בית הלוי חלק ב צו

הנראה לתרץ באופן אחר, דהרי בחולין (דף נ"ג) אמרינן בסימנים עד שיאדימו סימנין עצמן וכתב שם רש"י וז' אבל משום האדמת בשר שכנגדן לא מטרפה דרוב סימנים קשים ואין ארס של דרוסה שולט בהם אבל אם האדימו הם עצמן הרי נגלה ששלט בהן הרי דקודם שראינו ששלט בהם איכא רובא דרוב סימנים אין דריסה שולט בהן וא"כ הא י"ל דס"ל להרמ"א דעיקר הדין דבדרוסה צריך לבדוק בסימנים אם לא האדימו הן עצמן ואמאי לא סמכינן על הרוב להתירה בלא בדיקה כלל ובפרט בנאבד בלא בדיקה וס"ל להרמ"א דהטעם משום דהוא כמו ספק בשחיטה דחיישינן למיעוטא משום חזקת אינה זבוחה וכמו דאיתא בגמ' (דף י') כל ספק בשחיטה פסול לאתויי ספק שהה ספק דרס וכתב שם הר"ן דאשמעינן רבותא דאע"ג דרוב פעמים שוחט שפיר מ"מ חיישינן ליה, הרי דבספק בשחיטה אסרינן גם במקום רובא וס"ל להרמ"א דמש"ה חיישינן בסימנים לספק דרוסה כיון דהוא נבלה הרי הוא כמו ספק בשחיטה וכיון דכל עיקר מה דחיישינן בדרוסה גם לסימנים הוא רק משום החזקה הא פשיטא דלא עדיף השתא מספק השקול בלא שום חזקה ולא לכאן ולא לכאן כיון דהעמדנו החזקה נגד הרוב וה"ל כפלגא ופלגא בלא חזקה וא"כ דרוסה בסימנים ה"ל ככל ספק טרפה הנולדה מחיים, ועיין בר"ן פרק א' דחולין שכתב מהא דאמרינן כל ספק בשחיטה פסול לאתויי ספק שהה ספק דרס למד הרבינו יונה לאסור בנמצא הגף שמוט ספק מחיים ספק לאחר שחיטה, ולכאורה הרי אינו מובן דספק שהה הרי ספק בשחיטה עצמה ואיכא חזקת איסור אינה זבוחה והאיך יליף מניה לספק שמוטת הגף דאינו רק ספק טרפה ועוד דהרי לכאורה מוכרחין אנחנו לומר דהא דאסרה הברייתא בספק שהה הוא רק משום הך סברא דהוא ספק בשחיטה דהרי בדף נ"א בההיא אימרא דהויא שדרא כרעא בתרייתא דהתירו משום דשגרונא שכיח הרי מוכרח דגם בספק טרפה הנולד מחיים מ"מ כל היכא דההיתר שכיח יותר מן האיסור אזלינן ביה לקולא וא"כ הא דמחמרינן בספק שהה והרי רוב פעמים שוחט שפיר ובע"כ מוכרחין אנו לומר גם לרבינו יונה דהטעם הוא רק משום חזקת איסור אינו זבוחה וא"כ האיך יליף מני' הר"י להחמיר בספק טרפה דלמא בספק טרפה מקילינן גם בספק השקול, אבל לפי"ז ניחא דבספק שהה כיון דרובן שוחטין שפיר רק שקלינן החזקת איסור אינו זבוחה להעמיד נגד הרוב מש"ה ס"ל לרבינו יונה דשוב ה"ל כספק טרפה כיון דכאן ג"כ נסתלק החזקה ע"י הרוב ומש"ה יליף מניה לאסור כל ספק טרפה הנולדה מחיים וכמו כן ס"ל להרמ"א דדרוסה גם בסימנים אינו רק ככל ספק טרפה הנולד מחיים והוכיח הרמ"א שפיר מדברי הרשב"א והטור שכתבו דבדרוסה יש מקום להתיר ע"י ס"ס דה"ה בכל ספק טרפה הנולד מחיים אע"ג דבעיקר הדין קיי"ל כרבינו יונה לאסרו מ"מ בהא דהחמיר עוד הרבינו יונה לאסור גם בספק נשמט הגף אע"ג דאיכא ס"ס ספק לאחר שחיטה ואת"ל מחיים דלמא לא ניקבה הריאה בהא לא קיי"ל כוותי' רק כהרשב"א והטור דשרי משום ס"ס אבל בספק נקב בושט והיכא דליכא רובא להתיר וכמו בהך דממסמס קועי' דמא י"ל דס"ל להרמ"א כיון דהוא נבלה לא מקילינן גם בס"ס ומש"ה מצריך שיהיה ניכר שנעשה שלא ע"י קוץ

[ו] גם עוד נראה לומר דאפילו אם נפסוק כהפוסקים דס"ל להתיר ס"ס אפי' במקום חזקת איסור גמורה וגם בספק במעשה השחיטה עצמה מ"מ ניחא הא דמחמיר רמ"א בספק קוץ ונאמר דעיקר הס"ס של בעל אוהל מועד אינו ס"ס גמור דכל נקב שנעשה בבהמה בחוץ יש לתלות יותר בקוץ מע"י חולי דיותר מצוי בעור הבהמה מבחוץ הכאה ע"י קוץ מחולי דכל ימיה באגמא היא אם לא היכא שראינו שהעור שלם מבחוץ והמכה היא רק בפנים באברי הבהמה אז הוא דתלינן דהוא ע"י חולי כיון דהעור שלם אבל כל שלא בדקנו אותה אם העור שלם וכ"ש היכא דראינו שאין העור שלם אז יש יותר לתלות בקיץ, וכן כתב להדיא הפר"ח בסימן מ"ב ס"ק ג' וכתב שכן משמע מדברי תשובת הרשב"א יעו"ש וא"כ י"ל דמש"ה לא מקרי כלל ס"ס גמור דאע"ג דמבואר בדברי התוס' כתובות (דף ט') דספק שמא באונס אע"ג דלא שכיח מ"מ מצרפינן ליה לס"ס כיון דאינו רוב גמור מ"מ הרי י"ל דשאני שם דנוכל לומר הס"ס ולהתחיל מקודם בספק אם תחתיו אם לאו תחתיו דהוא ספק השקול ומשוינן ליה עי"ז ספק השקול כפלגא ופלגא ומש"ה הספק השני דלמא נאנסה מכריע להקל אף ע"ג דאונס לא שכיח דלהכריע ספק השקול לאיזה צד מהני אפילו ספק דלא שכיח אם לא היכא דאיכא רוב גמור דאז לא נחשב לספק כלל דמיעוטא כמאן דליתא דמי אבל היכא דהספק הראשון שמוכרחין להתחיל בו הוא לא שכיח הא י"ל דכ"ע מודים דלא סמכינן עלי' דכל דלא שכיח א"כ הוא בעצמו אינו כדאי לעשות דבר וודאי לספק וסברא נכונה היא לחלק בין ספק ראשון לספק שני וא"כ בהך דטריפות הרי בע"כ צריך אתה להתחיל בספק שמא ע"י חולי ואח"כ הספק השני דאת"ל ע"י קוץ שמא לא ניקבו האברים דהרי אי אפשר להתחיל ולומר ספק לא ניקבו דאז לא תוכל לומר להספק השני את"ל ניקבו כו' דאם נקבו הרי הוא טרפה בכל אופן בין שיהיה ע"י קוץ בין ע"י חולי ובע"כ מוכרחין להתחיל בספק זה שמא הוא על ידי חולי וכיון דקוץ שכיח יותר מחולי א"א להתחיל בו ולעשותו ספק דתולין במצוי ומש"ה אין כאן ס"ס כלל ומש"ה החמיר הרמ"א בהך דממסמס קועי' גם בס"ס, והא דמתיר בסי' נ' נאמר דשם אין כוונתו לס"ס גמורה רק דהרי ידוע מחלוקת הראשונים בספק טרפה הנולדה מחיים דדעת התוס' ביבמות ובחולין ועוד פוסקים להקל משום דנשחטה הותרה ולא מחמרינן בספק רק בספק בשחיטה ולא בספק טרפה והא דחיישינן לכמה ספיקי וכגון בישב לו קוץ בושט או לספק דרוסה הוא משום דהאיסור שכיח יותר מן ההיתר ודעת הרבינו יונה והעומדים בשיטתו דספק טרפה הנולדה מחיים אסורה אם לא היכא דאיכא רגלים לדבר להיתר וכגון הך דבא זאב ונטל בני מעיים ובהא הוא דאמרינן נשחטה בחזקת היתר עומדת והא דספק שונרא ספק קניא תלינן בקניא משום דלא שכיח שונרא דדריס. וראייתו מהא (דדף נ"א) פריך ודילמא איפסק חוט השדרה ומסיק שיגרונא שכיח הרי דכל היכא דשקולים הם לחומרא ורק היכא דהיתר מסתבר יותר אז אמרינן נשחטה בחזקת היתר עומדת ופסק הרמ"א בסי' נ' כרבינו יונה ועיי"ש בש"ך ס"ק ג' דרבינו יונה מפרש הא דאמר בגמ' כל ספק בשחיטה פסול דמשמע דרק ספק שחיטה הוא להחמיר משום חזקת אינה זבוחה זה קאי היכא דההיתר שכיח יותר ואז הוא דאינו אסור רק בספק בשחיטה. וא"כ הא י"ל דגבי נמצא נקב עד החלל דאינו רק טרפה נהי דזה לא מקרי ס"ס משום דהספק הראשון דשמא ע"י חולי לא שכיח מ"מ הרי בדרך כלל בהך עובדא הרי ההיתר מסתבר יותר מן האיסור דהרי הספק השני דאפי' ע"י קוץ דילמא לא ניקבו הדקין הוא ספק השקול והרי הוא כפלגא ופלגא וא"כ המיעוט דשמא הוא ע"י חולי הא מוכיח על ההיתר יותר מן האיסור ונהי דלא מקרי ס"ס כיון דהספק הראשון לא שכיח מ"מ לגבי ספק טריפה לא בעינן כלל שיהי' ס"ס רק שיהי' ההיתר שכיח יותר משו"ה מהני גם בכה"ג אבל בהך דמסמס קועי' דמא דהוא ספק נקובת הושט דהוא נבילה והרי הוא ספק בשחיטה דלא מהני בו מה דמסתבר ההיתר יותר ואי אפשר להתירו רק ע"י כללי ס"ס וכיון דבכה"ג דהספק הראשון לא שכיח לא מקרי ס"ס משו"ה אוסרו הרמ"א, וא"כ הא ניחא הכל דבצוארו מלוכלך אסור גם בספק קוץ כיון דההכאה הי' מבחוץ שכיח קוצים יותר וכן הא דכתב הרמ"א בסי' ל"ד דהא דניקבה הקנה כשר הוא דוקא בידוע שע"י חולי נאמר דהרמ"א איירי בסתם שחיטה שלא בדקו קודם השחיטה