בית הלוי חלק ג קצה

לע"ל מדקאמר התיר רבי בית שאן מכלל דשארי מקומות אסורין עכ"ד, והרי מדבריו דכאן מוכרח דרבי ס"ל דגם קדושת עזרא בטלה, ולכאורה היה אפשר לישב דס"ל לרש"י כמו שכתבו התוס' במגילה דף יו"ד ד"ה למה דיש לחלק בין תרומה לשארי דברים וגם מאן דסובר לענין תרומה דקודשה לע"ל מצי סבר לענין שארי דברים דלא קודשה וכן ס"ל לרבי לענין תרומה קודשה ולגבי שביעית לא קודשה, ועדיין צ"ע בזה. אמנם גם בלא זה ראיתי מקשים על דברי רש"י דחולין ממה שכתב רש"י במס' ב"ק דף קי"ד דמבואר שם דרבי העלה אחד לכהונה על פי עצמו שהי' מסיח לפי תומו ממה שהיה בקטנותו ומשני שם בתרומה דרבנן וכ' רש"י וז"ל בזמן הזה דרבי אחר חורבן היה ואיכא מ"ד דלא קודשה לע"ל, וגם זה לכאורה סותר דבריו דבחולין

[ד] ואשר נראה בדעתו דרבי בעצמו ס"ל דגם קדושה שני' לא קודשה לע"ל ורק רבנן חולקים עליו בזה וס"ל דקודשה וכיון דהיו נוהגין שם איסור לא רצה רבי להתיר ולפסוק להם היתר במה שנהגו איסור כרבנן דהרי גם על זה שהתיר בית שאן חוברו עליו בית אביו ואמרו לו מקום שאבותיך נהגו איסור תנהוג בו היתר כמבואר בגמרא שם ורק בית שאן כיון דלא כיבשוה עולי בבל ובקדושה ראשונה הי' כמה תנאים דס"ל דלא קודשה וגם דר"מ עבד עובדא ואכל עלה של ירק לא חשש להמנהג אבל במקום שכיבשו עולי בבל לא רצה לבטל המנהג אע"ג דהוא בעצמו ס"ל דגם שני' בטלה, ובא וראה דקדוק בלשון של רש"י בחולין בדף ז' בד"ה הרבה כרכים כבשו עולי מצרים ולא כבשו עולי בבל כו' ואותם שקדשו הם לא בטל בחורבן הבית כו' ובימי רבי נהגו איסור בארץ עכ"ל, ומלבד דסיום דבריו אלה נראים מיותרים לגמרי, עוד קשה טובא דלמה כתב דנהגו איסור בארץ והרי במה שכיבשו עולי בבל ע"פ דין אסור, ולמה שכתבנו ניחא דלשיטת רש"י בגיטין הא מוכרח דרבי ס"ל דגם קדושה שני' בטלה וגם שם שרי לדידי' רק לא רצה לבטל מנהגם שם אבל לענין דינא שפיר אמר כדעתו דיניף שמיטת כספים מקרקע דבזמן דקרקע אינו מן התורה גם כספים כן וכן לענין להאמין מסל"ת פסק כדעתו דבזה לא שייך מנהג, ועכ"פ נתבארו היטב שיטת רש"י בדברים מוכרחים

[ה] והנה התוס' הקשו על פרש"י דמפרש דשמיטת קרקע היינו חרישה דשביעית מהא דריש מו"ק קאמר אביי על הא דמשקין בית השלחין בשביעית דאיירי בשביעית בזמן הזה ורבי היא ומביא ג"כ להך ברייתא דרבי, והרי שם איירי באיסור חרישה דשביעית והרי לפרש"י ליכא מהך דרשה דרבי שום לימוד והוכחה דחרישה דשביעית בזה"ז שרי מה"ת וטפי ה"ל לאביי להביא שם הברייתא דירושלמי דמקיש שמיטה ליובל, ולרש"י צריך לומר דשם לא משני אביי כלל דמהך דרשה דרבי ידעינן להתיר חרישה מה"ת ורק דמדברי רבי בעצמו דקאמר בזמן שאין אתה משמט קרקע הא מוכח דרבי סבר כן, וכן כתב שם רש"י להדי' דמדאמר רבי בזמן שאין אתה משמט קרקע ואיזהו הזמן ע"כ בזה"ז ומוכרח דרבי ס"ל כן, הן אמת דאכתי קשה דגם מדברי רבי ליכא הוכחה מוכרחת דס"ל כן דדילמא קאי רבי על שבעים שנה של גלות בבל דאז היה חרישה מותרת דקדושה ראשונה לא קודשה לע"ל, או דרשה דרבי קאי על זמן שהיו במדבר קודם שנכנסו לארץ אבל אחר חורבן בית שני אפשר ס"ל לרבי דקדושה שניה קודשה גם לע"ל וכר' יוסי דסדר עולם ואסיר חרישה מן התורה כיון דרבי לא ס"ל ההיקש ליובל, וי"ל דס"ל לאביי דודאי רבי אמר דבריו לענין הלכה למעשה לדינא ובע"כ קאי על זמן הזה דאם על גלות בבל הרי כבר עבר והלך לו ואין שום נ"מ לדינא בדבריו, ואפשר עוד דהך ברייתא נשנית במקומה בפלוגתא על רבנן וא"כ ע"כ קאי על בזה"ז והוכיח אביי שפיר דרבי ס"ל דחרישה בזה"ז שרי מה"ת

[ו]אמנם זה דחוק קצת לפרש"י דלדבריו מוכרח דהא דאמר אביי ורבי היא אין הפירוש דהלל סבירא ליה לגמרי כרבי בכל דבריו רק ה"ק דהלל ס"ל כרבי בעיקר דבריו דדרש להך שמוט יתירא דבא להקיש שמיטת כספים דאיירי בו לשמיטות אחרות הנזכרים במקום אחר בתורה ולהקישם להדדי ודלא כרבנן דרבי דלא דרשי' כלל להך שמוט יתירא להביא כאן שמיטות אחרות ולהקישם להדדי [ואפשר דרבנן דרבי דרשי' לקרא כדאיתא בספרי וזה דבר השמיטה שמוט כל בעל משה ידו שביעית משמט כספים ואין יובל משמט כספים, דהך שמוט יתירא בא למעט יובל מהנאמר כאן בפרשה, ומשמעות דרשה זו היא כמעט ההיפך ממשמעות דרשה דרבי], אבל בהא חולק על רבי דרבי ס"ל דלא מרבה כאן רק שני שמיטים קרקע וכספים ולא יובל והלל ס"ל דמקיש כאן גם יובל ומשו"ה גם בזמן הבית הי' מדרבנן וכל זה דחוק קצת

[ז] והנה כל זה אינו תלוי כלל בעיקר פירושו של רש"י שמפרש הך דרבי קרקע וכספים שניהם על שמיטה ורק משום דרש"י ס"ל דבבית שני ודאי נתקדשה הארץ מה"ת ורבי דאמר בזמן שאין אתה משמט קרקע היינו אחר החורבן דבטלה הקדושה והוקשה לרש"י דהלל הרי היה בזמן הבית והוכרח לחדש דהלל ס"ל גם ההיקש ליובל וכהירושלמי, אמנם אין הדברים מוסכמים וכמו שיבואר, דהנה בירושלמי בכמה דוכתא מובא פלוגתא חד אמר מאליהם קבלו עליהם המעשרות בימי עזרא וחד אמר מדבר תורה קיבלו, ועי' ביבמות דף פ"ג בתוס' ד"ה ירושה, והרבה מהראשונים מפרשים להירושלמי כפשוטו דמ"ד מאליהם קיבלו ס"ל דקדושת עזרא לא היה קדושה גמורה לענין קדושת הארץ והיה רק קדושה דרבנן וגם בימי הבית השני היה תרומה רק מדרבנן, וכן הוא דעת הרמב"ם בפרק א' מה' תרומה, ועיין בר"ש פרק שני דשביעית משנה א', והר"ש בסוף דבריו כתב וכן כתבו התוס' ביבמות הנ"ל בסוף דבריהם דלכו"ע בימי בית שני היה דאורייתא והא דאמר מאליהם קבלו היינו דלא היו מחויבים לקדש הארץ ומעצמם קידשוה אבל כיון שקידשוה הרי הוא קדושה מדאורייתא כל זמן שהבית השני היה קיים, ולפי פירוש הראשון נוכל לפרש כל הסוגיא ברווחה בלא שום דוחק ושני הקושיות מתורצים חדא בחברתא בלא שום דוחק דאביי מוקים להלל כרבי לגמרי בכל דבריו דמדאמר רבי בזמן שאין אתה משמט קרקע הא מוכרח דס"ל דבזה"ז ליכא שמיטת קרקע רק מדרבנן דס"ל דמה"ת בטלה הקדושה והרי קשה מהא דחולין דלא התיר רק בית שאן במקום שלא כיבשו עולי בבל אבל במקום שכיבשו אסור גם לרבי הרי ס"ל דקדושה שניה לא בטלה ובע"כ מוכרח דס"ל לרבי דגם קדושת עזרא הי' רק מדרבנן והך קדושה שניה שהי' מדרבנן זהו דלא בטלה בהחורבן ואע"ג דהוא דרבנן חייב גם במעשר ירק דכל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון ורק בית שאן דלא כיבשוה עולי בבל וקדושה ראשונה הרי בטלה לגמרי ודינה כמו חו"ל הסמוך לארץ ובה התיר רבי, ועכ"פ זה מוכרח מדס"ל בחולין דשני' לא בטלה והכא קאמר דקרקע בזה"ז דרבנן בע"כ דס"ל דקדושת עזרא אינה קדושה גמורה וא"כ גם בימי הבית היה שמיטה רק דרבנן ויליף מני' בהיקשה דכספים אינו רק מדרבנן גם בזמן הבית ושפיר תיקן הלל פרוזבול, ונמצא דהלל אתי' לגמרי כרבי ואין אנו צריכין לומר דהלל ס"ל ההיקש ליובל כלל

[ח] ועיין בירושלמי פרק בתרא דשביעית וכן הוא בירושלמי פרק השולח דאמר על הך דפרוזבול כמ"ד מעשרות מדבריהם ברם כמ"ד מעשר מדבר תורה והלל מתקן על דבר תורה, א"ר יוסי וכי משעה שגלו לבבל כלום נפטרו אלא מן מצות התלויות בארץ והשמטת כספים נוהג בין בארץ בין בחו"ל [פי' דר"י מקשה דגם למ"ד מעשר דרבנן לא ניחא דהשמטת כספים אינו תלוי בארץ ולכו"ע הוא דאורייתא בזה"ז] חזר ר' יוסי ואמר וזה דבר השמיטה שמוט בשעה שהשמיטה נוהגת מדבר תורה השמטת כספים