בית הלוי חלק ב פח

היה ניכר בקרום במראה ע"י קורט דם או ע"י ליקוי כל דהו, ורק דאכתי איכא למיחש שמא לא העלה קרום כלל ועדיין הוא נקוב וא"כ אין בו מראה אחרת כלל ולנקב הרי לא מהני הבדיקה במראית העין כמו שהוא מונח הקרום על המוח דאז אינו יכול להבין אם יש בו נקב או לא ותדע דהרי אמרינן שם רב שיזבי בדק בשימשא פי' שהיה נוטל הקרום ומעמידו נגד השמש אם אין בו נקב ומוכח דאע"ג דרואה כל הקרום מ"מ אי אפשר להבין במראית עין אם אין בו נקב דכשהוא מונח ע"ג המוח אינו ניכר אם יש בו נקב או לא דמראה הקרום והמוח שוים הם, ולזה הרי מהני שפיר הבדיקה דמכניס ידו ואם אינו מבצבץ הרי אין בו עתה נקב ואי דנתרפא היה אותו מקום משונה משאר הקרום והיה ניכר וא"כ ניחא שפיר הך בדיקה דנקטה הגמ' סתמא ומשמע דאפי' אחר זמן מהני ליה הבדיקה

[ה] והנה בעיקר הסברא שכתבנו בשם הר"ן שכתב גבי בית הכוסות דאם היה ניקב ונתרפא היה ניכר הרי תיקשה דהא חזינן בחוש תדיר דלפעמים נעשה נקב בעור האדם ובהמה וחוזר ונתרפא עד שלא יודע מקומו איו ומעלה ארוכה עד שלא ניכר בו שום ליקוי כלל וצ"ל בסברת הר"ן דבהני נקבים שתלוי בו טריפות אז הוא דלא יתרפא לגמרי לחזור כמו שהיה רק נשאר בו לקוי קצת דמעשה הטרפה לא ישוב לגמרי כמו שהיה מקודם אבל במקום דאינו תלוי בו כלל שום טרפות שפיר נתרפא היטב לגמרי דהרי הא דקיי"ל דקרום שעלה מחמת מכה אינו קרום הרי לא הוי רק במכה שתלוי בו טרפות משום דמכה דמטרפה ביה אינו חוזר להיות כמו שהיה, וא"כ הרי הדר קשה בהך דהכתה חולדה על ראשה מאי מהני ליה הבדיקה דאינו מבצבץ ניחוש דלמא נתרפא דהניחא למ"ד קרמא עילאה וא"כ הטריפות תלוי בו א"כ שפיר אמרינן ביה דאם היה נקוב ונתרפא היה ניכר בו הליקוי ואם עדיין הוא נקוב היה מבצבץ עי' דחיקת אצבעו דתתאה אגב רוככי' פקע אלא למ"ד קרמא תתאה תיקש' עדיין אם נאמר דרק תתאה קאמר ונמצא דבעילאה אינו תלוי כלל שום טריפות וא"כ הרי יכול להתרפא לגמרי עד שלא יהי' ניכר במראהו כלל ועילאה הרי הוא חזק ולא יפקע ע"י דחיקת אצבע וא"כ הדר קשה דלמא ניקבו העילאה והתתאה ונתרפא ומש"ה אינו מבצבץ אבל אם נאמר דמאן דאמר תתאה הוא בהדי עילאה וכהראב"ן וא"כ גם בו תלוי הטרפות וגם בו יהי' ניכר אם נתרפא הרי ניחא שפיר

[ו] אמנם כי הדברים ראוים לאומרם אבל לפרש כן דברי הראב"ן דחוק הדבר דהרי הרא"ש העתיק לשונו שכתב דלמא תתאה אינקוב עילאה לא אינקוב ולפי דברינו לא הי' לו ליתן חילוק בין עילאה לתתאה רק דניחוש דלמא נתרפא ואינו ניכר בעילאה משום דאינו תלוי הטריפות בו. ואשר נראה בביאור דברי הראב"ן דהנה דעת הראב"ן הוא דבשארי אברים לבד מושט אפי' אם נקבו מ"מ אם עלה בהם סתימה אח"כ חוזרין להכשירן ורק בושט לחודא הוא דלא מהני בו קרום שעלה מחמת מכה, דז"ל הראב"ן בסימן רכ"ו קרום שעלה מחמת מכה בושט אינו קרום כו' וטרפה משום דאכלה בו ופעיא בו חוזר וניקב, הובאו דבריו בספר תורת חיים בחדושיו לחולין ואם כן לדידי' הרי בלא כל דברינו הנ"ל ניחא הא דמהני בדיקה בשארי איברים ולא חיישינן לנתרפא דגם אם נתרפא כשירה היא ורק בהך דהכתה חולדה על ראשה עדיין קשה גם לדידי' דלמ"ד תתאה אם נאמר דבתתאה לחוד מטרפה ניחוש דלמא תתאה לא נתרפא ועדיין הוא נקוב וה"ה טרפה והא דאינו מבצבץ משום דהעילאה נתרפא וזהו כוונת הראב"ן במה שכ' דלמא תתאה אינקוב עילאה לא אינקוב פי' דתתאה עדיין נקוב והעילאה אינו נקוב דנתרפא והוכיח מזה הראב"ן דבלא עילאה היא כשירה גם להך מ"ד וא"כ אם נתרפא העילאה הרי חזרה להכשירה, כן נראה לומר בביאור דבריו

[ז] ונהדר לדידן דגם להני מפרשים דהבריא היינו נתרפא מ"מ נוכל לומר שני סברות בהא דמהני בדיקה בשארי איברים או משום דנקובת הושט הוא נבלה ומש"ה חיישינן בו יותר מבשארי איברים או דגם אם יתרפא יהי' ניכר במראה ורק בושט אין שום מראה ניכר מבחוץ, ועיין ביו"ד סימן מ"ח סעי' ח' שפסק המחבר במחט שנמצא תחוב בהמסס או בבית הכוסות מצד אחד הופכין אותו ובודקין אותו כו' והקשה שם הש"ך בס"ק י"ח דניחוש שמא נתרפא וכמו שפסק בסי' ל"ג בישב קוץ בושט דחיישינן לנתרפא ותירוצו של הש"ך אינו מובן וכמש"כ לקמן בסימן (כ"ח) ולפי הנ"ל ניחא שפיר, ובזה מיושב היטב דברי הרמ"א בסי' ל"ג סעי' ד' דכתב המחבר בושט ניקבו זה בלא זה כשר וכ' הרמ"א דוקא בידוע שהא' ניקב ע"י חולי אבל אם יש לחוש שניקב ע"י קוץ אפי' לא ניקב רק הפנימי טרפה דחיישינן שמא ניקב גם החיצון וושט אין לו בדיקה מבחוץ ומוכח הא אם ניקב רק החיצון כשירה ע"י שיבדוק הפנימי והש"ך בס"ק כ"א הקשה דלמה הוצרך לטעם דאין לו בדיקה מבחוץ תיפוק ליה דחיישינן שמא הבריא ונתרפא וא"כ גם בניקב החיצון אסורה ודחק לישב קושי' זו בדוחק רב יעו"ש. ולפי"ז ניחא שפיר דהכל חד טעמא הוא דעיקר הדבר דחיישינן לנתרפא הוא רק משום הא דאין לו בדיקה מבחוץ והוצרך הרמ"א לכתוב טעם זה ובניקב החיצון כיון דלפנימי יש לו בדיקה לא חיישינן גם לנתרפא, גם מיושב לי בזה היטב דברי הד"מ בסוף סימן ל"ו שכתב בשם או"ה דעכשיו יש להטריף כל מחט שנמצא בריאה ואפי' בשלמה ונפחוה דלא סמכינן אבדיקתנו בכל מקום דאיכא ריעותא ואפילו קופא לצד סמפון דחיישינן שמא ניקבה הריאה ועלה בו קרום מחמת מכה שאינו קרום ודבריו אלו צריך עיון גדול דפתח בטעם דאין לסמוך על בדיקתינו וסיים בחשש דעלה בו קרום ואם נחוש לקרום גם בזמן הגמר' הול"ל לאסור ולפי"ז ניחא שפיר, דהמהרש"ל חלק על זה וכ' דמה חומרא יש בבדיקה זו הביאו הש"ך שם, דגם הרמ"א ס"ל כן דלראות אם אינו. נקוב במקום שהמחט תחוב ע"י נפיחה אם לא תבצבץ גם השתא אנחנו בקיאים ורק דחיישינן שמא נתרפא ובזמן הגמר' לא היינו חוששין לזה דהיה ניכר במראה אבל השתא אין סומכין על בדיקתינו בזה והא דמכשיר הרמ"א בושט בניקב החיצון ע"י שיבדוק הפנימי ולא חיישינן לנתרפא משום שיהי' ניכר במראה וכמש"כ זהו דשם הוא במקום מצומצם ממש נגד הנקב שבחיצון אבל כאן שצריך לבדוק כל סביבות המחט אין אנו בקיאין להבחין בשינוי מראה כל דהוא ועיי' עוד ביו"ד סימן ל"ג סעיף ח' שכ' המחב' בנתחב קוץ בושט בפנימי דאסורה דחיישינן שמא ניקב לחוץ ונתרפא ואינו ניכר והקשה הש"ך בס"ק כ' דלמה צריך לטעם דנתרפא תיפוק לי' דפסק הב"י דגם לנקב אין לושט בדיקה מבחוץ ותי' דנ"מ אם גם הפנימי לא ניקב כולו רק נשאר קצת לצד החיצון דמהני לי' בדיקה ומש"ה צריך לטעם דנתרפא ולפמש"כ אין תי' זה עולה דבעור הפנימי כיון דיש לו בדיקה מדרוסה גם לנתרפא לא חיישינן בו ובישוב דברי השו"ע בזה אין כאן מקומו

[ח] אמנם התוס' (בדף נ') כתבו לישב פרש"י שכתבו דבהמסס דאין לו רק עור א' אפילו נמצא מחט רק תחוב מצד אחד אסורה וכתבו התוס' טעם לזה דחיישינן שניקב לחוץ וחזר והבריא וכ"כ התוס' בשבת דף ל"ו) ד"ה למחט וכ"כ במס' סוכה (דף ל"ד) הרי מוכרח דלא ס"ל הני שני סברות שכתבנו וס"ל דגם בשארי איברים חיישינן שמא נתרפא ולדידהו הרי קשה קושי' הרשב"א מהא דמכשרינן מחט הנמצאת בריאה שלמה