בית הלוי חלק ב פו

מלוכלך חוששין לספק נקב לבדוק מקום המלוכלך הרי דאף על גב דהלכלוך הוא בעור החיצון של הצואר מ"מ א"צ בדיקה בושט רק נגד אותו מקום לחודא ולא חיישינן שמא בעת הכאת הקוץ היה אז חלק מהושט כנגדו מה שהוא כעת למטה מאותו מקום ואם כן ק"ו דבושט עצמו אין לחוש לשני הקרומים דלמא בעת התחיבה היה במצב אחר דהרי ודאי דיותר זז ומשתנה הושט מכנגד עור הצואר ממה שמשתנים בני הקרומים זה מזה ומוכרח דלא חיישינן לזה כלל משום דאין לנו להחזיק ריעותא ממקום למקום ורק בידוע שניקבו גם זה שלא כנגד זה אסרינן לה משום דיכול לאיתרמי שני הנקבים יחד אבל אין לחוש דלמא בעת התחיבה איתרמי כבר כן, גם זה אינו ראיה דהרי ודאי דהאי דינא דצוארו מלוכלך מוכרח דקיל יותר מנ"ד דהרי בשו"ע סימן כ"ג מבואר דאם שחט עוף ושהה בו ואינו יודע אם נגע בושט שוחט הקנה לבדו במקום אחר ומניחו עד שימות והופך הושט ובודקו מבפנים והוא מדברי הרמב"ם ומוכרח מזה דבבהמה דבע"כ צריך לשחוט גם את הושט אסורה ואין לה תקנה במה שישחוט במקום אחר ומקום הראשון יבדוק אח"כ וכתב הב"י הטעם לזה דחיישינן שמא בעת השחיטה הראשונה היה אותו קצת שהוא עכשיו למטה כנגד אותו מקום וניקבה וכששחט פעם שני במקום אחר שחט במקום נקב ומש"ה אין לו תקנה רק בעוף דמניח כל הושט כונו שלם ובודקו אח"כ מבפנים, ועיי' בהגהות הגאון ר' עקיבא איגר זצלה"ה זיע"א שהקשה על זה דא"כ בצוארו מלוכלך בדם אמאי לא הצריך הב"י לבדוק רק נגד מקום המלוכלך לבדו ולא כולו משום חשש זה והנראה פשוט דס"ל להב"י דעיקר הך חששא שמא היה מקודם באופן אחר ממה שהוא עתה סברא זו אינו מוסכם. ולכאורה הוא מחלוקת הראשונים דמדברי הרמב"ם הללו הא מוכרח דחיישינן לזה מדכתב הך תקנה שישחוט במקום אחר רק בעוף דישחוט הקנה לבדו ומוכרח דבבהמה אין לה תקנה ובע"כ ס"ל האי חששא אבל הרי בגמר' (דף כ"ח) גבי עובדא דממסמס קועי' דמא כתב שם רש"י דתלינן בקניא ולא חיישינן לדרוסה דספק שונרא ספק קניא תלינן בקניא ומיהו צריך בדיקה מנקב שמא ניקב אותה הקוץ וכתב שם הרא"ש דמ"מ איכא נ"מ בזה דתלינן בקניא דכיון דלא חיישינן רק לנקב א"צ בדיקה רק נגד מקום המלוכלך לחודא וכן כתב הרשב"א בחידושיו דגם לרש"י א"צ בדיקה רקנגד מקום המלוכלך וס"ל דאין לחוש להך חששא של הרמב"ם דאין לנו לחוש ממקום למקום ולדידהו גם בבהמה יש לה תקנה זו שישחוט במקום אחר ומש"ה בסימן כ"ג דאיירי בשחט קצת ושהה בו וכיון שכבר נגע קצת בקנה הרי ודאי דע"פ דין צריך הושט בדיקה אם לא נגע בו דדומה לקוץ שניקב עד החלל דחיישינן לניקבו הדקין וכמו בהכתה חולדה על ראשה דחיישינן לנקובת קרום של מוח מש"ה כתב הב"י להחמיר בזה כדעת הרמב"ם דמצריך בדיקה בכל הושט גם שלא כנגד אותו מקום ומש"ה פוסק להחמיר כוותיה דבבהמה אין לה תקנה משא"כ בהך דסימן ל"ג בצוארו מלוכלך בדם דעיקר הדין דצריך הושט בדיקה מנקב אינו מוסכם דרק דעת רש"י הוא כן אבל הרי דעת הריב"א והראיש בדף כ"ח דכל היכא דתלינן בקני' אין לחוש לנקב כלל וא"צ בדיקה כלל הובא פלוגתא זו בטור סי' ל"ג ובב"י שם לא הכריע כלל הלכה כדברי מי ועיי' עוד ביש"ש שפסק להלכה כהרא"ש דא"צ בדיקה ורק בש"ע סתם הב"י להחמיר כשיטת רש"י להצריכו בדיקה ומש"ה לא החמיר בו יותר וסמך בזה על הרשב"א והרא"ש דס"ל דאפילו במקום דצריך בדיקה ע"פ דין מ"מ א"צ רק נגד אותו מקום כיון דבלא"ה הרבה פוסקים מכשירים בלא שום בדיקה די לנו להחמיר לבדוק נגד אותו מקום ותו לא ומיושב דברי השו"ע, וא"כ היכא דחזינן דנתחב קוץ מבחוץ דאיירי בו הש"ך דהרי לכ"ע צריך בדיקה ע"פ דינא דגמר' עד היכן הגיע הקוץ וגם הריב"א אינו מקיל רק בצווארו מלוכלך לחודא א"כ הרי יש מקום לומר ולהסתפק דלהרמב"ם יהיה צריך קרום השני בדיקה בכולו ולא סגי במה שיבדוק רק עד הנקב לחודא, ואע"ג דגם ראיה לחששא זו אין לנו מדברי הרמב"ם דהרי אף ע"ג דמחמיר בשחט קצת מהקנה לבדוק בושט גם במקום אחר מ"מ אין מזה ראיה דיש לחוש בושט עצמו בשני קרומים למקום אחר דודאי דאין ללמוד זה מזה דיותר משתנים הקנה והושט במטמדם זה מזה יותר משני הקרומי' שבושט עצמו אבל מ"מ לא ידענו מקום ראיה להקל די"ל דלהרמב"ם גם בכה"ג חיישינן ליה, ובאמת דגם מדברי הש"ך אין סתירה לזה דהש"ך לא כתב רק דבנתחב בחיצון כשר גם להרמ"א בבדיקה וי"ל כדבריו דנגד הנקב דצריך בדיקה לכ"ע הרי מהני הבדיקה שלנו דהוא מקום ידוע ומ"מ צריך בדיקה גם שלא כנגד הנקב לחוש לדעת הרמב"ם רק דעל זה סומכין על בדיקתנו דהרי לדעת הרשב"א והרא"ש א"צ כלל בדיקה יותר מכנגד הנקב ודי לנו להחמיר להצריכו בדיקה ולא לומר שאון אנו בקיאין דזה ג"כ אינו אלא חומרא בעלמא דע"פ דין גם אנחנו בקיאין בבדיקת אבר אחד וכמו שפסק הביי וי"ל דגם כוונת הש"ך הוא כן ורק בפר"ח ובפמ"ג מבואר להדיא דבכה"ג א"צ בדיקה כלל רק כנגד הנקב יעיש בדבריהם ולא ידעתי שום ראיה לדבריהם בזה: סימן כז עוד בענין הנ"ל

הנה בהא דישב לה קוץ בושט דחיישינן שמא הבריא פרש"י שני פירושים א' פי' נתרפא וכן מפרש לה הרמב"ם שנית פירש ניקב והרשב"א בחידושיו חלק על פירוש הראשון וכ' דודאי דלנתרפא לא חיישינן כלל והביא ראיה מהא דגבי מחט שנמצא בריאה שלמה דמכשרינן ובחתוכי דריאה אסרינן משום דלא אפשר למדבקי' ואי חיישינן לשמא נתרפא הא גם בשלמה יש לחוש ומאי מהני בדיקה וכן קשה לי מהא דלקמן (דף נ') דתניא מחט שנמצא בעובי בית הכוסות מצד אחד כשירה משני צדדים טרפה ומביא שם עובדא שבא לפני רבי מחט שנמצא בביה"כ מצד א' והפכה רבי ומצאה עליה קורט דם ואסרה והוכיחו שם הרשב"א והר"ן מהך עובדא דצריך בדיקה וכן פסקו שם הטור והשו"ע בסי' מ"ח ואם נאבדה בלא בדיקה אסורה ואי חיישינן לנתרפא האיך לא מהני ליה בדיקה ולומר דהרשב"א לשיטתו דמפרש כאן הבריא ניקב ומאן דמפרש הבריא נתרפא באמת יחלוק על הרשב"א ויכשיר בביה"כ בלא בדיקה כלל ויסבור דבביה"כ דשני קרומיו עבים לא חיישינן כלל דניקב בודאי דהוא דוחק קצת לתלות זה בזה וגם דעדיין קושי' הרשב"א מהך דמחט שנמצא בריאה שלימה קשה

[ב] וע"כ היה נראה יותר לומר דהרי באמת הך חשש דנתרפא לא מצינו לו בשום מקום בגמ' דניחוש לו רק הכא בישב לה קוץ בושט דקאמר עולא דאין חוששין שמא הבריא ופריך מ"ש מספק דרוסה ומשני קסבר עולא אין חוששין לספק דרוסה ומוכרח דלדידן דחיישינן לספק דרוסה חיישינן לנתרפא וא"כ הרי י"ל דרק בושט הוא דחששו לנתרפא ונוכל לומר בו שני טעמים מה דושט חלוק בזה משארי איברים א' נוכל לומר דרק בושט דאם הוא נקובת הושט הוא נבלה ואיכא חזקת אינו זבוחה מש"ה חיישינן דלמא נתרפא אבל בשארי איברים דגם אם ניקבו אינו רק טרפה לא חיישינן לנתרפא דהרי חזינן השתא דהוא שלם אין לנו לחוש שמא מקודם היה בו נקב והרי זה כמו כל חזקה דהשתא דמחזקינן אותה דכמו שהוא לפנינו עתה שלם מסתמא גם מקודם לכן היה שלם ורק בושט דאיכא חזקת אינו זבוחה דהוא חזקה דמעיקרא נגד הך דהשתא מש"ה ס"ל להאי פירושא דחיישינן דהרי קיי"ל בכל דוכתא דחזקה דמעיקרא עדיף מחזקה דהשתא וכמו שכתבו התוס' בריש נדה (דף ב') עיין שם, שוב מצאתי בכו"פ שכתב סברא