בית הלוי חלק ב צ

כלל דאלו היו חוששין בו לניקב לאסרה בלא בדיקה הרי גם הבדיקה אינו בירור דשמא נתרפא, והרשב"א אזל בזה לשיטתו וכמו דמבואר בחידושי הרשב"א (דף מ"ג) שם שחלק על המפרשים נתרפא וס"ל שם דלא חיישינן כלל לנתרפא בשום דוכתא ומש"ה מצי ס"ל הכא דאינו כשירה רק על ידי בדיקה, רק זה אינו מוכרח דהרי כבר כתבנו לעיל דיש מקום לומר דגם לשון ראשון של רש"י מצי ס"ל דרק בושט חיישינן לנתרפא ולא בשארי איברים יעו"ש שכתבנו שני סברות לזה אבל מהתוס' דכאן שכתבנו דבהמסס חיישינן לנתרפא וכן הוא דעת הרמב"ם שכתב גבי מרה שנמצא בה גרעין של זית דחיישינן שנתרפא הרי לכאורה מוכרח דבביה"כ לא חיישינן לניקב כלל וא"כ הרי יש להכשיר גם בלא בדיקה, הן אמת דעדיין יש לדחוק בזה ונאמר דס"ל להתוס' דהחששה דנתרפא הוא חששה רחוקה קצת ולא חיישינן ליה רק בהמסס דאינו רק קרום א' דק דבו החששה דניקב הוא חשש טוב וחזק ומש"ה לא מהני ליה בדיקה דשמא נתרפא אבל בביה"כ דקרומיו עבים דעיקר החשש דניקב הוא רחוק קצת ונהי דמ"מ חיישינן ליה וצריך בדיקה ואם לא בדקוהו אסור גם בדיעבד אבל מ"מ סגי אם נצריכה בדיקה ולא דניחוש לו עוד לשמא נתרפא ולא יהי' מהני ליה הבדיקה ולעולם י"ל דהתוספו' ס"ל כהרשב"א. אמנם בודאי דאין לנו לדחוק כל כך ולהוציא הדברים מפשטן ולהתלות באויר הסברות ובודאי נראה יותר הדברים כפשטן דהתוספו' ס"ל כהראב"ן והרא"ש דבביה"כ לא חיישינן לנקב כלל

[ג] ובדעת ר"ת לכאורה נראה ג"כ דחולק על הרשב"א דהתוס' הביאו בשם ר"ת דחולק על רש"י וכתב דאין לאסור גם בהמסס בנמצא רק מצד אחד והרא"ש העתיק דבריו וכתב מה שדחה ר"ת סברת התוספו' הנ"ל דשמא הבריא וז"ל דלא חיישינן לשמא הבריא אלא בושט דאכלה בו ופעי' בו וגמדי ליה ופעמים שחוזר המחט לתוך הושט אבל בהמסס אם הבריא לא הי' חוזר לאחוריו, וגם בדעתו נראה מוכרח דס"ל דכיון דעתה נמצא המחט תחוב רק מצד אחד דאין לחוש כלל לשמא נקב המחט לחוץ דאלו נקב מי החזירו לאחוריו דאם נאמר דגם בבית הכוסות אין כשר רק ע"י בדיקה ורק דחולק על מה שחושש רש"י בהמסס לאסור גם אחר הבדיקה משום שמא נתרפא הרי על זה לא שייך סברתו של ר"ת דמי החזיר המחט לאחוריו וכיון דאוסרו בלא בדקוהו מנקב אע"ג דעתה חזינן שאינו תחוב רק מצד אחד א"כ הרי בע"כ אתה חושש שמא יצא לחוץ ואח"כ חזר לאחוריו ושוב ניחוש לנתרפא א"ו מוכרח דס"ל לר"ת דלא חיישינן כלל לדלמא נקב המחט פעם א' לחוץ דמי החזירו וא"כ הרי יש להכשירו גם בלא בדקוהו כלל, ובזה יש לעיין במה שכתב הש"ך בסי' מ"ח דכתב השו"ע שם נמצא באחד מהם מחט הופכין ובודקין אותו מבחוץ אם יש בו קורט דם טרפה ואם לאו כשרה, וכתב שם הש"ך בס"ק י"ט הא דכשר בלא נמצא קורט דם מבחוץ ולא דמי להא דפסק המחבר בסימן ל"ג בישב קוץ בושט דלא מהני בדיקה דחיישינן לנתרפא דשאני בביה"כ דאם ניקב המחט ועבר מעבר אל עבר גם עתה הי' לו להמצא כן ולא דמי לושט דגמדי ליה ופשטי ליה, וזהו סברתו של ר"ת והרי סברא זו לא שייך רק לענין חשש דניקב ור"ת שפיר כתב הך סברא דמי החזירו ומש"ה אין לנו לחוש כלל שמא ניקב לחוץ כיון דעתה אינו מגיע עד לחוץ ובאמת לדידי' יהי' כשר בלא בדיקה אבל השו"ע דפוסק כהרשב"א ומצריך ליה בדיקה אע"ג דעתה אינו תחוב רק מצד אחד הרי בע"כ סבירא ליה דחיישינן שמא חזר לאחוריו וקשה קושי' הש"ך דמאי מהני הבדיקה שמא נתרפא, , ולענין סברא דנתרפא לא ידעתי מה שייך סברא דמי החזירו לאחוריו וצ"ע ובדעת הש"ך צריך לומר דהוא כעין פשרה דכיון דמי החזירו לאחוריו ומש"ה החששא דניקב הוא חששא רחוקה ונהי דחיישינן ליה לאוסרו אם לא בדקוהו מ"מ לנתרפא לא חיישינן דהוא ג"כ חשש רחוק קצת וכבר כתבנו דקשה לומר כן. ובישוב דברי השו"ע מקושי' הש"ך נראה פשוט (דבדף מ"ג) דמסקינן דלדידן דחיישינן לספק דרוסה גם בישב לה קוץ בושט חוששין שמא הבריא ונחלקו שם הראשונים בפירושו של הבריא דיש מפרשים ניקב ומהני לי' בדיקה גם לדידן ויש מפרשים נתרפא ולא מהני ליה בדיקה והרי במחט שנמצא בביה"כ מצד אחד תני' להדיא (בדף נ') דכשרה והרי אחד מהני שני סברות מוכרחין אנחנו לומר או דנאמר דגם בביה"כ אינו כשר רק ע"י בדיקה שיבדקנו מנקב ולנתרפא לא חיישינן כלל ונפרש גם גבי ושט הבריא ניקב וגם שם מהני בדיקה ואם נפרש גבי ושט הבריא נתרפא ולא מהני ליה בדיקה בע"כ מוכרח דבביה"כ אין לחוש כלל לניקב ומשום סברתו של ר"ת דמי החזירו לאחוריו וכשר גם בלא בדיקה, אבל לומר הני ב' סברות ביחד דנפרש הבריא נתרפא וגם לא נאמר כסברתו של ר"ת וניחוש גם בביה"כ לדלמא ניקב וחזר לאחוריו הוא דבר הבלתי אפשר להאמר דא"כ האיך תני' דמצד אחד כשר. ומש"ה המחבר פסק כהני שני סברות לחומרא גבי ושט פסק דחיישינן לנתרפא ולא מהני ליה בדיקה וגבי ביה"כ פסק לחומרא דצריכה בדיקה וכהחולקים על סברת ר"ת ואחר הבדיקה כשירה ממ"נ ומיושב קושי' הש"ך ולעיל כתבנו תירוץ אחר על קושי' הש"ך דהשו"ע ס"ל דרק בושט חיישינן לנתרפא ולא בשארי איברים יעו"ש ועל כל פנים מדברי ר"ת הרי מוכרח לכאורה דחולק על הרשב"א

[ד] אמנם גם זה יש לדחות, דלכאורה קשה טובא דברי הרא"ש (בדף מ"ג) שהביא שם דברי הראב"ן שפסק כעולא דבישב קוץ בושט אין חוששין שמא הבריא וראייתו מהך ברייתא דמחט שנמצא בביה"כ דמצד א' כשירה דס"ל דמדנקטה הברייתא סתמא מכלל דכשר בלא בדיקה וכתב שם הרא"ש דלהאלפס דפסק גבי ושט דחוששין שמא הבריא צריך לומר דשאני בית הכוסות דקרומיו עבים יותר משל ושט ומ"מ להלכה הסכים הרא"ש להראב"ן וכתב דמשום דהוא עב קצת יותר אין לחלק ובודאי צע"ג דלפי מה שכתב הרא"ש בעצמו (בדף נ') בשם ר"ת הרי בלא"ה אין שום ראי' כלל מביה"כ לושט דשאני ביה"כ דנייח אם איתא דניקב לחוץ מי החזירו לאחוריו ומש"ה לא חיישינן אבל בושט דפעיא ביה חיישינן ולמה הוצרך הרא"ש לחלק להאלפס בדוחק והרי (בדף נ') נראה מדבריו שהסכים לסברתו של ר"ת, שוב מצאתי קושי' זו בתב"ש סימן מ"ח ס"ק י"ג ותי' בדוחק דהרא"ש עצמו לא ס"ל סברת ר"ת דמי החזיר המחט לאחוריו והא דנראה דהרא"ש הסכים להלכה לר"ת דגם בהמסס כשר מצד אחד הוא משום דהרא"ש לא ס"ל כלל סברא דנתרפא בושט אבל זהו דוחק קצת בלשון הרא"ש

[ה] והנראה לומר ביאור אחר בדברי הרא"ש הללו דס"ל סברתו של ר"ת דמי החזיר המחט לאחוריו לא שייך רק מחיים של הבהמה דכיון דנאמר דכבר ניקב לחוץ דכח הדוחה של הבהמה בחי' או האוכלין ומשקין וכמו שהסביר בהגהות אשרי (דף מ"ג) סברת ר"ת יעו"ש] דחקוהו לחוץ א"כ מי החזיר לאחוריו אבל לאחר השחיטה דכבר פסק כח הדוחה וגם האוכלין שוב לא נתרבו בה מעתה שפיר יכול להיות דע"י טלטול של הבהמה נשמט המחט לתוכו ויצא קצת לצד הפנים כן ס"ל להרא"ש ומש"ה בדף נ' דכתבו התוספו' דמש"ה בהמסס טרפה גם מצד אחד אע"ג דעתה רואין שאינו נקוב לחוץ משום דחיישינן שניקב וחזר ונתרפא וכמו דחיישינן בישב לה קוץ בושט לחד מ"ד וע"ז חלק ר"ת דכיון דאין בו נקב אין לחוש לנתרפא דרק גבי ושט יש לומר דחזר לאחוריו מחיים ונתרפא, אבל בהמסס מי החזירו לאחוריו מחיים שיתרפא ואי דהוחזר אחר השחיטה הרי לזה מהני מה שרואין בו עתה שאינו נקוב דאחר השחיטה הא לא יתרפא, ובזה הסכים הרא"ש לסברת ר"ת, אבל לעיל בסוגיא דישב לה קוץ בושט שפיר הביא ראיה דקיי"ל כעולא ולא חיישינן כלל לשמא ניקב מהא