בית הלוי חלק ב צד

על חזקת היתר משום דשכיח שינקוב גם השני ומש"ה לא מכשרינן משום ס"ס משא"כ בהך דניקב עד החלל דגם אם ניקב ע"י קוץ אינו רק ספק השקול שמא ניקבו הדקים מש"ה מתירים משום ס"ס וכן כתב הפר"ח כהנקה"כ, והנה סברתם זו שייך רק בהך דסעיף ד' דקרום אחד של הושט עצמו ניקב אבל בהך דסעיף ח' בדינא דממסמס קועי' דמא דכ' הרמ"א לאסור כל עוף או בהמה דצוארה מלוכלך בדם דחיישינן לנקובת הושט והרי שם לא ידעינן אם נגע כלל בושט דרק עור החיצון שעל הבשר הוא נקוב ולא שייך לומר דשכיח יותר שינקוב גם הושט ודומה ממש לדינו של בעל אוה"מ ויש להתירו ע"י ס"ס, ובע"כ לא איירי כאן רק בניכר שנעשה ע"י קוץ וכגון שיצא שלם ובא מבעבע דם וכדומה. ורק בכה"ג אוסר הרמ"א אבל אם יש להסתפק בו דלמא ע"י חולי יש להתירו משום ס"ס ולהט"ז גם בכה"ג אסור

[ב] הן אמת דראייתו של הנקה"כ לסתור קושי' הט"ז מדברי התוס' בחולין וביבמות אינו ראי' מכרעת דהרי התוס' ביבמות (דף ל"ג) כתבו לישב דברי החולקים על עולא וס"ל בישב לה קוץ בושט דחיישינן שמא הבריא ואמאי לא אמרינן נשחטה בחזקת היתר עומדת דאע"ג דנולד הספק בחיים מ"מ הרי גם בכה"ג אמרינן חזקה וכדמוכח ביבמות שם ועל זה תירצו דשכיח יותר לאיסור מלהיתר וכן כתבו התוס' בחולין (דף מ"ג) דמש"ה חוששין לספק דרוסה, והרי י"ל דזה אינו מספיק רק לתרץ מה שהקשו התוס' דנתירה משום חזקת היתר אבל מה שהקשה הט"ז דנתירו משום ס"ס לא מהני כלל הך סברא דהרי במס' כתובות (דף ט') איתא באומר פתח פתוח מצאתי נאמן לאוסרה עליו ובאשת ישראל שרי משום ס"ס שמא לא תחתיו זינתה ואת"ל תחתיו שמא באונס נבעלה אבל אם קבל אבי' קדושין פחות מג' שנים דליכא רק ספק אחד שמא באונס אסורה והקשו התוס' דגם בספק אחד נתירה משום חזקת היתר לבעלה ובוודאי נאנסה ותירצו דאונס קלא אית לה וזו שאין לה קול ה"ל רצון רובא ומש"ה לא סמכינן על חזקה להתירא ומ"מ היכא דאיכא ס"ס שרי ומצרפינן גם הספק דלמא באונס משום דהך רובא דרצון אינו רוב גמור ולס"ס שפיר מצרפינן ליה ובספק אחד אין להתיר משום חזקה בכה"ג, הרי דלענין שלא להתיר משום חזקה מהני גם רוב שאינו גמור דכיון דהאיסור שכיח קצת יותר מן ההיתר שוב לא סמכינן על חזקה אבל לענין דלא נצרפו לס"ס בעינן שיהי' רוב גמור וא"כ הרי מהא דכ' התוס' דשכיח שיהי' ניקב גם השני ומש"ה לא אזלינן בתר חזקת היתר של בהמה אחר שחיטה הרי מדבריהם אין לנו ראי' דס"ל להתוס' דשכיח כל כך עד דנאמר דהספק שמא לא ניקב קרום השני הוא מיעוט גמור עד דלא נצרפו כלל אפי' לס"ס ושפיר ס"ל להט"ז דאם היינו אומרים ס"ס בכה"ג הי' לנו להתיר והוכיח מזה דבכה"ג לא מקרי ס"ס, והרי בדעת התוס' בודאי נראה מוכרח לומר כן דהרי עולא ס"ל בחולין (דף מ"ג) דישב לה קוץ בושט דאין חוששין שמא ניקב גם קרום השני הרי דס"ל לעולא דאפילו בכה"ג דליכא רק ספק אחד מ"מ שרינן לה משום חזקת היתר של הבהמה ולמה לנו לעשות מחלוקת גדולה כל כך ולומר דעולא ס"ל דלא שכיח כלל לאיסור יותר מלהיתר ושרי אפילו בספק אחד והחולקים עליו וס"ל דחוששין שמא ניקב יסברו דההיתר לא שכיח לגמרי עד דאין לצרפו אפי' לס"ס זהו ודאי דוחק גדול לומר כן דמנ"ל לחדש הך פלוגתא רחוקה בלא שום הכרח, ועוד דהרי בגמרא באותו סוגיא לא מצינו שום אמורא שיחלוק להדי' על עולא ויאמר דחוששין והא דפסקו הפוסקים דלא כעולא יצא להם מכח קושי' הגמרא דפריך על עולא ומ"ש מספק דרוסה ומשני קסבר עולא אין חוששין לספק דרוסה ומזה יצא להפוסקים דלפי מה דקיי"ל דחוששין לספק דרוסה ה"ה דחוששין בהך דישב לה קוץ בושט וכמבואר כל זה באלפס וא"כ הרי פשיטא דאין לנו להחמיר בהך דישב לה קוץ בושט יותר מבספק דרוסה והרי גם בספק דרוסה לא חיישינן רק בודאי על ארי וספק אם דרס אבל בספק על ספק לא על הא לכ"ע שרי, וע"ש בר"ן בסוגי' דדרוסה דכתב דהטעם דספק על אין חוששין משום דהוא ס"ס ורק בספק דרס דאינו רק ספק אחד חוששין א"כ הא פשיטא דגם בהך דישב לה קוץ בושט אין להחמיר בו רק בספק א' ולא בס"ס כיון דכל עיקר איסורו לא ידעינן מפורש בגמרא רק נלמד מהך דדרוסה ומוכרח בכוונת התוס' דלא כ' דהאיסור שכיח יותר היינו שאין להתירו בספק אחד משום החזקת היתר אבל מ"מ במקום ס"ס שרי, ולכאורה הי' נראה עוד יותר דגם מדברי הרמ"א עצמו מוכרח כן כמש"כ דהרי התוס' הקשו אמאי חוששין לספק דרוסה וכן לשמא הבריא ואמאי לא אמרינן נשחטה בחזקת היתר עומדת ותי' דהאיסור שכיח יותר מההיתר והרי לשיטתם תיקשה כמו כן על הא דאיתא בחולין (דף נ"ג) בקוץ עד שתינקב לחלל דכיון שניקב עד החלל חיישינן שמא ניקבו האברים והרי גם שם קשה כן אמאי לא מוקמינן לה אחזקת היתר וגם שם ההכרח לומר כתי' התוס' דכיון דהגיע עד החלל שכיח האיסור והרי אפ"ה הא פסק הרמ"א כבעל אוהל מועד דאם הוא ספק אם ע"י חולי או ע"י קוץ דשרי משום ס"ס ומוכרח ע"כ כמש"כ דהך דשכיח לא מגרע רק ההיתר של החזקת היתר ומש"ה בספק א' אסורה אבל בס"ס שרי דאע"ג דהרמ"א הא פסק בסי' נ' כרבינו יונה דאוסר בספק כל טרפה הנולד מחיים ולדידי' הרי אין אנחנו צריכין לחדש הך סברא דכיון שהגיע הקוץ לחלל שכיח האיסור יותר מ"מ הרי לא הכריע הרמ"א כרבינו יונה רק להחמיר משום דהוא פלוגתא דרבוותא אבל מ"מ הרי איכא נגדו דעת התוס' וכמה מהראשונים דס"ל דכל ספק טרפה מחיים הוא להקל ולדידהו הא מוכרח כמש"כ התוס' דבכה"ג האיסור שכיח יותר מן ההיתר והי' לו להרמ"א לחוש לדעתם להחמיר דלא מהני בו ס"ס ומוכרח בע"כ דהרמ"א מפרש כוונת התוס' כמש"כ דלא כתבו כן רק במקום ספק אחד ולא להחמיר גם במקום ס"ס, אמנם זה אינו דהא כבר נתבאר לעיל בסימן כ"א אות י"ד דכל קושי' התוס' הוא רק בהך דישב לה קוץ בושט או בספק דרוסה דרק שם ס"ל להתוס' דאיכא חזקת היתר אבל בשארי דוכתי וכן בהך דניקב עד החלל לא הקשו התוס' כלל ושם מודים התוס' דאע"ג דאין האיסור שכיח יותר מ"מ אסורה מספק. יעו"ש, אמנם גם בלא זה מוכרח בכוונת התוס' כמש"כ וכמו שנתבאר למעלה בסמוך וא"כ אין מדברי התוס' שום סתירה להט"ז והקשה הט"ז שפיר דגם בושט אם הוא ספק חולי אמאי לא התיר הרמ"א משום ס"ס:

] [ג] אמנם אע"ג דכוונת ביאור דברי התוס' ודאי מוכרח כמש"כ מ"מ גם קושי' על הנקה"כ ליכא מכאן ושפיר נוכל לתרץ כסברתו דמש"ה מחמיר הרמ"א בניקב קרום אחד של ושט ואפילו אם הוא ספק ע"י קוץ משום דהאיסור שכיח יותר עד דלא מהני בו גם ס"ס, דודאי דהאי דינא דהרמ"א חמיר טובא מהך דינא דישב לו קוץ בושט דשם הא איירי דנמצא הקוץ תחוב בושט רק בקרום אחד לחודא וכעת ברי לנו שאינו תחוב כלל בקרום השני ובזה הוא דפליגי אמוראי דעולא ס"ל דאין לחוש דלמא נקב הקוץ גם הקרום השני וחזר לאחוריו והחולקים על עולא ס"ל דגם לזה חיישינן דיותר שכיח שינקב גם השני ויחזור אחוריו ע"י דאכלה ופעיא ביה ובזה שפיר כתבנו דמוכרח דאין לנו לאסור רק בספק אחד ולא בשני ספיקות וכמו דחזינן בדרוסה אבל היכא דראינו דנתחב קוץ בושט והוציאו לחוץ ולא בדקנו כלל לראות עד היכן הגיע הקוץ בזה הרי נראה פשוט דגם עולא מודה דחיישינן ליה דלמא ניקב גם קרום השני וכן כתב להדיא, הרא"ש בחולין (דף מ"ג) על מימרא דעולא וז"ל ואפי' מאן דלא חייש בקוץ היינו לפי שמוצאין אותו תחוב בקוץ בעור הפנימי לבד אבל כשמוצאין אותו נקב בפנימי יש לחוש שמא גם החיצון נקב הרי דרק בזה הוא דפליגא וגם בכה"ג הא להחולקים על עולא מוכרח דהאיסור שכיח יותר מן ההיתר, וא"כ נהי דבזה ודאי מהני ס"ס אבל בדינא