בית הלוי חלק ג רד

של נכרי ונאמר דהברייתא דאין עודרין ס"ל דקדשה לע"ל, ולהלכה הרי כיון דהרמב"ם והסמ"ג כתבו לאיסור וגם ספר התרומה בעצמו כ' דאם נאמר דקידשה לע"ל ודאי דאסור ורק אם נאמר דלא קידשה לע"ל יש להסתפק דלמא מותר ובודאי דקשה להתיר ובפרט דרוב הפוסקים סבירא ליה דקידשה לע"ל

[ב] עוד נ"מ בזה הוא בזמן בית שני דלהסוברים משום דתלוי ביובל א"כ גם בזמן הבית היה דרבנן דגם אז לא היה יובל כיון דאין כל יושבי' עלה, אבל לדעת ספר התרומה דס"ל דלהלכה קיי"ל כרבנן דאינו תלוי ביובל ורק משום דבטלה הקדושה א"כ בזמן בית שני היה שמיטה מדאורייתא, וא"כ גם בזמן הזה איכא נפ"מ גדולה ביניהם דלטעם משום דבטלה א"כ כל דיני שמיטה בזה"ז הוא מתקנת החכמים שהיו סמוכים להחורבן ובודאי דיש מקום לומר דדיני שמיטה הוא כמו כל האיסורין שהם מדרבנן, ובכל אופן דקיי"ל בכל האיסורים דבדרבנן להקל בכה"ג נוכל להקל גם בשמיטה אבל אם נאמר דקדושה שניה לא בטלה ורק משום דאין יובל והרי גם בזמן הבית לא היה יובל א"כ חיובו עתה בזה"ז מכוחו של התקנה שתיקנו עולי גולה אז בימי עזרה וקיבלו עליהם לשמור שמיטה אע"ג דאין יובל א"כ לא נקרא שמיטה דרבנן רק הוא דברי קבלה דתקנות עזרא הרי בא בפסוק מפורש בנחמיה קאפיטיל יו"ד וכמו שכתוב שם ובכל זאת אנחנו כורתים אמנה וכותבים וחותמים ועל החתום שרינו לויין לכהנים ועל החתומים נחמי' כו' [יעויין בכתוב שחשיב שם כל החתומים] ובאים באלה ובשבועה כו' וניטוש את השביעית ומשא כל יד, הרי דכל עולי הגולה קיבלו עליהם באלה ובשבועה לשמור שמיטה הן שמיטת קרקע והן שמיטת כספים ובודאי דיש לו דין כל חומר איסורא דאורייתא כדין דברי קבלה וכדין שבועת ציבור על דורותם ואין מקום להקל בזה"ז יותר מבזמן הבית ועיי' בשו"ת נו"ב מה"ק סי' ע"ז שהביא תשובת הר"ן שכתב דגם חרם ר"ג שלא לגרש בעל כרחה הוא איסור דאורייתא יעויין

שם

[ג] ובזה מיושב לנו היטב מה דקשה להסוברים שהוא דרבנן וכמו דמשני אביי על פרוזבול בשביעית בזה"ז דרבנן וכן משני על הא דמשקין בית השלחין, והקשה ע"ז הרמב"ן מהא דגיטין דף ל"ז דקאמר ר"י דשטר שיש בו אחריות נכסים אינו משמט ומביא ברייתא דתניא כוותיה וכשבא עובדא קמי הורה דמשמט ואמר וכי מפני שאנו מדמין נעשה מעשה דדלמא הברייתא אתי' כב"ש יעוי"ש ובדרבנן הא עבדינן והדר מותבינן פי' לדבריו דהא גם אם נדחה הראי' מ"מ הרי מידי ספק לא נפיק ואמאי הכריע דמשמט ובפרט דהחיוב היה בודאי והספק הוא בהפטור אם נפקע החוב ע"י שמיטה, ועיין בבעל העיטור שהקשה גם כן על זה מהך סוגי' דגיטין דף נ"ג דקאמר ורמי דר"מ בדאורייתא דתניא הנוטע בשבת בשוגג יקיים ובמזיד יעקור ובשביעית בין שוגג בין מזיד יעקור דברי ר"מ ר' יהודה אומר בשביעית בשוגג יקיים כו' ולטעמך מכדי הא דאורייתא והא דאורייתא מ"ש שבת ומ"ש שביעית הרי דקרי לשביעית דאורייתא והוא קושי' גדולה והיותר תמוה שלא ראיתי לאחד מן הסוברים שהוא דרבנן שיחושו כלל לתרץ קושי' זו ולא הביאו כלל בדבריהם לסוגיא זו ולישבה לדעתם, וראיתי להמשכנות יעקב שדחק לתרץ דקרי לשביעית דאורייתא משום דעיקרו היה דאורייתא בזמן הבית ובודאי דהוא דוחק גדול דאכתי מאי מקשה על ר"מ דקניס בדרבנן ולא בדאורייתא מ"ש שבת ומ"ש שביעית הרי שני ושני דשבת הוא ממש דאורייתא ושביעית הוא עתה דרבנן ומשו"ה קניס ומנ"ל למקשה דכל דעיקרו דאורייתא לא קניס ר"מ כמו בממש מדאורייתא, ואין לדחות עיקר הקושי' דס"ל להגמרא דמדנקט ר"מ בסתם בשביעית יעקור איירי גם בזמן הבית דהיה שביעית דאורייתא מדמחלק בין שבת לשביעית משמע דאיירי גם בזמן דשביעית הוא דאורייתא כמו שבת מדלא מחלק בשביעית גופה בין זמן הבית לבזה"ז דזה אינו דהרי הגמרא משני שם על ר' יהודה משום דבאתרי היה חמור שביעית הרי דקאי על זמן הזה, וקושי' זו קשה טובא להפוסקים להלכה דהוא דרבנן דהא חזינן דסתמא דגמרא ס"ל בפשיטות הוא דאורייתא וגם להפוסקים להלכה דהוא דאורייתא קשה ג"כ קצת דמאי מקשה על ר"מ דלמא ס"ל לר"מ כרבי דשמיטה תלוי ביובל והוא דרבנן, ועוד קשה יותר לכל השיטות דהרי נוטע בשביעית אינו אלא דרבנן דתולדות לא אסר רחמנא וכן הוא מבואר בפ"א מה' שמיטה ברמב"ם דהנוטע מכין אותו מכות מרדות מדבריהם אבל לפי הנ"ל דגם לרבי דס"ל דתלוי ביובל מ"מ אחר שקיבלו עליהם בימי עזרא באלה ובשבועה דינו כדאורייתא באיסור שבועה ניחא שפיר, וגם הך דנטיעה ניחא דהא סתמא קיבלו לנטוש שביעית ובודאי גם תולדות קיבלו אז דהא אסמכו לתולדות אקרא

[ד] והא דאמר אביי על פרוזבול והא דמשקין בשביעית בזה"ז דרבנן ניחא ג"כ וכמו שיבואר, והוא דבתקנות עזרא יש בו שני ענינים אחת שהוא תקנות ב"ד הגדול של כל ישראל עולי הגולה, ועוד נוסף בו איסור אלה ושבועת הציבור שקיבלו עליהם. והנה אין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חבירו אלא א"כ גדול ממנו בחכמה ובמנין וזה שייך על עיקר התקנה הראשונה דלא בטלה אלא א"כ ב"ד האחרון גדול מהם אבל איסור האלה והשבועה הרי יש לו דין אחר דציבור שגזרו בחרם הרי גם דור הבא אחריו יוכל להתירו בלא שום פתח כמבואר ביו"ד סי' ולא נזכר שם דצריך שיהיה האחרון גדול בחכמה מהראשון, וא"כ גם בדורו של הלל שתיקן פרוזבול ודורו של חכמים בעלי המשנה שאמרו משקין בתי השלחין כיון שהיה אסיפתם של כל חכמי ישראל ומנהיגיהם בדורם הרי איסור השבועה והחרם הותר ולא נשאר רק עצם ההנהגה של עזרא דזה אי אפשר לבטלו וא"כ אינו רק מדרבנן ושפיר אמר אביי בשביעית בזה"ז דרבנן, וכל זה הוא רק במה שהתירו החכמים בעלי המשנה אבל מה שלא התירו הם והניחו אותו באיסורו הרי יש בו איסור שבועה וכמו דאיתא ביו"ד סי' הנ"ל דחרמי ציבור שהותר מקצתו לא הותר כולו ונשאר באיסור שבועה הקודם היוצא מזה דאע"ג דעיקר האיסור הוא מדבריהם ושפיר כתבו הפוסקים שהוא מדבריהם מתקנת עזרא אבל אחר שאסרוהו חמיר איסורו כדאורייתא

[ה] גם מיושב בזה דדעת הרמב"ם בפרק א' מה' תרומות דגם בימי עזרא הי' תרומה רק מדרבנן דגם בתרומה צריך ביאת כולכם והקשה ע"ז הכ"מ מהא דביבמות דף פ"א קאמר ר' יוסי דאנדרוגינוס מאכיל בתרומה וקאמר ר"ל דרק בתרומה שהוא מדרבנן מאכיל ולא בחזה ושוק ור' יוחנן אמר דלר' יוסי מאכיל גם בחזה דס"ל דר' יוסי סבר תרומה בזה"ז דאורייתא וא"כ אין חילוק בין תרומה לחזה ושוק ומביא ר' יוחנן ראי' מהא דאמר ר' יוסי אשר ירשו אבותיך וירושתה ראשונה ושני' יש להם שלישית אין להם דס"ל דקדושה שני' לא בטלה ומאי ראי' הוא דאע"ג דקדושה שני' לא בטלה מ"מ י"ל דתרומה דרבנן מטעם דלא הי' ביאת כולכם וגם בזמן הבית הי' דרבנן ולפי הנ"ל ניחא שפיר דאע"ג דמן התורה לא הי' עליהם חיוב תרומה מ"מ אחר שקיבלו הוא כדאורייתא דהא גם תרומה כתיב בפסוק בנחמי' שקיבלו עליהם בשבועה ואין מקום לומר דיהי' בזה"ז דרבנן לגמרי רק אם נאמר דקדושת עזרא ג"כ בטלה וע"ז מביא ראי' דאמר שלישית אין להם דלא בטלה א"כ חיובם השתא נמשך מתקנת עזרא ויש לו כל חומר דאורייתא ומביא ראי' שפיר דגם בחזה ושוק מאכיל ור"ל דמחלק אליבא דר' יוסי בין תרומה לחזה ושוק הוא