בית הלוי חלק ג רא

ס"ל סברת הראב"ד ורז"ה רק סבר דגם למ"ד דמדאורייתא תלוי שמיטה היובל מ"מ באיסור דרבנן אינו תלוי וגם כשבטל יובל לגמרי מ"מ אסרו שמיטה מדרבנן ומשו"ה אמרינן דהברייתא דלא כר' יהודה] ועכ"פ להראב"ד הא מוכרח דסתמא דגמרא בערכין ס"ל דשמיטת קרקע הוא דאורייתא בימי עזרא אף שאין יובל ומשו"ה ס"ל להראב"ד כן להלכה

[ז] והנראה דזהו ג"כ טעמו של הרמ"א דבחו"מ סי' ס"ז כתב הרמ"א לימוד זכות על האנשים שאין עושין פרוזבול דסומכין דבזה"ז גם מדרבנן אינו משמט והוא דעת הרז"ה ודעת הראב"ד קודם שחזר בו דכיון דיובל אינו גם מדרבנן גם שמיטה אינו אפילו מדרבנן, וביו"ד סי' של"א דכתב הטור והמחבר דשנה שביעית היא שמיטה וכל התבואה הפקר ופטור מן התרומה ולא הגיהה הרמ"א כלום דלהיש אומרים דגם מדרבנן אינו נוהג חייב בתרומה ומעשר והוא משום דתפס להלכה לעיקר דקרקע אינו תלוי ביובל ומשו"ה ביו"ד לא חשש לדעת הרז"ה אע"ג דהוא להקל חדא דהרי רוב הראשונים חלקו על עיקר סברתו של הרז"ה וגם דהא אם נאמר דהוא דאורייתא אינו תלוי כלל ביובל וכהראב"ד ורק בכספים ס"ל להלכה דע"פ דין תורה תלוי ביובל הביא דעת הרז"ה דגם בהך תקנתא דרבנן מ"מ היא תלוי ביובל אם נוהג יובל עכ"פ מדרבנן, ועיין בבעל התרומות שער מ"ה מביא שם דברי הרז"ה בארוכה ובאמצע דבריו כתב וז"ל ולרוח משפט ליושב על המשפט הראב"ד בר' יצחק יש טעמים על דרך אחרת דינם כתובים על ספר תשובותיו ומשם יתברר לכם כי גם הוא היה סומך ועוזר מחזוקי המנהג שלא להשמיט כספים בזה"ז בח"ל וכו' יעוי"ש הרי להדי' לא כ' הראב"ד כן רק על כספים לחודא ומשו"ה כתב הרמ"א כן בשני המקומות כדבריו, ועיי' בבעה"ת בדברי הרז"ה אחר שכתב סברתו הנ"ל וז"ל וההיא שמעתא דערכין ודאי כרבנן אזלי' ולא כרבי [וזהו כמו שהוכחנו דלסברתו מוכרח דהך דערכין בדאורייתא קאי מדלא ניחא לר' יהודה] אבל ההיא דמס' גיטין קרובה ונוטה לדברי רבי שרוב השמועות שם הולכות להקל בתורת פרוזבול כו', והדיעות והלבבות מכריעים לדברי רבי וכ"ש עם המנהג שהעולם נוהג, זה מצאה ידינו להעמיד דברי הגאונים והמנהגים הנכונים מסורים לבנים מאבות הראשונים ומזקנים הקדמונים וסיים וז"ל וכלל הדברים כי על המנהג אנו סומכים ואפילו בדברים שנראים כיוצאים משיטת ההלכה וכמו בתקיעת שופר כמו שאמר בירושלמי כל הלכה שהיא רופפת בידך צא וראה האיך הציבור נוהג, הרי דאע"ג דלסברתו סתמא דסוגיא דערכין כרבנן מ"מ מהא דהקילו בדיני פרוזבול הכריע להלכה כרבי ועיקר סמיכתו על הגאונים שלא נהגו בפרוזבול וכל זה הוא להראב"ד אין שום סתירה להסוגיא, וגם המנהג מסייע לשיטתו דהא בפרוזבול נהגו להקל וכמו שכ' הרז"ה וגם הרא"ש בתשובה כ' שלא נהגו בפרוזבול, ובאיסור עבודת הקרקע הרי העיד הרמב"ן בחידושיו שמעולם נהגו לאסור וגם הרז"ה בעצמו אע"ג דלא ס"ל לחלק בין קרקע לכספים מ"מ יעויין בדבריו שדקדק בכמה פעמים וכ' רק השמטת כספים בזה"ז ובחוץ לארץ דוקא הרי דהוא בעצמו לא סמך בזה רק על כספים לחודא ודוקא בחו"ל ולא בא"י וקרקע הא אינו נוהג רק בארץ לחודא, והוא משום דהמנהג כן היה, ועכ"פ דברי הרמ"א מיושבים

[ח] והנה בבעה"ת מובא שם דברי בעל העיטור שכתב בשם רבינו יהודה אלברצלוני וז"ל דהני מילי דנוהג שמיטת שביעית בכספים הני מילי בארץ ישראל ובזמן הזה אבל בחוץ לארץ לא ואפילו פרוזבול לא צריך, ושמואל דקאמר האי פרוזבול עולבנא דדיינא הוא לאותן שדרין בארץ ישראל קאמר דהא לאחר חורבן היה עכ"ד הרי דמחלק בשמיטת כספים בין א"י לחו"ל, וכן הרז"ה בדבריו שם דקדק, והזכיר בדבריו בזה"ז וחוץ לארץ, והדברים מופלאים כי בדין כספים אין חילוק בין א"י לחו"ל כמבואר בקידושין דף כ"ח ואימא במקום שאין משמט קרקע אין משמט כספים ת"ל כי קרא שמיטה לה' בכל מקום, ואפי' אם נאמר דר"י אלברצלוני ס"ל דבזה"ז הוא דרבנן מ"מ מנ"ל ליתן חילוק בהך תקנה דרבנן בין ארץ לחו"ל אחרי כי בשעה שהוא דאורייתא אין חילוק, ומוכרח דס"ל דבארץ דשמיטת קרקע נוהג גם עתה מה"ת משו"ה תיקנו רבנן גם כספים כדי שיהיה כל דיני שמיטה כהלכתן ובחו"ל דלא שייך שמיטת קרקע לא תיקנו בהם גם כספים ופרוזבול שעשו האמוראים הוא מנהג חסידות כהרז"ה: ד

עוד שיטה רביעית יש בכאן וכמו שיבואר, דהרמב"ם בפ"א מה' תרומות כתב דתרומה דזה"ז ואפילו במקום שהחזיקו עולי בבל ואפילו בימי עזרא אינו מן התורה אלא מדבריהם שאין לך תרומה של תורה אלא בארץ ישראל בלבד ובזמן שכל ישראל שם, שנאמר כי תבאו ביאת כולכם כמו שהיה בירושה ראשונה כו' ובימי עזרא שהיה ביאת מקצתן כו', והנה בעיקר הדרש שכ' על תרומה משום דכתיב כי תבאו ביאת כולכם לא נודע מקומו בגמרא מהיכן לקחו הרמב"ם ועיין בטור יו"ד סי' של"א שכתב הבית יוסף דאפשר דנמצא באיזו מקום זאת הדרשה, אמנם היותר קשה עליו דכל דבריו הם נגד גמרא מפורש במס' כתובות דף כ"ז דאמר ר"ה ברי' דר"י אשכחתינהו לרבנן דבי רב דאמרי אפילו למ"ד תרומה בזה"ז דרבנן חלה דאורייתא דהא שבע שכיבשו ושבע שחילקו נתחייבו בחלה ולא נתחייבו בתרומה ואמינא להו אלא אפי' למ"ד תרומה בזה"ז דאורייתא חלה דרבנן דתני' בבואכם יכול משנכנסו לה שנים או שלשה מרגלים ת"ל בבואכם בביאת כולכם וכי אסקינהו עזרא לאו כולהו סליק, הרי מבואר להדי' דבתרומה לא צריך כלל ביאת כולכם והך מ"ד דאמר תרומה בזה"ז דרבנן לא אמר רק על אחר החורבן וטעמו דס"ל דגם קדושה שני' בטלה משחרבה, ודברי הרמב"ם מופלאים מאד לא ראיתי מי שכתב לתרצו, ועיין בבית יוסף סי' של"א שכתב דנלמוד תרומה בק"ו מחלה ומה שבע שכיבשו שהיו חייב בחלה לא חייב בתרומה ביאת מקצתן שפוטר בחלה א"ר שפוטר בתרומה, ודברים אלו ג"כ מופלאים כי מה בצע בק"ו אחרי דבגמרא מפורש ההיפוך, ובני הרב וכו' מו"ה חיים מוואלאזין שיחי' אמר לי דבר נכון דודאי דעיקר סוגי' הגמרא צריך להבין מאי דאמרי רבנן דבי רב דגם למ"ד תרומה דרבנן חלה דאורייתא צ"ז שכיבשו היו חייבים בחלה, דמלבד דעיקר הדבר קשה להבין לומר דלענין תרומה בטלה הקדושה אחר החורבן ולענין חלה לא ביטלה וכי יש ביטול לחצאין והרי גם חלה אינו נוהג בחו"ל, ועוד מאי ראיה מביא מז' שכיבשו דהתם מה דהי' פטורים מתרומה הא אינו בשביל חסרון הקדושה רק מגזה"כ דאין תרומה נוהג עד אחר כיבוש וחילוק וכמו שהביא רש"י לימודם על זה, ואיזה הוכחה וטעם הוא לומר בשביל זה דלתרומה בטלה הקדושה ולחלה לא בטלה, ועיין בשו"ת שאגת אריה החדש מה שחקר בזה ליישב הסוגי' והאיך תלוי זה בזה ועל כן מפרש הרמב"ם דהא דאמר למ"ד תרומה הזה דרבנן לא קאי על אחר חורבן בית שני רק קאי על זמן הבית השני דהך מ"ד ס"ל דגם אז היה דרבנן וטעמו דס"ל דאע"ג דקדושת עזרא היה קדושה דאורייתא מכל מקום דכיון דתרומה בעי כיבוש וחילוק ובימי עזרא לא הי' כיבוש וחילוק דהכיבוש לא נחשב כיבוש כיון דהיו משועבדים למלכי פרס וגם חילוק לא הי' כיון דהי' רק מקצת ישראל שם ואין זה חלוקה, וא"כ שפיר קאמרי דגם למ"ד תרומה דרבנן מ"מ חלה דאורייתא דחלה הא לא צריך כיבוש וחילוק וגם בי"ד שנה היו חייבים בחלה וראי' ברורה לזה הפירוש הוא מדברי הירושלמי פרק ששי מס' שביעית דפליגא שם ר' יוסי ב"ר חנינא אמר דמדבר תורה נתחייבו במעשר ור' אלעזר אומר מאליהם קיבלו