בית הלוי חלק ג רו

בצער והשי"ת עוזרו ומוציאו ממנה לישועה, וסעד הוא פחות מזה והוא רק משענה והוספת כח לסבול היסורים שיש לו עד שיגיע הזמן שיכלו היסורים, וכמו שאמרו הקב"ה סועד את החולה שנאמר ה' יסעדנו על ערש דוי דהפירוש הוא שנותן לו כח לסבול היסורים שלא יכלו אותו חלילה ונותן לו כח עד שיגיע הזמן שינצל מהם, וזהו שאה"כ ישלח עזרך מקודש מקידוש מעשים שבידך דבזכות המעשים שהם בתכליתם וקדושתם תזכה להעזר לגמרי, ומציון יסעדך דזהו מדה כנגד מדה דבזכות המצות שהם בגדר ציון והוא הכנה כדי שיוכלו לקיימם כתיקונם לע"ל תזכה שיהי' לך כח בזמן הגלות ותזכה להגאל לע"ל וכמשה"כ אתם נצבים היום כלכם ואתה תהי' נצב וקיים: ח [א] והנה אחד מן המתירין כתב כיון דעיקר שביעית בזה"ז הוא מדרבנן יש להתיר כיון שזהו יסוד ועיקר פרנסתם וכמו דמצינו בריש מו"ק דמשקין בית השלחין בשביעית ופריך בגמרא חרישה בשביעית מי שרי ומשני אביי בשביעית בזה"ז דרבנן ורבי היא פי' ובמקום פסידא לא גזרו רבנן, והנה דברים אלו לקוחים מתשובות מהר"י מטראני ח"ב סימן נ"ב. אמנם דברי מהרי"ע שם באו בקוצר כי כתבם תשובת על שאלות רב אחד ולא נדפס שם דברי הרב השואל שנדע מהם על איזו ענין ואופן היה השאלה ותשובתו של מהרי"ט ואיזו אונס ודחק היה שם וזה הכותב לקח הדברים כמשמען להתיר כל איסורי שביעית חרישה וזריעה ועל ידי הישראל בעצמו וגם בשדה של ישראל ועיקר היסוד משום דיושבי הקאלאניות אין להם כעת פרנסה אחרת וע"כ ראיתי לבאר חילוקי הדברים שיש בזה. הנה בודאי כי גם מלפנים היו עניים בישראל אשר כל פרנסתם היו מהשדות ולא חדל אביון מקרב העם ואפ"ה מבואר בכל מס' שביעית לאסור כל המלאכות וגם מה שאינו מלאכה גמורה מן התורה רק גדר וגזירה למלאכה גמורה אסרו ולא נתנו חילוק בין עני לעשיר, ולא התירו להשקות רק בית השלחין משום שאם לא ישקוה תתקלקל כל השדה וז"ל הרמב"ם משקין בית השלחין כו' ומפני מה התירו כל אלה שאם לא ישקה תעשה הארץ מלחה וימות כל עץ שבה והואיל ואיסור הדברים האלה מדבריהם לא גזרו על אלו, אבל מה שיהיה לבעל השדה מניעת ריוח וחוסר פרנסה לא התירו, דהרי זהו עיקר החילוק שבין בית השלחין דהוא פסידא התירו ובית הבעל דליכא פסידא רק מניעת ריוח אסור להשקות וכמבואר כל זה להדי' בגמרא ריש מו"ק. ועוד דלא נמצא בשום מקום שיאמרו דמותר משום הפסד מרובה רק היכא דההפסד בא מצד סיבה אחרת וכמו בית השלחין דהשדה תתקלקל וקלקולה של השדה לא נצטווינו עלי' ואינו מעצם המצוה אבל מה שיהיה מניעת הריוח עי"ז שימנע מזרוע שדיהו הרי זהו עצם המצוה שנצטווה שלא לזרוע וכל המונע מזרוע הוא מניעת הריוח האיך נתיר לו כיון דזהו בעצם האיסור, וכי מי שאין לו עסק אחר רק שיהיה סרסר בהלואה בריבית נתיר לו לכל הפחות אבק ריבית משום דאינו אסור רק מדרבנן, וקרוב הדבר למה דאיתא בב"מ דף ע"ה על מלוה בריבית שאומרים אלו היה יודע משה רבינו שיש ריוח בדבר לא היה כותבו

[ב] וכל זה הוא לאביי דלדידיה מותר במקום פסידא אבל לרבא מוכרח מהך סוגי' דגם פסידא אסור דהרי רבא משני שם אפ"ת רבנן אבות אסרה רחמנא תולדות לא אסרה פי' וכיון דהשקאה הוא מדרבנן לכו"ע ולא אסרו במקום פסידא ולרבא דמחלק בין אבות לתולדות הרי מוכח מהמשנה דאשמעינן האי היתר דבמקום פסידא גבי השקאה דהוא תולדה הא מוכח דאב אסור גם במקום פסידא מדלא נקטה המשנה רבותא יותר דגם אב שרי אם יהיה אופן דמקום פסידא, וא"כ לרבא הא מוכרח מהמשנה אחד משני דברים או דאתי' כרבנן דשביעית הוא מן התורה ומשו"ה אסור אבות אבל לרבי דלדידיה שביעית דרבנן מודה לאביי בעיקר הדין דגם אבות מותרים במקום פסידא ואם נאמר כן הא פשיטא דלרבא הלכה כרבנן כיון דהך סתם משנה לא אתי' אלא כרבנן וא"כ בארץ ישראל ממש להלכה אסור אבות גם במקום פסידא, ובמקום שלא כיבשו עולי בבל דשם ודאי דשביעית הוא דרבנן שרי גם אבות במקום פסידא, ולהפוסקים שפסקו כרבי דשביעית דרבנן הרי בע"כ נצרך לפרש דהא דאמר רבא אפ"ת רבנן פירושו דמצי אתי המשנה גם כרבנן אבל גם כרבי מצי אתיא וא"כ מוכרח דגם לרבי אבות אסרו גם במקום פסידא דאע"ג דלרבי עיקר שביעית דרבנן מ"מ לא התירו רק תולדות דגם בזמן הבית היה דרבנן אבל אבות דמקודם היו דאורייתא אע"ג דהשתא הוא דרבנן לא התירו וא"כ חולק רבא על אביי בעיקר דבריו ממה דס"ל דלרבי מותר הכל במקום פסידא, והרי בכל מקום הלכה כרבא נגד אביי. ועכ"פ לרבא מוכרח מהמשנה דזריעה וקצירה בודאי דאסור רק יש להסתפק בטעם הדבר או דהמשנה ס"ל דשביעית הוא דאורייתא או דס"ל דגם בדרבנן אסור אבות ואם נבא להתיר זריעה וקצירה משום פסידא הכי יאחז החבל בשני ראשין לומר דהלכה כרבי ולהתיר במקום פסידא גם אבות והרי זה נסתר מפורש מהמשנה, ובזה נתבאר היטב דברי הראב"ד בסנהדרין דף כ"ז מכריז ר' ינאי פוקו וזרעו בשביעית משום ארנונא וכ' הראב"ד בהשגות בפ"א וז"ל אנו קבלנו אנסי ארנונא שנוטל המלך חומש מפירות הארץ ומי שאינו עובדה גוזל אותה המנו ובמקומות שלא החזיקו בהם עולי בבל ולא הי' שביעית נוהג בהם אלא מדבריהם בהם התירו לעובדם מפני האונס ולא במה שהחזיקו עכ"ל הרי דמפרש דההיתר בארנונא הוא משום פסידא שיגזלו מהם השדות ואיהו מפרש דרבא מוקים המשנה רק כרבנן ומוכח מהמשנה דשביעית דאורייתא בזה"ז אבל בעיקר הסברא אין חולק על אביי דאם היה מדרבנן גם אבות היה מותר ומשו"ה במקום שלא החזיקו מותר גם זריעה ובמקום שהחזיקו אסור בזריעה, ומשו"ה פוסק ג"כ הראב"ד דשביעית בזה"ז דאורייתא דלשיטתו הא מוכרח לרבא כן, וכמו שנתבאר

[ג] עוד הביא המתיר ראיה מהא דסנהדרין דמכריז ר' ינאי פוקו וזרעו משום ארנונא, הבין דהכוונה משום הפסד ארנונא שיצטרך ליתן מס חינם ויפסידו אותו הממון וגם לפי הבנתו אין משום ראיה להתיר משום חסרון הרוחה וכמו שנתבאר. אמנם הרי לפי מש"כ לרבא גם במקום הפסד אסור אבות קשה, אמנם באמת ניחא דהרי התוס' שם כתבו בשם הירושלמי דשם היה פיקוח נפש דהמלך שואל המס וכשלא היה להם ליתן היו מתים בתפיסה אי נמי סבר שביעית בזה"ז דרבנן ובגיטין דף ס"ב הוסיפו ביאור לזה דמשום דהוא מדרבנן ואע"ג דמדרבנן אסור לכותי אחר גבי מלך התירו עכ"ד הרי דההיתר היה משום שלום מלכות וא"כ ניחא גם לרבא דאע"ג דגם במקום פסידא אסור מ"מ משום שלום מלכות מותר דאם לא יזרעו יהיה נפסד הכנסת המלך והמדינה, והכל מחויבים בכבוד המלך, ובשלומו שלום לכל העם וכמה דברים מצינו שמותר משום שלום מלכות וכיון דס"ל שביעית דרבנן מותר גם זריעה, וזהו שכ' התוס' ואע"ג דלכותי אחר אסור גבי מלך התירו, והרי ע"כ מש"כ דלכותי אחר אסור כוונתם שיהיה אופן כמו הך דארנונא דיגיע הפסד במה שמונע מלזרוע מ"מ אסור אם אינו מלך, וזהו כמש"כ, ועוד דהרי הראב"ד כתב דאיירי במקום שלא החזיקו עולי בבל דוקא, וגם הרמב"ם כתב וז"ל שהטילו מלכי עכו"ם על ישראל לעשות מזונות לחילותיהן התירו