בית הלוי חלק ג רג

כשהגיע למצות יובל ולמצות שמיטת כספים כ' שבזה"ז הם מדרבנן, אמנם מדברי הרמב"ם בפרק יו"ד שכתב וז"ל ובזמן שיובל נוהג נוהג דין עבד עברי ודין בתי ערי חומה ודין שדה חרמים ודין שדה אחוזה ומקבלין גר תושב ונוהג שביעית בארץ והשמטת כספים בכל מקום מן התורה ובזמן שאין יובל אינו נוהג א' מכל אלו חוץ משביעית בארץ והשמטת כספים בכל מקום מדבריהם עכ"ל הרי כמעט מפורש דס"ל שהוא מדבריהם, ומה שדחק הכ"מ דהאי מדבריהם קאי רק על כספים לחודא ולא על שביעית לא ידעתי האיך אפשר לומר כן דא"כ למה כ' בראשית דבריו דבזמן שנוהג יובל נוהג שביעית דלמה הזכיר כאן לשביעית כיון שאינו תלוי ביובל כלל, וגם מהא דכתב בסוף פרק י"ב דלע"ל בעת ביאה שלישית בעת שיכנסו לארץ יתחילו למנות שמיטין ויובלות גם מזה נראה דבזה"ז הוא דרבנן דאם הוא דאורייתא האיך יפסיקו המנין ויתחילו במנין חדש, גם ראיתי בספר פאת השולחן שהביא דבריו בפרק ו' מה' בית הבחירה וז"ל ולפיכך כל מקום שהחזיקו בו עולי בבל ונתקדש בקדושת עזרא השני הוא מקודש היום ואע"פ שנלקחה הארץ ממנו וחייב בשביעית ובמעשרות על הדרך שביארנו בה' תרומות הרי משמע דשביעית ותרומה שוים בדיניהם ובתרומה הא כ' מפורש דגם בימי עזרא הוא מדרבנן, מכל זה מוכח דלא כהכ"מ בדעתו, גם הסמ"ג כתב דהוא דרבנן וכן כתבו בספר התרומה ה' ארץ ישראל ובספר יראים ובעל החינוך

אמנם לעומת זה דעת הראב"ד דקרקע הוא דאורייתא כאשר נתבאר למעלה, גם דעת רש"י לפי מה שנתבאר לעיל בסי' א' נוטים דס"ל להלכה דהוא דאורייתא, גם בעל העיטור באות פרוזבול הגם כי הביא גם דעת המקילין אבל דעתו הוא דהוא דאורייתא בין בקרקע בין בכספים, והרמב"ן בספר הזכות לגיטין הגם שכתב שם להסתפק בזה מ"מ מבואר שם בדבריו שדעתו נוטה יותר שהוא מה"ת רק לא הוכרע הדבר אצלו בבירור, ובספר התרומה כתב דדעת הרמב"ן שהוא דאורייתא בפשיטות, גם בפירוש הרמב"ן על התורה פ' בהר מבואר מדבריו דסובר דהוא דאורייתא ובספר אור זרוע הגדול חלק א' סי' מובא מה שהשיב רבינו ב"ר אברהם לר' יהונתן הכהן וז"ל כתבתי ספק שביעית אם דינו כערלה וכלאי הכרם, לא ידעתי מה שאלת אם בחו"ל שביעית אינו נוהג בחו"ל ואם בארץ ישראל מ"ש מערלה וכה"כ דספיקן אסור בארץ הרי דס"ל דהוא דאורייתא כערלה וכה"כ וגם ספיקו אסור, גם התוס' בגיטין דף ס"ב גבי כהן וחורש יכול לומר אגיסטין אני בתוכה וכתבו התוס' ושמא סכנות נפשות איכא אם לא יפרעו מס למלך, א"נ קסבר יש קנין לעכו"ם להפקיע משביעית, א"נ שביעית בזה"ז דרבנן, הרי דבשני תירוצים הראשונים ס"ל שהוא דאורייתא, ובהיותי כעת בבית הדפוס הביאו לפני ספר א' שמן המור וראיתי שהביא בהמשך דבריו שני התירוצים של התוס' הללו וכתב וז"ל רק דבפסקי התוס' חזינן שעשו עיקר תי' בתרא שכתבו וז"ל מותר לזרוע בשביעית משום ארנונא דהוי פיקוח נפש הרי דלא הביא רק תי' זה ונראה דס"ל דשביעית הוא דאורייתא, והרא"ש בפרק א' דמכות כתב דשמיטה הוא דרבנן, אמנם הא איירי שם בשמיטת כספים ולא ידעינן האיך ס"ל בקרקע, ואפשר ס"ל כהראב"ד דמחלק ביניהם דקרקע דאוריית' וכספים מדבריהם, אמנם הטור ביו"ד סי' של"א סתם הדברים וכתב בפשיטות שהוא מדבריהם וצ"ע מדוע לא הביא דהרבה מהראשונים ס"ל דהוא דאורייתא

והנה להלכה ודאי דיש לפסוק כהטור דהוא דרבנן דבתראי הוא וכן תפסו הרבה מהאחרונים בתשובותיהם, ולא באתי בכל האריכות הנ"ל רק לברר כי הרבה מהפוסקים ס"ל דהוא דאורייתא, ולסתור מה שראיתי בכתבי העתי המליץ נדפס דברי חכם א' שכתב דכיון דשמיטה בזה"ז דרבנן נוכל לסמוך על דברי הרז"ה שכתב דבזמן שאין יובל אפילו מדרבנן גם שמיטה אינו נוהג כלל ואפילו מדרבנן, ודברים אלו, אינם כדאים אפילו להביאם ולסותרם כיון דכל הראשונים חלקו על הרז"ה בזה והראב"ד דרצה בתחילה לומר כן חזר בו אח"כ כמו שמובא ברמב"ן, וכל הפוסקים כתבו דנוהג אם דאורייתא או דרבנן וכ"כ הרמב"ם והסמ"ג, והטור ושו"ע ביו"ד סי' של"א כתבו לאיסור ולא הביאו שום חולק האיך יכול להורות נגד ההלכה הקבוע בשו"ע, ואם יבא להרהר אחר פסקו של השו"ע הרי יותר יש מקום לומר שמא הוא דאורייתא דהרבה פוסקים סוברים כן, ועוד דגם הרז"ה בעצמו לא סמך על סברתו להקל רק בכספים ולא בקרקע וכמו שנתבאר למעלה, וגם בכספים שינה ושילש בחוץ לארץ וגם הוסיף עוד טעם אחר דכיון דנהגו שלא להשמיט הרי הוא כאלו התנה ע"מ שלא תשמיט בשביעית, ולמעשה בודאי דהאיסור פשוט ואין נופל בו שום ספק ועל כיוצא בזה אמרו אם יבא אלי' ויאמר אין חולצין במנעל אין שומעין לו שכבר נהגו במנעל וכן בהך דשביעית שכבר נהגו לאיסור וכמו שהעיד הרמב"ן, וחלילה לשום בעל הוראה לפרוץ גדר השו"ע ולהורות בו היתר, ומה שמובא בהמליץ דשמע מאיש אמונים דארבעה גאונים מגדולי דורינו יחיו נתקבצו ויצא הדבר להתיר עבודת השדה בשביעית וסתם הדברים כדי שיהי' מובן שהתירו הכל, המבשר הזה שמע וטעה כי הם לא התירו רק אדרבה אסרו כאשר כבר נודע עתה מפי הגאון הגדול אב"ד דקאוונא שליט"א אשר לא התיר רק כתב שימכרו השדות לנכרי וגם החרישה והזריעה והקצירה שהם אסורים מדאורייתא יהי' ע"י נכרי דוקא ורק מלאכות שהם מדרבנן התיר ע"י ישראל אחר המכירה [והגם כי גם זה לא יתכן לדעתי לפי ההלכה וכמו שנתבאר לקמן בסי' שאח"ז], אבל בלא זה הורו לאיסור: ו [א] והנה בטעמם של המקילים וסוברים שהוא מדרבנן מצינו בו ג"כ מחלוקת ושני סברות מחולקים בספר התרומה כתב דהוא דרבנן משום דגם קדושה שניה דעזרה לא קידשה לע"ל ובטלה בעת החורבן אמנם בספר יראים והחינוך כתבו הטעם משום דקיי"ל כרבי דשמיטה תלוי ביובל וכל שאין יובל אין שמיטה וגם הסמ"ג כתב משום דאין יובל, ולפי מה שהסברנו לעיל דעת הרמב"ם יש עוד טעם דחסר כיבוש וחילוק

ונפקא מינה טובא בין הני שני הטעמים, אחד בשדה של נכרי דבמס' גיטין אמר רבה דאין קנין לנכרי בארץ ישראל להפקיע מיד מעשר ואמרינן שם דבסוריא יש קנין דכיבוש יחיד לא שמי' כיבוש וכ' רש"י דכיון דהחיוב הוא מדרבנן יש לו קנין להפקיע וא"כ לדעת רוב הפוסקים דס"ל דקדושה שניה לא בטלה ורק משום דאין יובל, הא פשיטא דאין לו קנין דהרי האי דינא דיש קנין ואין קנין תלוי בקדושת הארץ דאם קדושתה מדאורייתא אין כח להנכרי להפקיע מקדושתה וממילא חייבת גם במצות שהם מדרבנן, והרי להדי' תניא במס' גיטין דף ע"ה אין עודרין עם העכו"ם בשביעית והרי עידור הוא תולדה דחורש ובשביעית אינו רק מדרבנן וכמבואר כל זה להדיא במס' מו"ק דף ג' הרי דגם מלאכה דרבנן אסור לישראל לעשות גם בשדה שהיא בעצם של הנכרי, וכן פסק הרמב"ם והסמ"ג דאע"ג דגם הם ס"ל דשביעית בזה"ז דרבנן מ"מ פסק הסמ"ג להך דאין עודרין וכ' שם בדרך כלל דאסור לישראל לסייע לנכרי בידים וכל המלאכות בכלל אמנם לפי הטעם שכתב בספר התרומה דלהלכה קיי"ל דלא קידשה לע"ל נסתפק שם בעצמו וכ' דאפשר דלפי"ז מותר לישראל לחרוש בשדה