בית הלוי חלק ג רה

משום דסבירא ליה דר"י סבר דקדושה שני' בטלה

[ו ] ועיין עוד בפרק רביעי מה' תרומות שהאריך המל"מ להוכיח דאע"ג דהרמב"ם פוסק דתרומה בזה"ז דרבנן מ"מ בכל ספיקות דידי' פוסק גם הרמב"ם לחומרא. ולכאורה הא גופא טעמא בעי למה נשתנה תרומה מכל איסורי דרבנן ובזה ניחא דכיון דהרמב"ם פוסק דקדושה שני' לא בטלה וגם פוסק בימי עזרא הי' דרבנן משו"ה ספיקו להחמיר: ז [א] עוד זאת דע כי לא כל תקנות דרבנן דומים ויש בהם חילוקים. א' יש מהם מה שאסרו חכמים או מה שתיקנו בדבר שבעצמו של זה הדבר אין בו איסור דאורייתא ורק משום סייג לגדר שלא יפגעו בדאורייתא וכדומה ובזה הוא דאמרו ספק דרבנן להקל, אמנם מה שהדבר בעצמו הוא מצוה דאורייתא והמקיימה עושה אותה מצוה ממש אשר התורה ציותה עליו ורק מצד אחר אינו מחויב בה בזה"ז וכמו איסור שביעית אם נאמר דלא בטלה הקדושה גם עתה וא"כ הרי המקיימה עושה הוא מצוה דאורייתא דרצון התוה"ק דהארץ הקדושה תשבות בשביעית ורק אין החיוב בה עתה משום דאין היובל נוהג ורבנן תיקנו שיתחייבו בה עתה אבל עצם העשיה בשמירת שביעית הוא מצד עצמה מצוה דאורייתא הוא חמור יותר משארי דרבנן והמקיימה שכרו גדול, ואם הפסוק אמר עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמור משמרתי מצותי וחוקותי ותורותי ואמרו חז"ל שקיים אברהם אבינו כל התורה עד שלא ניתנה והכתוב משבחו על זה, א"כ ק"ו השתא שכבר ניתנה התורה וכבר נתחייבו בה ושמרו שביעית ורק לשעה נפטרו מחיובה ולמחר יבנה בהמ"ק בב"א ובודאי דלא גרע השתא מקודם מתן תורה ובודאי רצון התוה"ק שישמרו אותה ישראל אע"ג דחיובא ליכא, ועל כגון זה בא ג"כ חיוב מדברי קבלה על ידי הנביאים וכמו שאמר הכתוב בירמי' ל"א הציבי לך ציונים שימי לך תמרורים שימי לבך למסילה ברך הלכת שמזהיר הנביא דגם במצות שאינו נוהג בזמן הגלות עכ"ז תזהרו בהם ותציב לך ציונים להדרך אשר כבר הלכת בו מקודם בזמן הבית פי' שכבר היית חייב בהם ושמרת אותם, וקרוב הדבר שהיא מצוה דאורייתא וכמו דאיתא בפרשת עקב השמרו לכם פן יפתה לבבכם כו' ועבדתם כו' ועצר כו' ושמתם את דברי כו' וקשרתם וכתבתם וכתב שם רש"י דברי הספרי וז"ל אף לאחר שתגלו תהיו מציונים במצות עשו תפילין קבעו מזוזה כדי שלא יהי' לכם חדשים כשתחזרו וכן הוא אומר הציבי לך ציונים עכ"ל הספרי הרי שמן התורה הוזהרו לעשות כן, ובזה ניחא הא דקרי לשביעית דאורייתא ומשו"ה ג"כ החמיר ר' יוחנן בספיקא דדינא ופסק דגם בשטר שיש בו אחריות נכסים משמט, וסברא זו שייך רק להטעם משום שאין יובל אבל להאומרים דקדושה שני' בטלה לא שייך זה דהרי כששומר שביעית בזה"ז אינו עושה מצוה דאורייתא בעצם דהמצוה דהארץ הקדושה תשבות בשביעית ועתה אם נאמר דבטלה הקדושה הרי הוא כעושה ולובש ציצית בלא בגד של ארבע כנפות שאין עושה מצוה דאורייתא ולדידהו הוי' שביעית בזה"ז כשארי דברים שתיקנו רבנן משום גדר וסייג: [ב] ואגב אכתוב ביאור הסיפרי, הכתוב אומר השמרו לכם פן יפתה לבבכם כו' ושמתם את דברי כו' וקשרתם כו' וז"ל הסיפרי הובא ברש"י אף לאחר שתגלו היו מציונים במצות הניחו תפילין עשו מזוזות כדי שלא יהיו לכם חדשים כשתחזרו וכן הוא אומר בירמי' [קפיטיל ל"א] הציבי לך ציונים ומפורסם בפי העולם לומר דבסיפרי הי' כתוב ראשי תיבות והי' כתוב הפרושו תו"מ והכוונה תרומות ומעשר ובטעות נדפס תפילין ומזוזות, וזה קשה דהרי הסיפרי קאי לדרוש הפסוק דכתיב ואבדתם מהרה מעל הארץ כו' ושמתם את דברי אלה על לבבכם וקשרתם וזהו דדרש דגם אח"כ הניחו תפילין אבל תרומה ומעשר לא נזכר כאן כלל, ושמעתי רבים מתפלאים בראותם דברי הסיפרי הללו דנראה לפום רהיטא דמצות תפילין עתה אינו רק לזכר בעלמא ואינה מצות עשה מדאורייתא והרי היא חובת הגוף ואינה תלוי' בארץ ונוהגת גם בחו"ל, וזה אינו דהרי הסיפרי דרש כן מפסוק הנאמר בתורה דכתיב ושמתם כו' וקשרתם אחר הפסוקים הנאמרים למעלה בענין הגלות א"כ הרי הוא גם עתה מצוה דאורייתא כיון דכתיב בתורה דגם עתה בגלות מחוייבים בתפילין, והסיפרי לא בא רק ליתן טעם על המצוה בגלות שהוא תועלת לע"ל ואין שום חילוק בין מצוה הכתובה בתורה שהוא זכרון למה שנעשה בזמן העבר כמו מה שהוא זכרון ליציאת מצרים ובין מצוה הכתובה בתורה שהוא לזכרון ותועלת לימים הבאים לע"ל כיון דעל שניהם נצטווינו מפורש בפסוק, אמנם להבין כוונת הסיפרי בדברים הללו הוא, דבפסוק נאמר וקשרתם לאות על ידך ופירושו נאמר בתורה שבע"פ שהוא לקשור תפילין על היד, והנה ברוב המצות שבתורה עצם המצוה כתובה בתורה שבכתב והכוונה והתכלית שבה הוא מקובל בתורה שבע"פ לבד בקצת נזכרה גם התועלת והטעם שבה וכמו במצה כתיב למען תזכור את יום צאתך ממצרים כו' אמנם בתפילין עצם המצוה והוא התפילין והנחתן על היד והראש לא נאמרה בתורה שבכתב כלל ורק נאמרה הכוונה והתכלית של המצוה דהתפילין יהיו לאות על היד והוא לשעבד היד לעבודתו שלא יעשה בידו רק רצון ה' שמירת כל התורה והתפילין יהי' לאדם לאות שלא תשכח ממנו שיעבודו וחיובו אבל עצם המצוה נתבאר ע"י פירוש התורה שבע"פ, והנה זה התכלית שבתפילין הי' מגיע לנו בעת שהי' ישראל באה"ק ולא היו משועבדים אבל בגלות שהיו משועבדים בעבדות לאוה"ע וכמו שהיו במצרים ובבבל ואוה"ע היו מכריחים לעשות היפך התורה וכמו חילול שבת שמוכרח לעשות מלאכתן גם בשבת וכדומה לזה וכן לא היו מניחים להם לעשות המצות עשה ונמצא דעתה התועלת מן התפילין ועיקר הכוונה שבמצות תפילין שכתוב בתורה אינו אם משום שעבוד הגוף אם מטרדת המוח ע"י כובד הפרנסה וע"ז בא הכתוב דמ"מ מחוייבים בעיקר המצוה דבמהרה יבנה ביהמ"ק ותחזרו למעלתכם ואז תתקיים המצוה לתכליתה והמכוון שבה, ונמצא דעתה המצוה היא בבחינת ציון למה שהי' לנו זו המצוה קודם השעבוד שהיו אז בתכליתה וכן ציון למה שיהי' לע"ל ומ"מ הרי היא מצוה דאורייתא בשביל זה, רק דעתה היא בבחינת ציון למה שיהי' לע"ל שתקויים בתכליתה, ועל זה שאה"כ והי' לאות על ידך שפיר אמר הסיפרי דאע"ג דבגלות קשה לקיים האות והזכרון עכ"ז יעשו אותה כדי שיהי' בנקל לקיים לע"ל, וזהו כוונת המדרש פ' קדושים ישלח עזרך מקודש מקידוש מעשים שיש בידך ומציון יסעדך מציון מעשים שבידך והכוונה דיש כמה מצות שלא שלט בהם יד הגלות להמעיטם וכמו מצות צדקה לעני דגם בגלות כשנותן הוא גדולה כמו באה"ק ואדרבה עתה היא יותר גדולה מבקודם שהעניים דחוקים יותר ונצרכים יותר וגם המעט שנותן נחשב להרבה עתה יותר מקודם כשהיו ישראל בארצם, וכדומה כמה מצות ויש מצות, דעתה בגלות א"א לקיים בשלימותם ותכליתם וכמו תפילין שכתבנו, וכן כל המצות שהי' בבהמ"ק דבעו"ה אין בידינו לקיימם ולא נשאר לנו מהם רק זכר מהם וכמו תפלה דהם זכר להקרבן וכמו שאה"כ ונשלמה פרים שפתינו והם בבחינות ציון והכנה שנוכל לקיימם אי"ה לע"ל, וזהו שחלק המדרש לשני אופנים קידוש מעשים שבידך וציון מעשים שבידך דקאי על השני אופני המצות שזכרנו, והנה עזר וסעד ג"כ הם שני עניינים חלוקים דעזר פירושו ישועה גמורה וכמו מי שהוא