בית הלוי חלק ב צז

את עור הצואר מבחוץ אם הוא שלם ממש ואין בו נקב משהו דאז שכיח יותר קוץ דאם בדקו אותו ונמצא העור שלם מבחוץ בלא שום נקב זה נקרא ידוע שע"י חולי דיותר יש לתלות בחולי מבקוץ מדאין בו נקב מבחוץ, והא דכתב הרמ"א בסימן ל"ג דאם יש להסתפק בקוץ אסור אפי' ניקב הפנימי דאין לושט בדיקה מבחוץ הא ג"כ ניחא דאע"ג דהעור מבחוץ שלם מ"מ בושט דאכלי בי' שכיח קוץ יותר מע"י חולי וכמש"כ שו"ת חוט השני ומשו"ה ליכא ס"ס והוא לכאורה תירוץ נכון. ועיין בכו"פ סימן ל"ג ס"ק ד' ובסימן מ"ט ביאר כוונתו יותר שכתב ג"כ ליישב קושית הט"ז בסתירת הרמ"א דעיקר ס"ס של בעל אוהל מועד אינו ס"ס גמור דהכל משם אחד ומשו"ה לא סמך הרמ"א עליו רק בספק טריפה ולא בספק נבילה והוא קרוב לדברינו רק דעל מה שכתב דהוא משם אחד השיג בחוות דעת בכללי ס"ס יעו"ש ולפמש"כ ניחא הכל

[ז] ועכ"פ נהדר לדידן דלפי הני שני תירוצים שכתבנו ליישב דברי הרמ"א ניחא דלענין ספק נקובת הושט שפיר מחמיר הרמ"א אפי' אם אינו רק ספק קוץ. אמנם כל זה הוא רק אם נאמר דלגבי ספק נקובת הושט שייך לומר חזקת איסור של אינו זבוחה אבל הרי כבר ביררנו למעלה בסי' כ"א דלענין הלכה למעשה לפי האמת דאזלינן בתר רובא ומחזקינן כל בהמה בחזקת ודאי כשירה כל זמן שלא נתחדש בה ריעותא ואוכלין מחלבה משו"ה אע"ג דאח"כ נתחדש בה ריעותא ואפי' בכה"ג דנתחב לה קוץ בושט והוציאו מיד ולא ראינו עד היכן נתחב מ"מ חזקת איסור אינה זבוחה לא שייך בה ואינה רק כספק טריפה בלי שום חזקה דנוכל להתירו היכא דיש רגלים לדבר להיתר יותר מלאיסור וגם נוכל להתירו משום ס"ס גם להפוסקים דס"ל דאין מתירין ס"ס במקום חזקת איסור יעו"ש מילתא בטעמא וא"כ הני שני תירוצים אינם ובפרט היכא דיש להסתפק גם בספק שמא ע"י חולי נתבאר שם דלכ"ע לא שייך בחזקת איסור יע"ש:

] [ח] וע"כ נראה יותר ליישב דברי הרמ"א באופן אחר ויתיישבו נמי דברי הנקה"כ מה שכתב לתרץ משום דכיון דניקב קרום א' בושט שכיח יותר שינקב גם השני וכבר כתבנו לעיל דדבריו נפלאו דמה יענה על הא דסי' ל"ד דגם בנקב בקנה מצריך הרמ"א שיהי' ידוע דהוא ע"י חולי. וע"כ נראה דבסי' נ"ג כתב הרמ"א דבין נשמט הגף ובין נשבר הגף יש לחוש שמא ניקבה הריאה ואין אנו בקיאין לבודקו וטרפה וכתב הרמ"א דאם נשמט ספק מחיים ספק לאחר שחיטה דאסורה ולא שרינן מטעם ס"ס ספק לאחר שחיטה ואת"ל מחיים שמא לא ניקבה הריאה דהוא ספק חסרון ידיעה אבל בנשבר הגף כיון דיש פוסקים דס"ל דבנשבר לא חיישינן כלל לניקבה משו"ה אע"ג דפסקינן להחמיר דחיישינן מ"מ מכשרינן בס"ס גם בחסרון ידיעה. וא"כ הרי לכאורה קשה הא דבקוץ שניקבה עד החלל הרי עפ"י דינא דגמ' חיישינן לי' שמא ניקבו הדקין וכדאיתא בגמ' (דף נ"ג) א"כ האיך כתב הרמ"א בסי' נ"א להכשיר בספק חולי משום ס"ס והרי הך ספק השני דשמא לא ניקבו הדקין הוא ספק חיסרון ידיעה ומה בין זה לספק נשמט הגף דלא שרינן משום ס"ס ואם היינו יכולין לומר דהא דמכשיר בסי' נ"א איירי באיכא הפסד מרובה הי' ניחא דהרי כתב הש"ך בסי' נ"ג דבהפ"מ גם הרמ"א מודה דשרינן ס"ס גם בחיסרון ידיעה רק זהו דוחק גדול לומר כן דהרמ"א כתב סתמא להכשיר ובודאי משמע גם בלא הפסד מרובה כלל, וע"כ נראה דבחולין (דף נ"ג) דאמרינן בקוץ עד שתנקב לחלל ופרש"י וז"ל עד שתנקב לחלל יש לחוש שמא ניקבו הדקין ובבדיקה א"א שאין נקב דק ניכר בהם הרי דס"ל לרש"י דמדאמר בגמ' סתמא עד שתנקב לחלל משמע דבכה"ג ודאי טרפה ולא מהני לי' בדיקה כלל מדלא אמר בגמ' תבדק דס"ל דעפ"י דינא דגמ' הוא טרפה דגם בזמן הגמ' לא סמכו בטריפות זו על הבדיקה והרא"ש כתב שם בשם בה"ג דעפ"י דין הי' מהני גם לזה בדיקה והב"י בסימן נ"א הביא עוד פוסקים דס"ל כרש"י וע"כ הכריע להלכה כן. וא"כ הרי ניחא הא דפסק הב"י בסימן מ"ט והרמ"א בסימן נ"א כבעל אוה"מ להתיר משום ס"ס דס"ל דבזה לא מקרי חיסרון ידיעה מה דלא נוכל לידע אם ניקבו הדקין כיון דגם בזמן הגמ' לא היינו סומכין בזה על הבדיקה לפרש"י והרי עדיפא מזה כתבו בשו"ת משאת בנימין סימן נ' דגם היכא דעפ"י דין מהני ליה בדיקה רק דאנן לא בקיאין בבדיקה דלא מקרי חיסרון ידיעה כיון דעתה גם חכם גדול לא יסמוך על בדיקתו והרי הוא כנאבדה הריאה וחלק בזה על מה שמטריף הרמ"א בנשמט הגף ספק מחיים. וא"כ הרי י"ל דגם הרמ"א דלא ס"ל כן ואוסר בנשמט הגף מ"מ גם הוא לא החמיר רק שם דעפ"י דין דגמ' מהני לי' בדיקה כיון דהוא באבר אחד רק דאנן לא בקיאין בבדיקה אבל בקוץ שניקב עד החלל דלדעת רש"י לא מהני לי' בדיקה כלל גם הרמ"א מודה דזה לא מקרי חיסרון ידיעה ומשו"ה פסקו שפיר להתירו משום ס"ס. ואע"ג דכל זה אינו רק לרש"י אבל לדעת הבה"ג והרא"ש הא גם בזה מהני בדיקה עפ"י דין ורק אנן לא בקיאין ושוב מקרי חיסרון ידיעה. לדעת הרמ"א מ"מ כיון דעיקר הכלל דס"ס של חיסרון ידיעה הוא להחמיר אינו אלא חומרא בעלמא ובהפ"מ גם הרמ"א מתירו ומשו"ה בנשבר הגף כיון שיש פוסקים המכשירין אותו מקיל הרמ"א, א"כ הא פשיטא דגם בהך דניקב עד החלל דנוכל לסמוך על דעת רש"י והעומדים בשיטתו דזה לא מקרי חיסרון ידיעה והרי הוא ק"ו מהך דנשבר הגף. אבל בהך דסי' ל"ד דניקבה הקנה וכן בממסמס קועי' דמא דמצריך שם הרמ"א שיהי' ידוע דנעשה ע"י חולי דעפ"י דינא דגמ' הרי הי' לי' בדיקה שפיר דלא מבעיא בעוף הרי יכול לשחוט רק הקנה ויבדוק הושט מבפנים אלא דאפי' בבהמה דמוכרח לשחוט גם הושט מ"מ הרי יכול לשחוט למטה ממקום המלוכלך או למטה מהנקב שבקנה ולבדוק אח"כ הושט שכנגד אותו מקום דהרי בממסמס קועי' א"צ לבדוק בושט רק נגד אותו מקום המלוכלך וכמש"כ הטור בסימן ל"ג ורק דאנן לא בקיאין בבדיקת הושט משום דאינו מקום ידוע ממש בצימצום כל שהוא רק צריך לבדוק נגד כל אותו המקום מש"ה מקרי שפיר לדעת הרמ"א חסרון ידיעה וא"כ הרי הוא כספק נשמט הגף מחיים דאוסרו הרמ"א גם בס"ס ומיושב היטב פסקו של הרמ"א. ומש"ה לא הוקשה כלל להנקה"כ ובעל חוט השני מדברי הרמ"א דסי' ל"ד ורק מהך דסי' ל"ג הוקשה להם דכ' שם הרמ"א דאם הוא ספק קוץ או חולי אפילו לא ניקב רק הפנימי אסור דחיישינן שמא ניקב גם החיצון וושט אין לו בדיקה אלא מבחוץ והרי שם בוודאי דלא שייך כלל סברא דחסרון ידיעה דהרי במקום ידוע ומצומצם גם אנן בקיאין בבדיקה וכמש"כ הש"ך שם דמש"ה כתב שם הרמ"א דברים אלו בניקב הפנימי דאם נמצא הנקב רק בחיצון היה כשר גם לדידן דיבדוק הפנימי נגד אותו נקב שבחיצון וא"כ הא דלא מהני בדיקה בהחיצון אינו משום חסרון בקיאתנו רק משום דחשש להפוסקים דגם לנקב אין לושט בדיקה מבחוץ ולדידהו הרי עפ"י דינא דגמ' לא מהני לי' בדיקה כלל וא"כ הא לא גרע מקוץ שניקב עד החלל וליתכשר משום ס"ס ואחרי שבדקנו ולא נמצא בו נקב יתכשר, זהו דהוקשה לו להנקה"כ ועל זה שפיר תירץ הנקה"כ דכיון דכבר ניקב עור אחד של הושט אם נימא דהי' ע"י קוץ שכיח יותר שינקב גם החיצון או כמו שתי' החוט השני דבושט דאכלי בי' שכיח קוצים יותר וכמו שהסברנו תירוצם לעיל או נצרף השני תירוצים יחד וכמו שכתבנו למעלה ומיושבין היטב דבר הנקה"כ וחוט השני

[ט] ואם נאמר כן הרי יצא לנו דבממסמס קועי' הרי לא שייך לא סברתו של הנקה"כ ולא סברתו של החוט השני ושוב אין לנו שום טעם להחמיר בו היכא דאיכא ס"ס רק משום סברא דחסרון ידיעה וא"כ הרי י"ל דגם הרמ"א לא כתב בסי' ל"ד דבממסמס קועי' דמא אסור אפי' בספק קוץ רק במקום שאין הפסד מרובה אבל אי איכא הפ"מ גם הרמ"א מודה דשרי ע"י ס"ס, דהרי דכוותי' כתב הרמ"א בסי' נ"ג לאסור