בית הלוי חלק ג קצח

ואייתור ליה הך שמוט יתירא לתלותו ביובל ומשו"ה גם למ"ד דלא בטלה הקדושה מ"מ כספים דרבנן, ולר"ת לכאורה ההכרח לומר כן דפליגא הני שתנאי בזה

[ד] ולכאורה היה מקום לומר להיפוך דס"ל לר"ת דרק לתלות כספים בקרקע או ביובל הוא דצריך לדרשה דשמוט יתירא דהם שני עניינים וכתובים בפרשיות מחולקים קרקע ויובל בתו"כ וכספים במשנה תורה, אבל הא דקרקע דשביעית ויובל תלוים זה בזה ס"ל דלזה לא צריך שום דרשה דהם כתובים בפרשה אחת וגם כתובים בהמשך אחד ושבתה הארץ שבת כו', ובשנה השביעית שבת כו' וספרת לך שבע שבתות שנים כו' וקדשת את שנת החמשים שנה כו' ובודאי דהם תלוים זה בזה בזמן שזה נוהג זה נוהג, והא דאיתא בתו"כ שביעית אע"פ שאין יובל נפרש לר"ת דאין הכוונה בשעה שאין יובל מה"ת רק כמו שמפרשים התוס' בערכין דף ל"ב אע"פ שחטאו ולא נהגו יובל יעו"ש, וכדמות ראיה לזה מהא דבקידושין דף נ"ח איתא יובל הוא קודש היא לכם מה קודש תופס דמיו אף, שביעית תופס דמיו הרי דאע"ג דהפסוק נאמר ביובל מ"מ יליף מניה שביעית ומוכרח דודאי דחד דינא להו, ועיין בספר יראים סי' קפ"ה שכתב וז"ל מה קודש תופס דמיו כו' ואע"ג דהאי קודש ביובל כתיב ולא בשביעית הא מני רבנן היא דאמרי אין יובל נוהג אלא א"כ יש עמו שביעית ואחר שיובל תלוי בשביעית חשבינן ליה לקודש דכתיב ביובל כאלו כתוב בשביעית וכן כתב הסמ"ג עשה קמ"ז קמ"ח יעו"ש, אמנם גם זה נסתר מדברי ר' יוסי בירושלמי הנ"ל דהרי אמר דרק למ"ד מעשר דרבנן הוי שמיטה דרבנן אבל למ"ד דאורייתא דלא בטלה הקדושה גם שמיטה דאורייתא אע"ג דמשגלי שבט ראובן לכו"ע בטל היובל, רק דזה יש לישב לר"ת עצמו דס"ל דבימי בית שני נהגו יובל וא"כ למ"ד דלא בטלה הקדושה שפיר היה שמיטת קרקע מה"ת בזמן הבית ונאמר דר' יוסי ס"ל דודאי תקנות הלל היה על זמנו ולא ניחא ליה לומר דהתקנה היה על אחר החורבן ומשו"ה קאמר דזהו רק כמ"ד מעשר מדבריהם פירוש דס"ל דגם בזמן הבית היה מדבריהם דקדושת עזרא לא היה קדושה גמורה מן התורה, אמנם כל זה אינו מספיק חדא דהרי התוס' ביבמות דף פ"ג מסקי דאין מקום לומר כלל דיהיה תנא שיסבור דגם בזמן בית שני יהיה מעשר מדרבנן יעוי"ש. ולפירושם כל הפלוגתא דבירושלמי במעשר אם הוא מדבריהם הוא רק על אחר החורבן וכמו דמבואר הכל באריכות בריש פרק ששי במס' שביעית ואז הרי פשיטא דבטל יובל ואפ"ה הא אמר ר"י דאי מעשר דאורייתא גם שמיטה דאורייתא, ועוד דאכתי קשה על רוב הראשונים שהסכימו לעיקר פירושו של ר"ת דשמיטות קרקע הוא יובל ומ"מ על זה שכ' ר"ת דנהג יובל בבית שני חלקו עליו וכמו דמבואר בחידושי רמב"ן ובספר הזכות ובר"ן שם ולדידהו הא מוכח מהירושלמי דמהסברא לא היינו תלינן שמיטה ביובל. ועוד קשה דהא מדאמר אביי במו"ק בשביעית בזה"ז ורבי היא ורבא אמר אפ"ת רבנן תולדות לא אסרה רחמנא ומדבריהם למדנו דאיכא רבנן החולקים על רבי וס"ל דשביעית בעבודת קרקע בזה"ז דאורייתא אסורה וקשה דנהי דלא דרשי' הך שמוט יתירא לאקושי ליובל מ"מ נקשינהו מסברא בלא דרשה, ואי דנאמר דהני רבנן חולקים על עיקר דרשה דלכל יושביו והם ס"ל דגם באין כל יושביו נוהג יובל א"כ הא תיקשה הא דבערכין דף ל"ב תניא דביאתן בימי עזרא מנו שמיטין ויובלות ופריך והלא משגלו שבט ראובן בטל יובל משום דאין כל יושביו עליו ומאי פריך נימא דהך ברייתא רבנן היא. ומוכרח דביובל ליכא מאן דפליג וכו"ע ס"ל דצריך כל יושביו ומוכרח מדס"ל לרבנן דשביעית היא דאורייתא דמסברא החיצונה בלא שום דרשה אין לתלות שמיטה ביובל ורק מדרשה דשמוט הוא דמרבה רבי כן. ובע"כ מוכרח לומר כמש"כ למעלה או דלתלות כספים לקרקע לא צריך לדרשה יתירא ונאמר דזהו דפליגא תנאי בירושלמי ר' יוסי וברייתא דתמן אמרין, או דאביי ס"ל בפשיטות דשמוט יתירא מרבה לכל השמיטות האמורים בתורה וגם אם הם שלשה ובודאי דגם רבי ס"ל כן

[ה] והנה למעלה בסי' א' נתברר דלשיטת רש"י לא נמצא בהבבלי שום תנא דיסבור דשביעית תלוי ביובל ובודאי דהלכה כן, אמנם לר"ת דמפרש דרבי למד שמיטה מיובל וכן הסכימו לפירוש זה רוב מן הראשונים בזה יש להסתפק אם הלכה כרבי או כרבנן החולקים עליו דהא ודאי דרבנן פליגא על רבי וכמו דמוכח מדברי רבא במו"ק דקאמר אפ"ת רבנן אבות אסרה רחמנא והרי בכל דוכתא הכלל הלכה כרבי מחבירו ולא מחביריו וא"כ הלכה כרבנן, אמנם הכא יש להסתפק דהא לאוקימתא דאביי אין מקום לתקנות הפרוזבול רק אליבא דרבי והרי כולהו אמוראי ס"ל הך תקנה ועשו אותו ולדידי' בודאי הלכה כרבי, ורק לרבא דמשני הפקר בית דין הפקר לדידי' תלוי בשני הפירושים, לרש"י דפירש דרבא בא לתרץ גם קושי' הראשונה והתקנה ניחא גם לרבנן וכן הוא דעת הראב"ד בהשגות בפרק ט' שכ' דלרבא מהני פרוזבול גם בזמן דיהי' שמיטה מן התורה וא"כ לרבא הדרינן לכללא דהלכה כרבנן, אמנם התוס' מפרשים דרבא לא מתרץ רק קושי' השניה לחודא אבל קושי' הראשונה מודה רבא דהטעם משום דשביעית דרבנן, וכן הוא דעת הרמב"ם שכתב דפרוזבול לא מהני אם יהי' שמיטה דאורייתא ולדבריהם הא מוכרח דהלכה כרבי אם נפרש כר"ת, וזהו מה שכתב בספר יראים בעמוד הדיינים וכרבי קיי"ל דקם ליה הלל כוותיה דתנן בהשולח הלל התקין פרוזבול ואומרי' בגמרא דשביעית בזה"ז דרבנן, הרי דתפס בפשיטות כאביי דס"ל דגם רבא משני כן

[ו] וצ"ע בדברי הסמ"ג שכתב בעשה קמ"ז קמ"ח וז"ל והלכה כרבי שהרי הלל שתיקן פרוזבול סובר כוותיה כמו שמעמידין בגיטין כו' ויש לדקדק מאחר שיובל נוהג בבית שני לדעת ר"ת והלל בימי בית שני היה כו' האיך יהיו שמיטה דרבנן כו', ותי' דהלל תיקן לאחר החורבן שהיו יודעים שיחרב הבית והא דאבעי לן אי לדרי תיקון או לדרי עלמא לאו לדרי ממש רק לדור הסמוך להחורבן, אי נמי ההיא אבעי' הוא לרבא דמשני הפקר ב"ד הפקר, וכל דבריו אלה הם בתוס' בגיטין ועיין במהרש"א שכתב דהך אי נמי הוא כשיטת רש"י דתי' דרבא הוא גם על קושי' קמייתא, ובודאי קשה דכ' דהלכה כרבי דהלל קאי כוותיה ומוכרח דמפרש דתי' דרבא קאי רק על קושי' השני' ושוב מתרץ דהא דאבעי' אי לדרי תיקון אתי' אליבא דרבא דמשני הפקר ב"ד הפקר פי' וניחא פרוזבול גם אם הוא דאורייתא וא"כ הא מיושב בתי' דרבא גם קושי' קמייתא וא"כ הא שוב אזדא עיקר ההוכחה דהלכה כרבי דהרי הלל מצי אתי' גם כרבנן וצ"ע, וגם בדברי התוס' דחוק קצת דבד"ה מי איכא מידי תפסו בפשיטות דרבא לא קאי על קושי' הראשונה ותיכף בדיבור השני כתבו א"נ האבעי' הוא אליבא דרבא כו' דזהו רק כפרשנו ולא לפי פירושם, אבל דברי הסמ"ג צע"ג לכאורה שהביא הך א"נ שזה סותר כל יסודו

[ז] והברור בדעתם דהא ודאי דסברתו של רבא דהפקר ב"ד הפקר מועיל גם אם יהיה שמיטה דאורייתא וכמו דמועיל על קושי' השניה דמה"ת אינו משמט ותיקון דתשמט, והא דפשיטא להו להתוס' דרבא קאי רק על קושי' השניה הוא משום דחזינן דמימרא דרבא מסודר בגמרא אחר קושי' השניה ולא מקודם, וגם מדלא אמר רבא אפילו תימא רבנן וכמו דאמר במו"ק, וכמו שהוא הלשון בכל הש"ס ומזה מוכח דרבא בעצמו לא אמר דבריו על קושי' הראשונה, ועי' בתוס' שכתבו הטעם לזה דס"ל לרבא דאע"ג דתקנתו של הלל היה מועיל גם בדאורייתא מ"מ לא היה לו להלל לעשות כן לעקור שביעית שהוא דאורייתא ולא היה לו לעשות תקנה ללמד לעשות כן שבטל בכך השמטת כספים שצוותה תורה (כל זה הוא לשון התוס') ומשו"ה גם רבא מודה דעיקר תקנה של הלל הוא רק משום דס"ל כרבי