בית הלוי חלק ב פז

זו, ואפילו להפוסקים החולקים על עיקר סברא דחזקה דהשתא וס"ל דגם היכא דליכא חזקה דמעיקרא מ"מ לא מחזקינן מהך דהשתא על למפרע כלל, מ"מ הרי י"ל דהכא דומה להא דאמרינן במס' יבמות (דף פ') גבי סריס דפריך וניחוש שמא הבריא בנתיים ומשני כיון דתחילתו וסופו לקוי לא חיישינן וכמו כן י"ל דהרי הכא הרי כל מה דיש לנו לחוש לניקב ונתרפא הוא רק מחמת שנמצא המחט אבל קודם מציאות המחט הרי הוחזקה בודאי בלא ניקבה מחמת רובא דרוב בהמות כשרות הם וכבר כתבו רוב הפוסקים דכה"ג חשיבא חזקה מחמת רובא וא"כ הרי נולדה בודאי בלא מחט והוי כודאי לא ניקבה ואפילו להחולקים על הך סברא דחזקה הבא מכח רובא מ"מ הכא חשבינן ליה כודאי נולדה בלא נקב דהרי עתה אין בו נקב ולענין חשש נקב שמחמת חולי הרי לא אמרינן כלל סברא דנתרפא וכמבואר בש"ך ובט"ז סי' מ"ח] וכן עתה אין בו נקב וכיון דתחילתו וסופו שלם י"ל דלכ"ע לא חיישינן לשמא ניקב בנתיים וכמו דאמרינן הך סברא גבי סריס ורק גבי ושט דאיכא חזקת אינה זבוחה חיישינן ליה:

[ג] גם י"ל עוד דבדף נ' כתבו התוספו' לישב פרש"י . שכתב דבהמסס גם אם מצא מחט תחוב מצד אחד ג"כ אסורה, וכתבו התוס' טעם לזה משום דחיישינן שניקב כולו. לחוץ וחזר והבריא והר"ן שם הביא שיטת רש"י וחלק ע"ז וכתב וז"ל וכי תימא דלמא קרום עלה בו אפ"ה מינכר בבדיקה וכוונתו הוא דקרום העולה מחמת מכה נשאר אותו מקום ניכר במראהו. ועיי' במס' נדה דפריך והרי בשר דגזעו מחליף ומשני בשר נעשה מקומו צלקת ופרש"י דנשאר אותו מקום ניכר במראה ומשם אין ראיה להר"ן די"ל דרק כשחסר קצת מהבשר והוחלף ונתרפא הוא דנשאר ניכר באותו מקום אבל בנקב בלא חיסרון לא שמענו משם דמוכרח להיות נשאר ניכר, אמנם הרי גם בלא שום ראיה הרי י"ל כהר"ן דמ"מ נשאר ניכר במראה ובודאי דלפי הסברא נראה כן דהרי הא דקיי"ל דקרום שעלה מחמת מכה דאינו קרום הרי טעמו משום דסופו להתפרק ובע"כ מוכרח דזה הקרום שעלה מחמת מכה אינו בשלימות בריאותו כשאר בשר האבר ונשאר עדיין לקוי קצת דאם היה נעשה בריא וחוזר להיות כבתחילה בלי שום שינוי כלל אמאי לא יהיה מהני בו הסתימה ומדוע יתפרק יותר משאר בשר של אותו אבר, וכיון דיש בו ליקוי קצת בודאי דהוא ניכר גם במראהו ומש"ה י"ל דלא חיישינן ליה גבי שארי איברים ורק בושט דאין לו בדיקה מבחוץ דשינוי מראה אינו ניכר בו בעור החיצון מש"ה חיישינן בו שניקב ונתרפא אבל בשארי איברים ליכא למיחש וניחא הך דמחט בריאה ומחט בבית הכוסות דצריכין בדיקה דמהני בהו דבדיקה, שנראה שאינו נקוב ואין בו שינוי מראה כלל

[ד] ובדברינו הנאמרים למעלה הנראה לומר פרפרת אחת והגם כי הוא קצת בדרך החידוד לא מנעתי לכותבו דהנה בדף מ"ה גבי ניקב קרום של מוח איתא רב ושמואל דאמרי תרווייהו קרמא עילאה ואמרי לה קרמא תתאה ופסק שם האלפס דבקרמא תתאה לחודא מטרפה אע"ג דלא אינקוב עילאה והרא"ש כתב שם בשם הראב"ן דהך אמרי לה קרמא תתאה הפירוש הוא גם קרמא תתאה עם קרמא עילאה ולא מטרפה עד שינקבו שניהם והביא ראיה לזה מהא דבדף נ"ו תנן ואלו טריפות בעוף הכתה חולדה על ראשה במקום שעושה אותה טרפה ואמרינן שם בגמ' רב ושמואל ולוי דאמרי מכניס ידו לפנים ובודק אם מבצבץ טרפה ואם לאו כשירה ופריך הניחא למ"ד עד דמינקב תתאה אלא למ"ד עילאה אע"ג דלא אינקב תתאה כי לא מבצבץ אמאי כשירה ניחוש דלמא עילאה אינקוב תתאה לא אינקוב ומש"ה אינו מבצבץ ומשני תתאה אגב רוככי' פקע והרי אכתי תיקשה למ"ד תתאה מאי ניחא ניחוש דלמא תתאה אינקוב ועילאה לא אינקב ומש"ה אינו מבצבץ ומוכרח דלמ"ד תתאה לא מטרפי עד דאינקבו תרווייהו, וכתב על זה הרא"ש דאינו ראיה דכיון דהכתה חולדה על ראשה מלמעלה מבחוץ הרי אי אפשר לתתאה להיות נקוב בלא עילאה, ובודאי דדברי הראב"ן וראייתו צריכין ביאור והאיך הביא ראיה כזו שאין לה ביאור כלל, והנראה דהנה להמפרשים הבריא נתרפא ולדידהו הרי כל מקום שנתחדש ריעותא ע"י קוץ עד שע"פ דין צריכה בדיקה שוב לא מהני ליה בדיקה דחיישינן שמא נתרפא ולעיל בסימן כ"ו כתבנו דלהך פירושא כ"ע מודים להך סברא וגם עולא דאמר גבי ישב לה קוץ בושט דאין חוששין שמא הבריא מודה לעיקר סברא זו דבמקום דצריך בדיקה שוב לא מהני ליה בדיקה וא"כ בהך דהכתה חולדה על ראשה דע"פ דין צריכה בדיקה ואם לא בדקה טרפה דהרי המשנה תני לה בואלו טרפות בעוף הכתה חולדה על ראשה כו' והאיך מהני לה בדיקה ניחוש שמא נתרפא הקרום ומשו"ה אינו מבצבץ ואפילו אם נאמר דלא כמש"כ למעלה ונאמר דלהמפרשים הבריא, נתרפא יאמרו דעולא דקאמר דאין חוששין שמא הבריא ס"ל דגם במקום דחוששין שמא ניקב וצריכה ע"פ דין בדיקה מ"מ מהני ליה הבדיקה דס"ל דלא חיישינן כלל לשמא נתרפא, מ"מ עדיין קשה חדא דדוחק לומר דכל הני אמוראי דנקטו בדיקה גבי הכתה חולדה על ראשה יסברו רק כעולא ועוד דהרי הגמ' פריך על עולא מאי שנא מספק דרוסה ומשני קסבר עולא אין חוששין לספק דרוסה ואם נאמר דלא כמ"ש רק עולא והחולקים עליו חלוקים בעיקר הך סברא אם יש לחוש לנתרפא או לא א"כ הרי יהיו מוכרחין לומר דהגמ' מדמה חששא דספק דרוסה לחששא דנתרפא דמאן דחושש לספק דרוסה חושש לנתרפא והרי שמואל הוא דס"ל בדף נ"ח דחוששין לספק דרוסה וא"כ חושש לנתרפא ואפ"ה הא קאמר שמואל דמכניס ידו לפנים ובודק אם מבצבץ ואמאי מהני ליה בדיקה, וקושיא זו לא תתישב בהסברא הראשונה שכתבנו דלא חיישינן לנתרפא רק בספק נקב בושט משום דנקובת הושט הוא נבלה ואיכא חזקת אינו זבוחה ולא בשארי איברים דזה אינו מספיק דהרי באותו סוגיא איתא דר"י היה בודק בהכתה חולדה על ראשה בידו כנ"ל אם תבצבץ ור' יהודה הא אית ליה במס' זבחים (דף נ"ו) דבעוף אין שחיטתו מטהרת טרפתו מידי נבלה ולדידיה בכל ספק טרפה בעוף הרי הוא כמו ספק נקב בושט כיון דאם הוא טרפה ממילא אחר השחיטה הוא נבלה ואיכא חזקת אינו זבוחה וא"כ לרבי יהודה לשיטתו מאי מהני הבדיקה דלמא נתרפא. ולכאורה נראה מוכרחין לומר דלהני דמפרשים הבריא נתרפא לא איירי הך בדיקה רק תיכף אחר שהכתה החולדה דבשעה קטנה לא שייך חששה דנתרפא וכמש"כ התוספו' בשבת (דף ל"ו) ד"ה למחט יעו"ש, אבל זהו דחוק קצת, אמנם לפי הסברא השניה שכתבנו ניחא דנאמר דהמפרשים הבריא נתרפא יסברו דבאמת היה נוטל קצת מן עצם הגולגלת סביב הנקב ומרחיבו עד שיוכל לראות היטב את הקרום אם אין בו שום קורט דם או שום מראה לקוי ואז בודאי אין בו קרום שעלה מחמת מכה דהיה ניכר במראיתו ואין זה דוחק כלל לומר כן דהנה בהא דאמרי רב ושמואל ולוי מכניס ידו ובודק אם מבצבץ פרש"י דהיינו שהוא מכניס ידו לתוך פיו ודוחק המוח למעלה לצד העצם הגולגולת ואם יש בו נקב יבצבץ המוח דרך הנקב אבל באלפס איתא וז"ל פי' שמניח אצבעו בצד הנקב ונועץ אצבעו שם אם ניקב קרום של מוח המוח עולה ומבצבץ מן הנקב הרי דמפרש דדוחק אצבעו מלמעלה על המוח בצד הנקב ובע"כ כוונתו שמרחיב הנקב שבעצם והא דאמר בגמ' מכניס ידו לפנים פירושו לפנים מן העצם דבלא"ה הרי לא יבצבץ בשום אופן דהעצם עומד נגד דחיקת האצבע וכן יסברו הני דמפרשים נתרפא שנוטל מן העצם ואם היה נתרפא