בית הלוי חלק ג ר

מהמלוה ושעבוד הנכסים של הלוה חוזרות לו בלא נתינת ממון וכן היובל חוזרות השדה להמוכר בלא נתינת ממון שקיבל מהקונה, וכן מורין דברי הרמב"ם שכתב וז"ל אין שמיטת כספים נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג שיש שם שמיטת קרקע שהרי ישוב השדה לבעלי' בלא כסף ודבר זה קבלה הוא, האריך בדבריו להסביר מה דתלוי כספים ביובל דשניהם הם מסוג אחד, וא"כ קרקע דשביעית לכו"ע לא הוקש ליובל דא"כ הי' שם שלשה שמיטות ובכתוב לא נאמר רק שני שמיטין והפלוגתא דר' יוסי והברייתא דתמן אמרין אם ההיקש הוא כספים לאיסור עבודת קרקע דשביעית או לקרקע דיובל, ובודאי דלשון הירושלמי דשביעית מורין להדי' כן דז"ל חזר ר' יוסי ואמר וזה דבר השמיטה שמוט בשעה שהשמיטה נוהג דבר תורה השמטת כספים נוהג כו' תמן אמרין אפי' למ"ד מעשר דבר תורה מודה בשמיטה שהוא מדבריהם דתני' וזה דבר השמיטה שמוט רבי אומר שני שמיטין הללו שמיטה ויובל כו' ולשון שמיטין הללו משמע להדי' כן דחולק על ר"י דאמר דשני שמיטין הם כספים וקרקע והוא אומר דהם כספים ויובל, ומשו"ה פוסק הראב"ד כן להלכה כהברייתא דתמן אמרין וקרקע הוא דאורייתא וכספים הם דרבנן וכל זה נראה ברור לדעת זו

[ג] ולשיטה זו לא קשה מה שהקשו התוס' על רש"י מהא דריש מו"ק דמביא הך דרבי וטפי ה"ל להביא הך ברייתא דירושלמי, ולפי"ז אין להברייתא דירושלמי שום שייכות דבמו"ק הא קאי בקרקע, גם ניחא בזה הא דבתו"כ שהביא רש"י דמבואר שם דשמיטה נוהג גם כשאין יובל וכ' רש"י דחולק על הברייתא דירושלמי ולהראב"ד ניחא דבתו"כ הא איירי בקרקע וכו"ע מודים דאינו תלוי ביובל, גם ניחא בזה הא דאמר בערכין דאע"ג דלא הי' נוהג יובל מ"מ מנו יובלות לקדש שמיטין, גם עוד ראי' מוכרחת לזה דהרי הראי' היותר הגדולה שהוכיחו הראשונים דשמיטה הוא דרבנן הוא מדחזינן שהקילו האמוראים בדיני פרוזבול ועיין בר"ן שהוכיח מזה דהוא דרבנן וכן הוכיח הסמ"ג מהך דפרוזבול שהוא דרבנן, וכנגד זה הובא בעל העיטור ראיה דשמיטה הוא דאורייתא מהא דבגיטין דף נ"ז הנוטע בשבת בשוגג יקיים ובשביעית גם בשוגג יעקר ופריך מכדי הא דאורייתא והא דאורייתא מ"ש שבת ומ"ש שביעית ושם איירי בזמן הזה כדמוכח מהא דמשני שם אח"כ באתרי דר' יהודא חמורי שביעית, ושני הראיות הם ראיות גדולות והם סותרות זה את זה, וכל זה קשה להסוברים דקרקע וכספים שניהם דין אחד להם ואם זה הוא דאורייתא גם זה דאורייתא אבל להראב"ד דהם מחולקים בדינם ניחא שפיר בלא שום סתירה

[ד] ועוד ראי' לזה דהרי בכל דוכתא קיי"ל הלכה כרבי מחבירו ולא מחבריו ורבנן החולקים על רבי הלא ס"ל דגם בזה"ז הוא דאורייתא וכדמוכח מהא דאמר רבא בריש מו"ק אפ"ת רבנן אבות אסר רחמנא ולא תולדות וא"כ אע"ג דאביי מוקים שם להך דמשקין בית השלחין כרבי מ"מ הרי הלכה כרבא נגד אביי ולרבא ודאי נראה דיש לפסוק כרבנן, וגם מדחזינן דדחיק רבא לאוקמא המשנה כרבנן מכלל דס"ל לרבא דהלכה כן, ובגיטין גבי פרוזבול דאמר רבא הפקר ב"ד הפקר ודעת התוס' דרבא לא משני רק קושי' השני' אבל הראשונה ס"ל כאביי דמוקים כרבי ודחקו התוס' ליתן טעם מדוע לא תי' רבא גם קושי' ראשונה משום הפקר ב"ד, והברור מה דפשיטא להו להתוס' דרבא לא קאי גם על קושי' הראשונה הוא מדלא אמר רבא אפ"ת רבנן וכהלשון שבכל הש"ס בכה"ג וכמו דאמר רבא במו"ק, ולהתוס' הא מוכח דהלכה כרבי כיון דהתקנה דהלל הוא רק כרבי ולהראב"ד ניחא היטב דבכספים הלכה כרבי דהוא דרבנן ומשו"ה לא חלק רבא על תי' דאביי בקושיא הראשונה ובקרקע ס"ל לרבא הלכה דהוא דאורייתא ומשו"ה אמר במו"ק אפ"ת רבנן. כללו של דבר דבדין שמיטה נמצאו כמה סוגיות המראין דהלכה דהוא דאורייתא ולעומת זה יש כמה סוגי' להיפוך ונחלקו הראשונים בזה להלכה ולהראב"ד דמחלק בין כספים לקרקע ניחא דהא הני סוגי' דאמרו בו שהוא דאורייתא הא איירי להדיא גבי קרקע ואינך סוגיות הא איירי להדי' בכספים

[ה[ ואין להקשות על זה שכתבנו דבקרקע כו"ע מודים דלא הוקש ליובל וגם רבי דס"ל דקרקע ג"כ הוא דרבנן הוא מטעם אחר או משום דבטלה הקדושה או משום היקש דמעשר מהא דאיתא בספרי פרשת ראה מקץ שבע שנים תעשה שמיטה יכול שבע שנים לכל אחד ואחד הרי אתה דן חייב שבע שנים בשמיטה וחייב שבע שנים במלוה מה שבע שנים האמור בשמיטה לכל העולם אף שבע שנים האמור במלוה שבע שנים לכל העולם או כלך לדרך זו חייב שבע שנים בעבד עברי מה האמור בעבד עברי שבע שנים לכל אחד ואחד אף שבע שנים האמור במלוה לכל א' וא' נראה למי דומה דנין דבר שתלוי ביובל מדבר שתלוי ביובל ואל יוכיח עבד עברי שאין תלוי ביובל ע"כ הרי לכאורה מבואר דהאי תנא דספרי ס"ל דשמיטת קרקע תלוי ביובל, זה אינו דראיתי דהגר"א הגיהה דנין דבר התלוי בשמיטה מדבר התלוי בשמיטה, פירושו דבין בעבודת קרקע ובין בכספים כתיב שמיטה והגהה זו מוכרחת מצד עצמה דאם נגרוס דבר התלוי ביובל וא"כ בע"כ נצרך לפרש דשמיטת קרקע אינו רק בשעה שיובל נוהג א"כ מאי קאמר ואל יוכיח עבד עברי שאין תלוי ביובל והרי להדי' מבואר במס' ערכין דף כ"ט דאין עבד עברי נוהג אלא בזמן שיובל נוהג שנאמר עד שנת היובל יעבוד עמך

[ו] והנראה עוד דהראב"ד אזל לשיטתו במה דס"ל דקרקע היא דאורייתא דהרמב"ן בחידושיו לגיטין הביא דעת הראב"ד שכתב דשמיטת כספים אינו נוהג בזה"ז אפי' מדרבנן ואינו רק מידת חסידות לחוד דכמו דס"ל לרבי דמדאורייתא תלוי שמיטה ביובל וכשאין יובל אין שמיטה כמו כן הוא בדרבנן דאחר החורבן היו נוהגים גם ביובל מדרבנן וגם שמיטה אסרו מדרבנן, ובימי האמוראים עדיין היו מקדשים השנים והיה נוהגים ביובל אבל אח"כ שבטל היובל לגמרי ואין ב"ד לקדשו ולא שופר לתקוע גם שמיטה אינו אפי' מדרבנן [וכ' הרמב"ן דהראב"ד בעצמו חזר בו] וכ"כ בעל התרומות בשער מ"ה בשם הרז"ר והנה בערכין דף ל"ב איתא מקיש ביאתן בימי עזרא לביאה בימי יהושע מה בימי יהושע מנו שמיטין ויובלות אף בימי עזרא מנו שמיטין ויובלות ופריך השתא משגלה שבט ראובן בטלו יובלות עזרא כו' ומשני מנו יובלות לקדש שמיטין פי' דאע"ג דיובל לא הי' נוהג צריך למנות יובל כדי שיבא השמיטה במקומה דשנה הראויה להיות יובל אינו בחשבון השמיטה שלאחרי' ומקשה הניחא לרבנן דאמרי שנת החמישים אינו מן המנין אלא לר' יהודה דאמר שנת חמשים עולה לכאן ולכאן למה לי בשמיטין סגי וכתב רש"י בגיטין דהא דאמר כאן דנוהג שמיטה גם כשאין יובל הוא רק מדרבנן, ולהראב"ד קודם שחזר בו ולהרז"ה הא קשה מאי פריך לר' יהודה הרי גם לאסור שמיטה מדרבנן הוצרכו לתקן גם יובל דבלא תקנות יובל אין מקום לתקן שמיטה, וניחא גם לר' יהודה, וגם בהתחלת הסוגי' קשה דמאי מקשה השתא משגלה שבט ראובן בטל יובל כו' דהכל היה מדרבנן שמיטה וגם יובל, וההכרח לישב להראב"ד דהך סוגי' דערכין ס"ל דהא דנקט הברייתא מנו שמיטין ויובלות היינו מדאורייתא מדאמר מקיש ביאתן בימי עזרא לביאתן בימי יהושע ומשמע דהוא דומה ממש לשל יהושע, ומדאורייתא מנו שמיטין ויובל ומשו"ה מקשה שפיר דיובל הא ודאי כבר בטל מה"ת משגלה שבט ראובן, ומשני דבאמת לא נהג יובל רק מנו יובלות כדי שיבאו חשבון השמיטין כסידרן, וא"כ הא חזינן דהך ברייתא ס"ל דשמיטה אינו תלוי ביובל כלל דגם כשבטל היובל היה שמיטה מדאורייתא וע"ז אמר דע"כ אתיא הברייתא דלא כר' יהודה, [ויצא לנו מדברינו אלה דממה שכתב רש"י בגיטין דהך דערכין הוא מדרבנן מוכרח דלא