בית הלוי חלק ב ח

ובודאי דאינו חשוד. רק הברור דכוונת התוס' הוא דנואף חשוד על ש"ד הנוגע להניאוף שלו וכגון להרוג בעלה כדי שתהא שכיחא לי' ולא דחשוד על ש"ד גרידא וזהו דמשני הגמרא דס"ד דניחא לי' דלא לימות כי היכי דלהוי מים גנובים וא"כ אין הש"ד נצרך לניאוף שלו ועל ש"ד גרידא לא חשוד, וא"כ שוב אין קושיא על הרמב"ם מהתוספתא די"ל דהתוספתא אתי' כמ"ד בב"ק (דף סו) דסתם גניבה יאוש בעלים וגם ס"ל להתוספתא יאוש כדי קני וא"כ הרי לא עשה שום איסור בשחיטתו דשלו הוא טובח (והא דחייבה התורה לגנב ד' וה' נוקים דאיירי בידעינן דלא נתייאש) ובמה שמקודם עבר על איסור גניבה הרי בזה לא אבד חזקתו דכשרות לגבי איסור נבילה ומש"ה מכשרי התוספתא גם בנגנבה. אבל לפי מה דקיי"ל דיאוש כדי לא קני ונמצא דהשחיטה עצמה היה באיסור גניבה מדאורייתא וכמו דאיתא בב"ק (דף ס"ה) דמשו"ה חייב בטביחה ארבעה וחמשה משום דשנה בחטא או נשתרש בחטא שפיר ס"ל להרמב"ם דאסורה מספק וכמו שנתבאר

[ג] והנה אחרי שישבנו דברי הרמב"ם בסברא הנראה לחקור מאין יצא לו סברתו זאת מהגמרא. והנראה ראייה לדבריו מהא דאיתא (חולין י"ב) מצא תרנגולת שחוטה בשוק או שאמר לשלוחו צא ושחוט והלך ומצא שחוט חזקתו שחוט דרוב מצוין אצל שחיטה מומחים הם וכתבו התוס' בד"ה או דבתחילה תני מצא תרנגולת שחוטה די"ל דהבעלים בעצמם שחטוה והדר תני רבותא יותר דאפילו אמר לשלוחו צא ושחוט והלך השליח ומצא שחוט דבודאי נשחטה שלא ברשות אפ"ה חזקתו שחוט. ובודאי דלכאורה קשה דלרבותא זו למה נקטה הברייתא באופן דהבעלים אמרו לשלוחם והשליח מצא שחוט והרי בקצור הוה ליה למיתני דהבע"ב שמצא בביתו בהמתו שחוט חזקתו שחוט ולאיזה ענין נזכר כאן בברייתא מעשה השליחות כלל. והנה עוד איתא שם בגמ' דאמר רב נחמן האומר לשלוחו צא ושחוט והלך [פי' הבע"ב] ומצאו שחוט חזקתו שחוט ואם אמר לשלוחו צא ותרום והלך ומצא תרום אינו תרום דאין חזקה שליח עושה שליחותו וחיישינן דלמא אינש אחרינא תרם ושחיטה אי נמי אינש אחרינא שמע ואזיל שחט רוב מצוין אצל שחיטה מומחים הם. וס"ל להרמב"ם דמש"ה נקטה הברייתא רק באמר לשלוחו דרק מש"ה כשירה דאחזוקי אינשי ברשיעא שילך ויהרוג בהמתו של חבירו לא מחזקינן ותלינן דאחרינא שמע כשצוה הבעה"ב להשליח לשחוט ואזל איהו ושחט ומש"ה כשירה אבל אם לא צוה הבעה"ב כלל לשחוט רק אחד בא ושחטו שלא ברשותו לגמרי לא סמכינן כלל על סברא דרוב מצוין אצל שחיטה מומחים הם כיון דבמעשה זו של השחיטה קעביד איסורא דהרי הוא גזלן או מזיק ממון חבירו במזיד, ומהך ברייתא דנקטה רק באמר לשלוחו נסתייעו טובא דברי הרמב"ם. שוב מצאתי בספר יראים סי' קל"ז שכתב להדי' כמו שכתבנו וז"ל ומדאמר רב נחמן טעמא דאינש אחרינא שמע ואזל ושחט למדנו דלא אמרינן רוב מצוין אצל שחיטה מומחין הם אלא היכא דאיכא למתלי ולמימר דהאי דשחט לאו גזלן הוא דברשות בעלים שחט אבל אי ליכא למתלי בשוחט שלא בגזל בההוא לא אמרינן רוב מצוין מומחים הם דחשוד לגזול חשוד לשחוט שלא בידיעת ה' שחיטה עכ"ד הרי להדיא כמש"כ. הן אמת דראייתו של ס' יראים מהא דאמר רב נחמן אי נמי אינש אחרינא שמע יש לדחות בפשיטות ונאמר דגם בשוחט לגמרי שלא ברשות מ"מ אמרינן ביה רוב מומחין הם והא דקאמר ר"נ א"נ אינש אחרינא שמע לא דיסוד ההיתר תלוי בזה רק לרבותא נקטי' דבלא הך סברא דאינש אחרינא שמע לא הי' מקום לחוש בו כלל ובודאי היינו מכשירין אותה כיון דהבעה"ב צוה לשלוחו לשחוט והשליח הוא מומחה ואח"כ מצאו הבע"ב שהוא שחוט א"כ מאין לנו להסתפק דלמא אינש אחרינא שחטה שלא ברשות לגמרי ובודאי תלינן דהשליח שחטה. דעד כאן לא מספקא לן בעלמא אי אמרינן חזקה שליח עושה שליחותו או לא רק באומר לשלוחו לעשות לו דבר ואינו ידוע כלל אם נעשה אותו דבר וכגון באומר לשלוחו צא ותרום ולא ידעינן אם תרם או לא או באומר צא וערוב עלי ולא ידעינן אם עירב או לא וכדומה ועל זה הוא דנחלקו אי אמרינן בי' חזקה שליח עושה שליחותו או לא. אבל אם ראינו אח"כ דנעשית אותו מעשה וכמו בשחיטה דרואים עתה שהיא שחוטה הרי י"ל דבכה"ג לא הי' לנו מקום להסתפק כלל דלמא אחר שחטו שלא ברשות לגמרי ועיקר מקום שיש להסתפק בזה הוא רק משום דלמא אינש אחרינא שמע כשצוה הבעה"ב לשחוט ומש"ה הלך הוא ושחט כיון דידע דזהו רצון הבעה"ב והא דאוסר רב נחמן גבי מצא תרום הוא ג"כ רק משום הך סברא דלמא אינש אחרינא שמע ובלא"ה לא הי' חושש וזהו דקאמר רב נחמן דאפ"ה כשרה דאפילו אם יבא לחוש לזה דלמא אינש אחרינא שמע מ"מ כשירה דרוב מצוין אצל שחיטה מומחים הם. וא"כ אין מזה ראי' להרמב"ם. אבל מהברייתא דנקטה היתרא רק באמר לשלוחו ולא נקטה רבותא יותר בבעה"ב שבא ומצא בהמתו שחוטה דכשרה מוכח שפיר דעיקר ההיתר הוא רק משום דתלינן דלמא אינש אחרינא שמע אבל בודאי שחט שלא ברשות

אסורה

[ד] אמנם עדיין לא נסתייעו מזה דברי הרמב"ם לגמרי וקושי' זו יש ליישבה גם להתוס' והרא"ש דס"ל להכשיר גם בנגנבה דהם ס"ל דאע"ג דבמעשה זו של השחיטה עבר על איסור גניבה מ"מ שפיר אמרינן בי' רוב מומחין הם דחשוד על גניבה לא חשוד אנבילה ואפילו במעשה אחת והא דמוכח דאם לא הי' אומר לשלוחו היתה אסורה יתרצו בסברא אחרת. דהב"י בסי' א' הביא דברי בעל העיטור שכתב וז"ל איכא מאן דאמר דוקא אבדו לו גדיו אבל לא אבדו לו גדיו לא דבעל דבבי' הוא דאזקי' ולא דייק לן מדקתני הרי שמצא תרנגולת שחוטה והא דקתני אבדו אורחא דמלתא נקט. והנה הך סברא דהיש אומרים שהביא בעה"ט אינו כסברא הנ"ל שכתבנו להרמב"ם וספר יראים וגם הם מודים להתוס' דגם נגנבה שרי ורק בשוחט שלא ברשות ס"ל דאסורה וטעמם דהרי הסברא דרוב מומחין הם הוא משום דכל ישראל הם בחזקת כשרות מובדלים מאיסור נבילה ואם לא הי' מומחה לא הי' שוחט. וזה שייך בסתם שחיטה שבעולם דמסתמא כוונתו בשחיטתו להתירה באכילה אבל השוחט בהמת חבירו שלא ברשות הרי חזינן דמזיק הוא דכל שוחט הוא מקלקל כדאיתא בחולין (דף ח') וא"כ מנ"ל דהוא מומחה דלמא באמת רצה לנבל לו בהמתו שתיאסר עליו כיון דחזינן דשונא הוא לו ורוצה להזיקו ודלמא נתכוון להזיקו יותר ולהפסידה לגמרי ממנו ומש"ה אינה מותרת רק באמר לשלוחו דאז תלינן דאינש אחרינא שמע ואזיל ושחט ולא נתכוין כלל להזיקו ושוב הדרינן לכללא דרוב מומחין הם. ולפ"ז הרי יש לומר דגם התוס' והרא"ש שכתבו להיתר בנגנבה מ"מ בשוחט בהמת חבירו שלא ברשות והניחה שם אפשר דמודים דאסורה ולא מכשרי רק בנגנבה דהגנב הרי נתכוין בשחיטתו להתירה באכילה ולא להזיק לחבירו אבל שוחט שלא ברשות דמכוין להזיק אפשר דאסור. והנה הבעל העיטור הא חולק גם על סברא זו ומתיר גם שלא ברשות וראייתו מהא דקתני הרי שמצא תרנגולת שחוטה. ולא זכיתי להבין כונתו דהרי י"ל דהבעלים בעצמם שחטוה וכמש"כ התוס' ולא נתכוין שום אדם לקלקלה. ואין לומר דהבעה"ט מפרש דמדנקט הברייתא סתמא הרי שמצא תרנגולת שחוטה ומפרש לה דהבעלים מצאו תרנגולת שלהם שחוטה ויצא לו לפרש כן דאל"כ תקשה מהך ברייתא לרב דאמר בשר שנתעלם מן העין אסור ומוכרח דהבעלים בעצמם