בית הלוי חלק ג רב

המעשר דכתיב ובכל זאת אנחנו כורתים אמנה כו' ואמר שם טעמו דר' יוסי ב"ר חנינא דכתיב והביאך ה' אלהיך אל הארץ אשר ירשו אבותיך וירשתה מקיש ירושתך לירושת אבותיך מה ירושת אבותיך דבר תורה אף ירושתך דבר תורה, והטיבך והרבך מאבותיך אבותיך פטורים היו ונתחייבו ואתם פטורים הייתם ונתחייבתם אבותיכם לא הי' עליהם עול מלכות ואתם אע"פ שיש עליכם עול מלכות, אבותיך לא נתחייבו אלא אחר ארבע עשר שנה שכיבשו ושחלקו אבל אתם כיון שנכנסתם נתחייבתם אבותיכם לא נתחייבו עד שעה שקנו כולה אבל אתם ראשון ראשון קנה ונתחייב, מה מקיים ר' אלעזר והטיבך מאבותיך פתר לה לע"ל דא"ר חלבו בשם ר' בא בשם ר"י אבותיכם ירשו שבעה עממין ואתם עתידים לירש עשר עממין, ולפי הנ"ל מבואר הירושלמי כמין חומר דר' יוסי בר"ח דרש מקרא אשר ירשו אבותיכם וירשתה על ירושה שני' של עזרא [וכן דרשינן לי' בסוף ערכין] שהיא קדושה גמורה ושוב דרש והטיבך מאבותיך דאע"ג דבשני' הי' עליהם עול פרס ולא נכנסו כולה ולא כיבשו ולא חילקו מ"מ חייבים דבירושה שני' א"צ כיבוש וחילוק, ור' אלעזר אמר מאליהם קיבלו עליהם המעשר וגם ר"א מצי סבר דקדושת עזרא הי' קדושה גמורה רק ס"ל כיון דלא הי' כיבוש וחילוק אינם חייבים במעשר, וכמו בירושה ראשונה היה צריך כיבוש וחילוק כן הוא בשניה, וזהו שמקשה על ר"א מה מקיים והטיבך מאבותיך והרי עדיפא הי' לו להקשות עליו מה מקיים קרא דוירשתם דזהו עיקר הפסוק המלמד על קדושת ירושת שניה ולפי"ז ניחא משום דגם ר"א ס"ל דקדושת עזרא היה קדושה גמורה ורק מקשה מאי מקיים והטיבך מאבותיך דמוכח דשניה היא טובה מהראשונה וע"ז משני דקאי על לע"ל ולענין דירשו עשר עממין יותר מבראשונה אבל כיבוש וחילוק ס"ל דצריך בכל הירושות כמו בראשונה, וסובר הרמב"ם דבמקום דצריך כיבוש וחילוק צריך ביאת כולכם דבלא"ה לא מקרי חילוק, ופוסק הרמב"ם כר' אלעזר דגם בימי עזרא צריך ביאת כולכם גם לתרומה דהא גם ר"ה בר"י דר"י מודה דאיכא תנא דס"ל כן וכמש"כ התוס' בכתובו' דלא פליגא ר"ה בר"י דר"י ורבנן דודאי איכא תנא דס"ל תרומה דרבנן וחלה דאורייתא ואיכא תנא דס"ל להיפוך, ונמצא דביאת כולכם צריך בתרומה כמו בחלה רק בתרומה הוא משום דצריך כיבוש וחילוק, ובחלה צריך מצד עצמו דכתיב בבואכם ואע"ג דא"צ כיבוש וחילוק מ"מ צריך ביאת כולכם, ומעתה מיושב הסוגי' דכתובות כמין חומר דרבנן דבי רב אמרי אפילו למ"ד תרומה בזה"ז דרבנן דס"ל כר"א דדרש והטיבך על לע"ל וגם בביאה שניה צריך כיבוש וחילוק מ"מ חלה הוא דאורייתא דחלה הא נתחייב גם בי"ד שכיבשו והשיב להם ר"ה ברי דר"י דיש תנא דס"ל להיפוך דאע"ג דס"ל דתרומה דאורייתא והוא מאן דס"ל כר"י בר"ח דדרש והטיבך מאבותיך דבשניה לא בעי כיבוש וחילוק וא"כ הא לדידיה תרומה לא צריך ביאת כולכם מ"מ חלה דרבנן דבחלה צריך ביאת כולכם מצד עצמו ואע"ג דא"צ כיבוש וחילוק וגם בימי עזרא היה צריך ביאת כולכם ומשו"ה הוא דרבנן. והרמב"ם פוסק כר"א ומשו"ה כתב דגם בימי עזרא הוא דרבנן. והנה אין להקשות על ר"ה בר"י דר"י דכמו דדרשינן והטיבך מאבותיך על תרומה דלא בעי כיבוש וחילוק כמו כן נדרוש הך והטיבך מאבותיך לגבי חלה דבביאה שני' א"צ ביאת כולכם, זה אינו דבשלמא לענין כיבוש וחילוק דבביאה ראשונה היה פטורין קודם כיבוש ונשתהה החיוב י"ד שנה ובביאה שניה נתחייבו תיכף שייך לומר על זה דהיה להם טובה יותר מהאבות אבל לענין ביאת כולכם דחלה לא שייך לומר שהיה להם טובה יותר מן האבות כיון דבביאה ראשונה הרי היה ביאת כולם, ומה דבביאה שניה לא נצרך ביאת כולם אין בזה הטבה מהאבות כלל, וע"כ לא קאי על חלה ומשו"ה דרבנן. ונמצא לדעת הרמב"ם קדושות עזרא היא קדושה גמורה מדאורייתא וגם ס"ל דלא בטלה קדושת הארץ גם בחורבנה וכל המצות התלויות בארץ הם עתה דאורייתא ורק דהמצות הצריכין בהם כיבוש וחילוק הוא לדידיה מדרבנן גם בימי עזרא, והדברים מאורים דמסוגיא דכתובות עוד נתישבו דברי הרמב"ם, וא"כ לדידיה שמיטת קרקע הוא דרבנן וגם בימי בית שני וכדמוכח מדבריו בכמה מקומות כמבואר לעיל בסי' ג' יעוי"ש בסי' קודם. ובזה מיושב לשון הרמב"ם דבפרק ט' מה' שמיטה שדקדק וכתב דאין שמיטת כספים נוהג אלא בזמן שיובל נוהג שהרי יש שם שמיטת קרקע שישוב השדה בלא כסף דקדק וכ' רק שמיטת כספים, ומדבריו משמע להדי' דרק כספים נלמוד מיובל וזה שהביאו הכ"מ לומר דס"ל דקרקע היא דאורייתא, ולעומת זה בפרק יו"ד כ' מפורש דקרקע הוא דרבנן והכ"מ דחק שם לישבו, ובזה ניחא דרק לכספים נצרך ללמוד מיובל אבל קרקע נהי דהוא מדרבנן מ"מ אין צריך ללמדו מיובל רק מעצמו משום שחסר הכיבוש וחילוק, וכל זה מבואר לה כמעט להדי' בדברי הרמב"ם בה' בית הבחירה פרק ו' וז"ל ולפיכך כל מקום שהחזיקו בו עולי בבל ונתקדש בקדושת עזרא השני' הוא מקודש היום ואע"פ שנלקחה הארץ ממנו וחייב בשביעית ובמעשרות על הדרך שביארנו בה' תרומה, הרי דמשוה שביעית לתרומה ובה' תרומות הרי כ' מבואר דהוא דרבנן משום דחסר ביאת כולם, והגם דעדיין איכא נ"מ בין השני טעמים דהרי הכיבוש והחילוק לא נצרך להיות רק בעת התחלת קדושת הארץ בעת ביאתם בימי יהושע בין נון וממילא חייב מה"ת גם אח"כ כשגלו שבט ראובן ובטל היובל מ"מ חייב כיון דקדושת הארץ היה ולהטעם דתלוי ביובל הרי תיכף שגלה שבט ראובן בטל שביעית מן התורה מ"מ לא חשש הרמב"ם לזה כיון דאין שום נ"מ רק לענין מה שהי' משגלה שבט ראובן עד חורבן ראשון ושוב ליכא נ"מ בזה ע"כ לא חשש לכתוב שתלוי ביובל רק בכספים לחודא: ה

ועתה נראה דעת רבותינו הראשונים להיכן נוטים אם הוא דאורייתא או דרבנן, הרמב"ם כתב בפרק רביעי וז"ל אין שמיטה נוהגת אלא בארץ ישראל כו' ונוהגת בין בפני הבית בין שלא בפני הבית וכתב הכ"מ דדעתו דשמיטת קרקע הוא דאורייתא וכ"כ הכ"מ בפרק יו"ד, גם בסוף פ"א מה' תרומות כ' הכ"מ בדרך אגב להרמב"ם שביעית דאורייתא בזה"ז, והנה מהא דכ' הרמב"ם דנוהג שלא בפני הבית אין ראי' לזה דלא כתב רק דאינו תלוי בבית וגם כשאין בית נוהג ומ"מ י"ל דתלוי ביובל ואם יהי' זמן שיהיו כל יושבי' עלי' דנוהג יובל גם שביעית נוהג אע"ג דלא נבנה הבית ותיכף אחר שכלו שבע שחלקו נהגו שמיטין, ומחמת שבפרק ג' כתב הרמב"ם דתוספת שביעית אינו נוהג רק בפני הבית משו"ה כתב דשביעית עצמה אינו תלוי בבית, והרי עדיפא מזה מצינו בריש ה' תרומות שכתב הרמב"ם דתרומה נוהג גם שלא בפני הבית ובסוף אותו פרק כתב דגם בימי בית שני הי' תרומה מדרבנן משום דלא הי' ביאת כולם וכ' עליו הראב"ד דהוא סותר את עצמו ותי' הכ"מ דלא כתב רק דאינו תלוי בבית אבל מ"מ צריך שיהי' ביאת כולם יעו"ש, אמנם מהא דסתם הרמב"ם דבריו ולא כ' כלל מה דינו בזה"ז ולא הזכיר לחלק ביניהם ובכל מקום שמדבר בדיני שמיטת קרקע סתם דבריו ורק בפרק ט' בהגיעו לדין שמיטת כספים כתב דשמיטת כספים הוא בזה"ז מדבריהם בודאי משמע לכאורה כהכ"מ, וגם בספר המצות להרמב"ם כשחשב כל המצות שבשמיטת קרקע לא כ' דאינו נוהג בזה"ז כדרכו בכל מקום בספר ההוא שהזכיר בכל מצוה אם אינו בזה"ז, ורק