בית הלוי חלק ב פד

נאבדה בלא בדיקה מותרת, וזהו דקאמר עולא אין חוששין שמא נתרפא פי' וצריך לבדקו אם אינו נקוב עתה אבל אם בדקוהו סגי ולא חיישינן דלמא נתרפא וטעמו משום דאם נאבד בלא בדיקה שרי ולא חיישינן לאוסרה שמא ניקב ומש"ה לא שייך לחוש לנתרפא דלא גריעי מנאבדה ומש"ה לא קאמר להדיא אין חוששין שמא ניקבה דאז הי' משמע דאין חוששין לנקב כלל ואין צריך לבודקו גם מה דאפשר למבדקי' כן ס"ל להני מפרשים, ועל זה פריך הגמר' מ"ש מספק דרוסה דחיישינן שמא דרס ואסרינן ליה גם היכא דא"א למבדקי' כגון שנאבד דהבדיקה מעכב בו משום דהוא חששא גמורה וכמו כן יש לנו לחוש לניקב אפילו היכא דלא אפשר למבדקיה ולאוסרה בדיעבד וממילא לא מהני ליה הבדיקה דיש לחוש לנתרפא ומשני קסבר עולא אין חוששין לספק דרוסה, ולפי"ז אפי' לדעת רש"י שכתב דאין לושט בדיקה מבחוץ אפי' מנקב מ"מ נוכל לומר דגם לעולא צריך בדיקה ולנקב שאינו ניכר אין לחוש כמו שאינו חושש לנתרפא דהוא כמו נאבד בלא בדיקה דשרי, ועיין בכו"פ בסימן מ"ח שכתב מסברא דנפשי' דאפילו לעולא בודאי דצריך בדיקה בישנו קמן דלא גריעי מבדיקת הריאה ורק בנאבד הושט מכשיר ולא כ' שום ראיה לזה ולפי הנ"ל כמעט הוא מוכרח להמפרשים נתרפא, וזהו שכתב רבינו ירוחם דלהמפרשים נתרפא למאן דפוסק כעולא אין חוששין וסגי בבדיקה ולמאן דפסק דלא כעולא לא מהני בדיקה כונתו דסגי בבדיקה בדאיתא קמן ואם נאבד אפשר דגם הוא מודה דלעולא כשירה דהרי זהו עיקר טעמו של עולא דלא חייש לנתרפא. רק זה קצת דחוק בלשונו שסיים ורי"ף פי' שמא יצא לחוץ ולפי"ז אפילו למאן דפוסק דלא כעולא סגי בבדיקה, והך סגי בבדיקה הרי ע"כ פירושו דהבדיקה מעכב בו דהפוסקים דלא כעולא הוא משום דדמי לספק דרוסה ושם הרי הבדיקה מעכבת ואינו דומה לסגי בבדיקה שכ' בתחילת דבריו דכוונתו רק בישנו קמן וכמו שנתבאר ולפי"ז יש לנו מקום להסתפק להמפרשים הבריא ניקב אם צריך לעולא בדיקה לכתחילה מיהא כיון דנאמר כמש"כ דהמפרשים נתרפא מש"ה לא קאמר עולא ניקב משום דהי' משמע דא"צ בדיקה כלל גם בישנו קמן וא"כ להמפרשים ניקב כן הוא הדין דא"צ בדיקה כלל לעולא או דבזה פליגי הני ב' לישני וס"ל דגם אם נפרש ניקב מ"מ צריך בדיקה לכתחילה ורק בנאבד בלא בדיקה שרי לעולא, ולכאורה נראה לומר כן וכמש"כ בשם הכו"פ דכתב דע"פ הסברא נראה דלעולא צריך בדיקה דלא עדיף מבדיקת הריאה בכל בהמה דעלמא ויבואר אי"ה במק"א, אמנם גם זה אינו מספיק לישב דברי רבינו ירוחם דהרי הגמר' פריך ומ"ש מספק דרוסה ומשני קסבר עולא אין חוששין לספק דרוסה וא"כ הא מוכרח דלדידן דחוששין לספק יש לחוש שמא הבריא ועיקר טעמו של הראב"ן שפסק כעולא הוא כמש"כ לחלק דבדרוסה רגלים לדבר ושכיח יותר לאיסור מישב לה קוץ בושט ועכ"פ להראב"ן מוכרח דאין מקום להקל בדרוסה יותר מהך דישב לה קוץ וא"כ כיון דעולא סבר אין חוששין לספק דרוסה והרי למאן דס"ל כן מכשיר ספק דרוסה בלא שום בדיקה כלל וא"כ האיך אפשר לומר לדידי' דגם עולא מצריך בדיקה בישב לה קוץ בדאיתא קמן דהאיך נחמיר בו יותר מבספק דרוסה ואין מקום לומר כמש"כ דגם לעולא צריך בדיקה באיכא קמן רק להני פוסקים דלא כעולא ולדידהו נוכל לומר דהך דישב לה קוץ שכיח לאיסור יותר מספק דרוסה אבל להראב"ן א"א כלל לומר כן, וא"כ רבינו ירוחם שכתב דלהפוסקים כעולא סגי בבדיקה צ"ע ולא ידעתי לפרשם

[ח] אמנם אכתי יש לעיין בהא דהוקשה להם לרש"י ולהרא"ש על הא דפריך מ"ש מספק דרוסה דלמא לא מכשיר רק ע"י בדיקה דהוצרך רש"י לומר דקושי' הגמר' הוא משום דאין לושט בדיקה מבחוץ לנקב משהו והרא"ש דחק משום דאין חוששין דקאמר עולא משמע דלא בעי בדיקה ולא תירצו בפשיטות דהגמר' פריך שפיר דכאן א"א למבדקיה דניחוש לנתרפא כיון דכתבנו בדעת התוס' דשבת דבסברא שמא נתרפא כ"ע מודים בה והיכא דיש לחוש ע"פ דין לניקב חיישינן לנתרפא א"כ הרי פריך הגמר' שפיר דצריך להיות אסורה וכבר נתב' לעיל בראשית דברינו דדברי רש"י והרא"ש הללו אזלי רק לשיטת המפרשים הבריא נתרפא ולמה דחקו בזה ומוכרח לכאורה דס"ל לרש"י והרא"ש דעולא לא ס"ל הני ב' חששות לא חשש דניקב מדמכשיר בושט דאין הנקב ניכר בו [לפרש"י או מדאמר אין חוששין וכמש"כ הרא"ש] וגם לא ס"ל כלל סברא דנתרפא וכגון היכא דיש לנו לחוש לניקב וכגון בנטל המחט ממקומו ולא ראה עד היכן הי' תחוב דבכה"ג הא חיישינן לכ"ע דלמא היה תחוב גם בחיצון וכמבואר ברא"ש בסוגי' זו אפ"ה ס"ל לעולא דאם בדקוהו ואין בו נקב לא חיישינן לנתרפא ולפרש"י יהי' נ"מ בנמצא גם קצת מעור הפנימי שלם דמהני ליה בדיקה מנקב וחולקים על התוס' דשבת הנ"ל דס"ל דגם עולא ס"ל חשש דנתרפא, אמנם אם נאמר כן הרי יצא לנו מחלוק' חדשה בין הפוסקים דלפ"ז הרי הגמר' פריך לעולא מ"ש מספק דרוסה ומזה הוכיחו הפוסקים דחיישינן לספק דרוסה לא קיי"ל כעולא והרי מספק דרוסה לא מוכרח רק דיש לחוש לניקב אבל בהא דס"ל לעולא עוד סברא דגם היכא דיש לחוש לניקב לא חיישינן לנתרפא הרי לא איתותב בזה כלל ויש לנו לפסוק כוותי' דאין לחוש לנתרפא גם לדידן, והרי הרמב"ם והטור ושו"ע פסקו לדידן דחיישינן לנתרפא וכ"כ רבינו ירוחם שהבאנו לעיל, וע"כ נראה יותר דבודאי דרש"י, והרא"ש היו יכולים לתרץ כן רק דזה גופא הוא דהוקשה להם על קושי' הגמר' דמנ"ל להגמר' דעולא מודה לחשש דנתרפא וחולק רק על חשש דניקב דלמא מודה לחשש דניקב וגם הוא מצריך בדיקה דוקא וחולק רק על חששא דנתרפא ומש"ה כתבו לתרץ דקושי' הגמר' א"ש גם אם נאמר דעולא לא ס"ל חשש דנתרפא מ"מ אמאי מכשירה דהרי אין נקב ניכר בושט או דהא מכשיר גם בלא בדיקה וא"כ בע"כ דאינו חושש גם לניקב ומ"ש מס"ד, אבל לפי האמת דמוכרח דעולא אינו חושש גם לניקב וכמו שהוכיחו רש"י והרא"ש א"כ שוב אין לנו הוכחה לומר דעולא לא חייש לנתרפא כיון דאינך אמוראי חוששין לנתרפא להני דמפרשים נתרפא ומנ"ל לעשות מחלוקת חדשה בלא הכרח וראיה ושפיר כתבו התוס' וכן ס"ל להרמב"ם ור"י דלהלכה קיי"ל דחיישינן לנתרפא ולא מהני ליה בדיקה

[ט] והנה באופן אחר נראה לישב לשון ראשון של פרש"י ונוכל לפרשו כפשטי' דעולא אינו חושש רק לנתרפא אבל לניקב גם עולא חושש וצריך בדיקה דוקא ובלא בדיקה אסור וכרבינו ירוחם, והא שהקשינו דמאי מדמה הגמר' חשש דספק דרוסה לחשש דנתרפא הנראה ליישבו באופן אחר והוא, דהנה נסתפקתי היכא דתחב קוץ בושט מבחוץ ויש כאן ספק אם ניקב גם עור הפנימי או לא אם אין לנו לחוש רק נגד מקום שתחב הקוץ בחיצון לחודא ולא במקום אחר או כיון דקיי"ל גבי ושט בניקבו זה שלא כנגד זה דאסורה והטעם מפרש בגמר' (דף מג) דמשום דאכלא בי' ופעי' ביה מתרמי אהדדי הרי דשני הקרומים שבושט אינם לעולם במצב אחד רק משתנים במעמדם וא"כ הרי יש לחוש דלמא מקודם בעת תחיבת הקוץ בחיצון הי' באותו שעה הקרום הפנימי שלא כמו שהוא עתה אחר שחיטתה וצריך לבדוק הפנימי בכל ארכו הושט, והנה דבר זה מבואר להדי' בש"ך סימן ל"ג דכתב שם הרמ"א דהא דמכשרינן בושט בניקב אחד מהקרומים הוא דוקא בידוע שניקב ע"י חולי אבל אם