כ אין אנו צריכין לש"כ רש"י והתוס' בחד תי' דר"י ס"ל שביעית דרבנן דגם למ"ד מן התורה תולדה הוא דרבנן, כן היה נראה נכון לומר לכאורה. אמנם ראיתי בירושלמי פרק ד' דתנן שדה שנתקווצה תזרע למוצאי שביעית שנטייבה לא תזרע ואיתא שם שנתקווצה תמן אמרין שניטלו קוצא רבנן דהכא אמרין שחרשה איזהו טיוב כל העם חורשין פעם אחת והוא חרש שני פעמים והסביר הרא"ש בפי' המשנה דחרישה הראשונה קורא נתקווצה שבאה להמית הקוצים ואינה ראויה כל כך לזריעה והשניה מתקנה לזריעה ושני החרישות הללו הם קודם זריעה ואמר שם עוד בשעת בראשונה כשהיה המלכות אונסת הורי ר' ינאי שיהי' חורש חרישה ראשונה עכ"ל הירושלמי, וא"כ מבואר שר"י התיר להם חרישה קודם זריעה רק הורה להם שיחרשו רק פעם א' דגם זה מספיק להם שתגדל התבואה ויהיה בה כשיעור הנצרך לארנונה והשניה שקודם הזריעה שהוא להוסיף בתבואה לא התיר לה וזהו דלא כדברינו הנ"ל, וגם לפי"ז ניחא שזרזם תיכף אחר חרישה הראשונה ואמר להם פוקו זירעו ולא יהיו חורשים עוד הפעם קודם הזריעה, והנראה דמהירושלמי הלז הוציא הרמב"ם מה שכתב דלא יזרעו רק כפי מה שצריך לארנונא לא יותר ומפרשי הרמב"ם לא כתבו מקומו: ט [א] פסחים דף ק"ח אמרי לה תרי כסי קמאי בעי הסיבה אומרי לה בתראי, והשתא דלא איתמר הילכתא כולהו בעי הסיבה, וכתב הר"ן ואע"ג דקיי"ל איפכא ספק דרבנן לקולא כיון דלאו מילתא דטירחא היא עבדינן לרווחא דמילתא כן פירש"י ולי נראה דע"כ בעי למיעבד הסיבה בכולהו דאי ניזול לקולא אמאי נקיל בהני טפי מהני ואם נקיל בתרווייהו מעקר מצות הסיבה לגמרי עכ"ל, והנה מדבריו הא מוכרח דס"ל דאם שכח ושתה א' מהכוסות בלא הסיבה דא"צ לחזור ולשתות בהסיבה דבזה לא שייך שני הטעמים הנ"ל דטעם הראשון משום דליכא טירחא עבדינן לרווחא דמילתא הא לא שייך רק בתחילה כשבא לשתות דאמרינן לי' שיסב משום מהיות טוב אבל אין לחייבו משום זה לשתות שנית, וגם טעמו של הר"ן דאין להקל בזה יותר מבזה ותעקר התקנה ג"כ הא לא שייך רק לענין קביעות ההלכה דאי אפשר לקבוע ההלכה להקל לא באחת מהן ולא בשניהם אבל אם נתחדש ליחיד ע"י מקרה וסיבה ששכח להסב הא לא שייך סברא זו כלל והדרינן לכללא דספק דרבנן להקל, והברור דס"ל לרש"י והר"ן דאם שכח א"צ לחזור ולשתות, וגם בלא"ה מוכרח דס"ל להר"ן דעיקר תקנה דהסיבה בכוסות לא הי' רק למצוה לכתחילה ולא לעכב בדיעבד דאל"כ הא אינו מובן תירוצו השני שכתב דאין מקום להקל בשניהם דתעקר התקנה והרי אין מקום להקל רק בכסי קמאי לחודא אבל אם כבר שתה קמאי בלא הסיבה הרי בע"כ מוכרח להסב בבתראי ממה נפשך אי משום דבתראי הוא דצריכה הסיבה או משום דשתה קמאי בלא הסיבה וה"ה כאלו לא שתה וצריך לחזור ולשתותן בהסיבה ומוכרח כמש"כ דס"ל דהסיבה אינו מעכב כלל בכוסות, וא"כ הרי נתברר בזה דכמה מהראשונים חולקים על הטעמים של הר"ן דהרי התוס' נסתפקו אם הסיבה מעכב בכוסות, והרא"ש כתב בפשיטות דצריך לחזור ולשתות ועיין במרדכי שנסתפק ג"כ בזה ובשו"ע פסקינן דבקמאי מחויב לחזור ולשתות ורק בבתראי כיון דבין שלישי לרביעי אסור לשתות יין ע"פ דין סמכינן בדיעבד על הפוסקים שכ' דבזה"ז שאין המנהג להסב א"צ הסיבה כלל, ועכ"פ מדברי כולם נלמד דלא כהר"ן, ולדידהו מוכרח דס"ל דהא דאמרינן דהשתא דלא איתמר הילכתא כולהו בעי הסיבה הוא עפ"י דין גמור [ולא לרווחא דמילתא לחוד] דכיון דהוא ספק בהלכה צריך להחמיר בשניהם גם בדרבנן וגם היכא דלא שייך סברת הר"ן דתעקר התקנה

[ב] ולהפוסקים הנ"ל לכאורה צריך לומר הטעם דלא אמרינן כאן ספק דרבנן להקל כמש"כ התוס' בביצה דף י"ד גבי דיכת תבלין דאמרי הטעם דלא