בית הלוי חלק ב ט

מצאוה ומכירים אותה בטביעת עין (ועיין בט"ז סי' א') ומדרב נשמע גם לדידן דאפילו בשלא ברשות כשרה דבזה הא לא פליגי אמוראי, זה אינו דהרי דעת בעה"ט דשחיטה הוי סימן וכמו דמבואר בסימן ס"ג וא"כ לשיטתו הא ליכא משום בשר שנתעלם מן העין ואם כן שוב נוכל לפרש דמצא תרנגולת שחוטה של אחר וכשרה דתלינן דהבעלים שחטוה. ועוד דאם נפרש דקאי על בעה"ב שמצא תרנגולתו שחוטה שלא ברשות א"כ מה הוא דמסיים הברייתא או שאמר לשלוחו צא ושחוט והרי זה ידעינן מק"ו דרישא והסיפא היא משנה שאינה צריכה לגמרי, רק זה יש לישב דבעל העיטור מפרש סיפא דקתני האומר לשלוחו צא ושחוט והלך ומצא שחוט דלא כמש"כ התוס' שם דהשליח מצא שחוט רק מפרש דקאי על בעה"ב דהבע"ב מצאו שחוט והשליח אינו לפנינו לשואלו, דומיא להא דאיתא שם בגמ' בסמוך בבעיא דרב נחמן האומר לשלוחו צא ושחוט והלך ומצא שחוט מי אמרינן חזקה שליח עושה שליחותו דקאי על בעה"ב וכמו כן מפרש להברייתא וא"כ הא י"ל דלרבותא נקטה אמר לשלוחו דאיירי דידוע דהשליח אינו מומחה ואילו שחטה בעצמו בודאי אסורה וקמ"ל דלא חיישינן דהשליח בעצמו שחטה כיון שהרשהו בעה"ב רק תלינן דבודאי צוה למומחה אחר לשחוט וא"כ זהו רבותא יותר משוחט לגמרי שלא ברשות ואין אנו יודעין מי הוא אם הוא מומחה או לא ושפיר נוכל לפרש רישא דמצא תרנגולת דקאי על בעל הבית כבעל העיטור. אמנם בתוספתא דחולין איתא מצא תרנגולת שחוטה או שנתן לאחד מן השוק לשחוט ואינו יודע מה טיבו הולכין אחר הרוב ומכאן הא מוכח דשלא ברשות לגמרי אסורה מדנקט רק בגווני ששחט ברשות

[ה] ובמה שנתבאר למעלה להרמב"ם וספר יראים דבדוקא נקטה הברייתא אמר לשלוחו אבל בלא"ה הי' אסורה מיושב אצלנו מה דיש לדקדק קצת שם (באותו דף) דקאמר רב ראה אחד ששחט אם ראוהו מתחילה ועד סוף מותר ואם לאו אסור ופריך במאי עסקינן אי דידעינן דלא גמיר פשיטא ואי דלא ידעינן אי גמיר אי לא גמיר נימא רוב מצוין אצל שחיטה מומחין הם מי לא תניא הרי שמצא תרנגולת שחוטה בשוק או שאמר לשלוחו צא ושחוט והלך ומצא שחוט חזקתו שחוט אלמא אמרינן רוב מומחין הם, ולכאורה יש לדקדק קצת מאי מוכיח והרי הך ברייתא איירי בעוף וכמו דתני הרי שמצא תרנגולת ונימא דס"ל להך ברייתא דאין שחיטה לעוף מן התורה דהרי אשכחן כמה תנאי דס"ל כן שם (דף כ"ח) ובמס' נזיר (דף כ"ט) מוקי ר"ל להמשנה דהאיש מדיר את בנו בנזיר כמ"ד דאין שחיטה לעוף מן התורה ומש"ה אע"ג דלא אמרינן רוב מומחין הם ואינו רק ספק אם שחטה מומחה ונשחטה כהוגן או לא מ"מ מותרת וככל ספק דרבנן להקל אבל בבהמה וכן בעוף לדידן דקיי"ל דיש לו שחיטה מן התורה שפיר מצריך רב ראוהו מתחילה ועד סוף. אבל לפי מש"כ ניחא שפיר דהגמ' מדקדק דהא דהברייתא מתרת הוא משום דס"ל רוב מומחים הם מדנקטה הברייתא או שאמר לשלוחו צא ושחוט ומוכח דבעה"ב שמצא תרנגול שלו שחוט אסור, ואם נאמר דעיקר ההיתר הוא רק משום ספק דרבנן, א"כ הרי גם בשוחט שלא ברשות לגמרי מ"מ מידי ספיקא לא יצאת דאע"ג דאיכא הני שני סברות שכתבנו או סברת הרמב"ם או סברת הי"א שהביא בעל העיטור דבכה"ג ליכא רוב מומחין מ"מ הרי ספק השקול הוא אם שחטו מומחה או לא ומוכח דס"ל להברייתא דאם הי' רק ספק הי' אסורה ולא כשר רק משום רוב מומחין הם ומש"ה בשוחט שלא ברשות דלא שייך סברא דרוב מומחים אסורה ומש"ה פריך הגמ' לרב שפיר

[ו] ולפי זה הא נסתייעו מזה ג"כ עיקר סברתו של הרמב"ם דלסברת היש אומרים שבבעה"ט עדיין אינו מיושב קושי' זו, דהנה התוס' במס' בכורות (דף כ') בד"ה חלם כתבו וכן כתב הרא"ש שם ובחולין (פרק א') דאע"ג דקיי"ל כרבנן החולקים על ר"מ ולא חיישינן למיעוטא מ"מ היכא דאיכא חזקה המסייע למיעוט חיישינן ליה אנן מדרבנן ושוב הקשו ע"ז דא"כ אמאי סמכינן על הא דרוב מצוין אצל שחיטה מומחים הם נימא סמוך מיעוטא דאינם מומחים לחזקת איסור דבהמה בחיי' ותיאסר מדרבנן ותירצו דאינם מומחין הוא מיעוטא דמיעוטא ולא חיישינן ליה כלל ואפי' בהדי חזקה. וא"כ הדר קשה מאי פריך הגמ' לרב נימא דגם רב ס"ל דרובם מומחים הם והא דמצריך רב שיהי' אחד רואה אותו מתחילה ועד סוף, הוא משום דס"ל דמיעוטא דאינם מומחים הוא מיעוט טוב וחיישינן ליה בצירוף חזקת איסור אינה זבוחה שיש לבהמה בחיי' וה"ל כפלגא ופלגא ואסורה מדרבנן. והא דתני בברייתא דמצא תרנגולת שחוטה כשירה דס"ל דאין שחיטה לעוף מן התורה ומש"ה אע"ג דאמרינן סמוך מיעוטא לחזקה הא ה"ל פלגא ופלגא מדרבנן וה"ל כספק השקול ובאיסורא דרבנן אזלינן בי' לקולא, והא דנקטה הברייתא דווקא או שאמר לשלוחו צא ושחוט הוא משום דבלא אמר לשלוחו רק בעה"ב שבא ומצא בהמתו שחוטה שלא ברשות לגמרי הא ליכא רובא כלל והוי מצד עצמו ספק השקול אם השוחט מומחה או לא ומשום הני סברות שכתבנו למעלה וכיון דהוא פלגא ופלגא מצד עצמו גם בלא צירוף החזקת איסור של העוף ושוב מכריע החזקת איסור שהי' לעוף בחיים ואזלינן ביה לחומרא דס"ל להברייתא דגם ספיקא דרבנן ואיכ' חזקת איסור אזלינן ביה לחומרא והרי במס' עירובין (דף ל"ו) פליגי בזה תנאי ור"י הא ס"ל שם בהדיא דבחזקת איסור גם ספק דרבנן הוא לחומרא ונאמר דכן ס"ל להך ברייתא מש"ה בלא אמר לשלוחו אסורה אע"ג דאין שחיטה לעוף מן התורה אבל באמר לשלוחו צא ושחוט דמצד עצמו הא איכא רובא דמומחה שחט אע"ג דנאמר דסמוך מיעוטא דאינו מומחה לחזקת איסור וה"ל פלגא ופלגא מ"מ הרי שוב הו"ל כספק השקול בלי שום חזקת איסור דהחזקה שהי' לה הא כבר שקלינן לה לצרפם בהדי מיעוטא לעשותו פלגא נגד הרוב ושפיר אזלינן ביה לקולא מדרבנן ומש"ה מכשרה לה הברייתא, אבל בבהמה וכן בעוף לדידן דקיי"ל דצריך שחיטה מן התורה כי אמרינן בי' סמוך מיעוטא דאינו מומחה לחזקת איסור הא ה"ל ספק השקול בדאורייתא ומש"ה אוסרה רב ומאי פריך הגמ'. והניחא לדעת הרשב"א במשמרת הבית (דף זיין) שכתב דלגבי הך רובא דמומחין לא שייך כלל לומר בו הך סברא דסמוך מיעוטא דאינו מומחה לחזקת איסור דבהמה בחיי' יעו"ש סברתו בזה הבאתי דבריו בארוכה (בסי') ולדידי' ניחא שפיר אבל לתוס' והרא"ש במס' בכורות שהבאנו למעלה שהקשו קושי' זו ותירצו דמיעוטא דאינו מומחה הוא מיעוטא דמיעוטא ומש"ה לא אמרינן בו סמוך הרי קשה מאי פריך הגמ' לרב דלמא מודה דהוא רובא ואינו חולק רק בזה דס"ל דאינו מומחה הוא מיעוט טוב ואמרינן בי' סמוך לחזקה וכמו שנתבאר

[ז] אמנם לפי סברתו של הרמב"ם ניחא שפיר גם אם נאמר כדעת התוס' והרא"ש דבכורות הנ"ל, דהרי עיקר הסברא שכתבנו לדעתו של הרמב"ם דכיון דעשה עבירה במעשה זו של השחיטה עצמה שוב לא אמרינן בי' על אותו מעשה חזקת כשרות דידי' הרי בודאי דאין מקום לומר סברא זו רק היכא דאיכא חזקה אחרת המנגדת לחזקת כשרות דידי' וכמו בהך דגנב ששחט דכיון דבמעשה השחיטה עצמה עבר על איסור גניבה ובע"כ שחיטה זו נעשתה באיסור שוב לא אלים חזקת כשרות של השוחט להוציא מחזקת איסור דבהמה בחי', וכן דבהך דפתח פתוח שהבאנו לעיל בשם הפ"י הוא ג"כ דכיון דלכה"פ עברה על איסור זנות דפנוי' שוב לא אלים חזקת כשרות דידה להוציא מחזקת בתולה דמעיקרא שיש לה אבל