בית הלוי חלק ג קצט

דשביעית הוא דרבנן וכל זה אינו רק אם לעולם הוא דאורייתא גם אחר חורבן לא היה לו לתקן תקנה כזו העוקרת מצוה דאורייתא, אבל אם אחר החורבן יהי' מדרבנן והרי הם ידעו שיחרב הבית ואז הרי יהי' התקנה מוכרחת שלא יעברו על פן יהי' דבר עם לבבך בליעל שפיר ניחא מה שתיקן ולמדם לעשות פרוזבול גם תיכף קודם החורבן ועיקר התקנה הי' בשביל הדור שבחורבן והתחילה גם מקודם, ובזה הוא דפליגי אביי ורבא דאביי ס"ל דלא תיקן בזמן שהוא דרבנן ולא התחילה רק אחר החורבן ולרבא התחיל תיכף משום הפקר ב"ד, וזה שכתבו התוס' דלר"ת דיובל הי' בבית שני נאמר דהא דאיבעי לי' אם לדרי תיקון הוא אליבא דרבא דהפקר ב"ד הפקר כוונתם דלרבא התחילה התקנה גם מקודם בהיותה דאורייתא, ושפיר ניחא הך אי נמי שכתבו התוס' גם לפירושם, ועכ"פ גם לרבא לא הי' תקנתו של הלל רק משום דס"ל דאחר החורבן דרבנן וזה שהוכיח הסמ"ג וכתב דהא תקנתו של הלל הוא רק כרבי גם לרבא והדברים מוכרחים כמש"כ בכוונת התוס' והסמ"ג בלא דוחק

[ח] ולפי"ז נתבאר דכל ראייתו של הסמ"ג גם אם נפרש בהתוס' דרבא לא אמר על הקושיא הראשונה אינו רק דהלל ע"כ ס"ל כרבי מדתיקן פרוזבול, דאם הי' ס"ל לעולם הוא דאורייתא לא הי' לו להזדקק וללמוד להעם לעשות כן אבל אחר שתיקן כן מועיל פרוזבול גם לרבנן החולקים על רבי וס"ל דגם בזה"ז הוא דאורייתא דהפקרו של הלל מועיל גם בדאורייתא לרבא וגם הלל בעצמו התחיל תקנתו גם בעוד שהי' דאורייתא וא"כ הרי מכל התנאים והאמוראים שעשו פרוזבול אין שום ראי' דס"ל כרבי וי"ל דס"ל כרבנן ורק מדברי הלל שלמד להעם לעשות כן מוכרח דס"ל כרבי וכשתעיין בלשון הסמ"ג שכ' וז"ל והלכה כרבי שהרי הלל שהתקין פרוזבול כוותי' דרבי הרי דלא הוכיח רק מן הלל ותקנתו לחודא ולא כתב יותר בפשיטות שהרי דין דפרוזבול כרבי וכל האמוראים הורו לעשות דפרוזבול ולא נמצא שום חולק על זה, וזהו כמש"כ דמהא דמהני פרוזבול השתא אין ראי' אליבא דרבא ורק מהלל שתיקן לעשות כן מוכרח כן, וכן כתב בעל ספר יראים וז"ל וכרבי קיי"ל דהרי קם לי' הלל כוותי', וא"כ שוב אין לנו מזה קושי' על הפוסקים המחמירים דהרי הני רבנן החולקים על רבי הא פשיטא דחולקים גם על הלל וס"ל להני פוסקים דהלכה כרבנן ומ"מ מהני פרוזבול גם לדידהו

[ט] וגם דעת ר"ת בעצמו נראה דס"ל להלכה דהוא דאורייתא דהרי רש"י כ' בגיטין דהא דאמר בערכין מנו יובלות לקדש שמיטין הוא רק מדרבנן והתוס' בערכין שם כתבו בשם ר"ת דההיא סוגיא אתי' כרבנן החולקים על רבי וס"ל דאינו תלוי ביובל ובודאי נראה לדידי' דהלכה כרבנן כיון דכל סתם הסוגיא דערכין כרבנן, אמנם ראי' זו אינו מוכרח דהא חזינן דעת הרז"ה שהובא בבעה"ת שער מ"ה שכתב להדיא דסוגיא דערכין אתי' כרבנן דהוא דאורייתא ואפ"ה כתב דהדעת נוטה דהלכה כרבי מהא דחזינן דאמוראי הקילו הרבה בדין פרוזבול יעו"ש, ואפשר גם ר"ת ס"ל כן: ג [א] והנה עוד שיטה שלישית בסוגי' זו, דהרמב"ם כתב בפרק רביעי מה' שמיטה וז"ל אין שמיטה נוהג אלא בארץ ונוהגת בין בפני הבית בין שלא בפני הבית, ובפרק ט' מה' שמיטה כתב וז"ל אין שמיטת כספים נוהג מן התורה אלא בזמן שהיובל נוהג שהרי יש שמיטת קרקע שישיב הקרקע בלא כסף ומדברי סופרים שתהא שמיטת כספים נוהג בזמן הזה כדי שלא תשתכח תורת שמיטת כספים מישראל, וכתב הכ"מ דס"ל להרמב"ם דשמיטת קרקע דהיינו איסור חרישה וזריעה הוא מן התורה גם בזמן הזה וכספים בזמן הזה הוא מדרבנן, וכתב עוד הכ"מ שטעמו של הרמב"ם בזה הוא דפוסק כרבי דאמר בזמן שאין אתה משמט קרקע אין אתה משמט כספים, ואיהו מפרש שמיטת קרקע היינו יובל וכמו שמפרש ר"ת ושמיטת כספים מפרש הפקעת החוב בשביעית ורק כספים תלוי ביובל אבל קרקע אינו תלוי ביובל ובזה הוא מחולק מפירוש ר"ת דר"ת מפרש שמיטת כספים הוא כל דיני שביעית הן איסור קרקע והן הפקעת החוב והרמב"ם מפרש רק כספים לחודא ולא קרקע, וכמה מהאחרונים השיגו עליו ודחו פירושו והוכיחו דאין שום מקום לפרש שני שמיטות דקאמר רבי יהי' רק כספים ויובל ולא קרקע דהא בריש מו"ק קאמר אביי על הא דמשקין בית השלחין בשביעית בזמן הזה ורבי היא דתני וזה דבר השמיטה שמוט כו' בשני שמיטין כו' הרי מוכיח מברייתא זו דלרבי חרישה דשביעית הוא דרבנן וע"כ העלו דגם דעת הרמב"ם דגם קרקע הוא מדרבנן ואין שום חילוק בין קרקע דשביעית לכספים ולשניהם דין אחד להם. והנה גם אם נאמר בדעת הרמב"ם דלא כהבנת הכ"מ מ"מ הרי עיקר שיטה זו לחלק בין קרקע לכספים כמעט מפורש הוא בדברי הראב"ד דהא בכל פרק ט' שכתב הרמב"ם דכספים הוא דרבנן לא השיג עליו הראב"ד ושתק לי' וגם מדבריו שם בהלכה ט"ז שכתב הרמב"ם דפרוזבול אינו מועיל אלא בזה"ז שהוא מדברי סופרים אבל שמיטה של תורה אין מועיל פרוזבול וכ' ע"ז הראב"ד דאביי הוא דאמר הכי אבל רבא פליג ואמר הפקר ב"ד הפקר והלכך נוהג בכל זמן עכ"ד הרי ממש מבואר דס"ל דבזה"ז כספים הוא דרבנן, ובפרק א' שכתב הרמב"ם הא דמותר לזרוע משום האנסים וכ' הראב"ד דלא התיר ר' ינאי משום ארנונא רק במקומות שלא כבשו עולי בבל דלא הי' נוהג בהם שביעית אלא מדבריהם בהם התירו אבל לא במקום שהחזיקו הרי דס"ל דבמקום שהחזיקו אסור קרקע מן התורה, הרי דעיקר חידושו של הכ"מ לחלק בין קרקע לכספים הוא דעת הראב"ד וא"כ אין נ"מ בין אם נאמר דגם הרמב"ם ס"ל כן או אם הוא דעת הראב"ד ודברי הכ"מ נצרכים לאומרם להראב"ד וא"כ אין השגת האחרונים על הכ"מ השגה דבע"כ צריכין למשכוני נפשי' להראב"ד וכן י"ל להרמב"ם

[בפ] אמנם מה דכ' הכ"מ נפרש דשני שמיטין היינו כסף ויובל לא קרקע בודאי דאי אפשר לאומרו וכדמוכח בריש מו"ק, והברור דלדיעה זו נאמר דס"ל הכל כפרש"י דכספים וקרקע דקאמר רבי קאי הכל על שביעית וכמו שנתבאר למעלה בסי' ח' אות י' דפשטות לשון רבי בש"ס דידן מורין כן והא דפשיטא לי' לרבי בקרקע עד דלומד כספים מני' נאמר כמו שמפרש רש"י או משום דבטלה קדושת הארץ או כמש"כ שם באות י"א דנלמד ממעשר, וס"ל להראב"ד דודאי מהכתוב דזה דבר השמיטה שמוט אין להביא רק שני שמיטין ולא שלש וכמו שהבאנו למעלה בסי' א' קושי' הרשב"א דשני שמיטין כתיב בקרא ולא שלש, וע"כ מפרש הראב"ד דזהו פלוגתא דתנאי דירושלמי איזה מהן מרבה הכתוב דר' יוסי דמוקים להך דפרוזבול כמ"ד מעשר מדבריהם דלדידי' קרקע מדבריהם ויליף כספים מקרקע ס"ל דכיון דעיקר הפסוק כתיב בשמיטה גם ריבוי דשמוט יתירא בא להביא לכאן שביעית דקרקע דהוא דבר הלמד מעניינו דשניהם שביעית הם ומשו"ה ס"ל לר' יוסי דלמ"ד מעשר דאורייתא דלא בטלה הקדושה גם כספים הוא דאורייתא ולא מהני פרוזבול וההיקש דשמוט יתירא איצטריך על גלות בבל דאז בודאי דבטלה הקדושה או על זמן היותו במדבר קמ"ל ההיקש דגם כספים לא נהגו ועיין בקידושין דף ל"ח יעו"ש. והברייתא דתמן אמרין דמביא בירושלמי דמוקים הך דפרוזבול גם כמ"ד מעשר מן התורה ומ"מ כספים הא דרבנן דהוקש ליובל דסבירא ליה דהרי הפסוק עקרו איירי בכספים ומוקים שמוט יתירא על יובל דס"ל דהוא דבר הלמד מעניינו דיובל וכספים הם ממש מסוג אחד דשמיטת כספים הוא שהלוה א"צ להחזיר הממון שקיבל