בית הלוי חלק ב פג

להדיא בראב"ן יעו"ש] וזהו שהוכיח דא"כ מחט שנמצא בעובי ביה"כ מצד אחד אמאי כשר ניחוש גם שם שמא נתרפא. אמנם זה אינו דהרי דעת הראב"ן דרק בושט לחודא לא מהני בו קרום שעלה מחמת מכה אבל בשארי איברים מהני בו גם סתימה שעלתה בו אחר שניקב דז"ל הראב"ן בסימן רכ"ו הביאו בספר תורת חיים בחידושיו על חולין קרום שעלה מחמת מכה בושט אינו קרום כו' וטרפה משום דאכלה בו ופעיא בו חוזר וניקב יעו"ש, וא"כ מאי הוכיח מהך דמחט שנמצא בבית הכוסות והרי שם לא שייך חששא דנתרפא כלל ובע"כ מוכרח לומר דראייתו של הראב"ן הוא משום דס"ל בפשיטות דהא דתני' בבית הכוסות מצד אחד דכשר היינו אפי' בלא שום בדיקה כלל דהרי סתמא נקטה הברייתא דכשירה ומוכח דבלא בדיקה קאמר והוכיח מזה הראב"ן כעולא ומוכח דס"ל דעולא מכשירה גם בלא בדיקה כלל אע"ג דאיהו מפרש להדי' נתרפא דאם נאמר דעולא רק בבדיקה קאמר א"כ מאי הביא ראי' מהך דביה"כ לעולא דהרי גם הך דביה"כ בע"כ יהי' בבדיקה דוקא וא"כ כשירה לכ"ע דשם הא לא שייך חששא דנתרפא

[ה] וכן נראה להוכיח מדברי התוס' בשבת (דף ל"ו) בד"ה למחט שכתב שם רש"י דרק בבית הכוסות כשר. בנמצא המחט תחוב מצד אחד אבל בהמסס דאין לו רק עור אחד דק גם בנמצא תחוב רק מצד אחד טרפה והתוס' הקשו עליו דהא תנן המסס ובית הכוסות שניקבו לחוץ וכתבו שם בשם ר"י לתרץ פרש"י דמש"ה טרפה מצד אחד דחיישינן שמא ניקב לחוץ וחזר והבריא וכמו בישב לה קוץ בושט דחיישינן שמא הבריא דחוששין לספק דרוסה ואפי' למאן דלא חייש התם בקוץ שמא במחט שהוא דק חייש, והרי חזינן דהתוס' מפרשים הבריא נתרפא וכתבו דאפי' עולא דלא חייש בקוץ מ"מ במחט שהוא דק חייש ואם נאמר כרבינו ירוחם דלמאן דמפרש נתרפא גם עולא חושש לשמא ניקב ומצריך בדיקה ובלא בדיקה אסורה ורק דעולא קאמר דאין חוששין לשמא דאינו מובן כלל החילוק שכתבו התוס' בין קוץ למחט דאטו נקב שע"י קוץ קשה להתרפא יותר מנקב שע"י מחט ואם דהנקב שע"י קוץ הוא יותר גדול משל מחט וצריך שהות יותר להתרפא מ"מ הרי לא ידענו באיזה זמן נתחב בו הקוץ ואפשר דהיה שהות להתרפא גם נקב גדול, ובשלמא לענין חשש אם נעשה בו נקב כלל יש מקום לחילוקם של התוס' דמחט שהוא דק הוא יותר קרוב לנקוב מקוץ שהוא עב ומוכרח דהתוס' ס"ל דעולא דקאמר דאין חוששין שמא הבריא אינו חושש גם לשמא ניקב כלל ומוכרח דעולא מכשירה גם בלא בדקו מנקב כלל

[ו] גם קשה לי לדעת רבינו ירוחם כיון דמפרש דלהמפרשים נתרפא גם לעולא צריך בדיקה דוקא וא"כ גם עולא חושש שמא ניקב עור החיצון של הושט וכל מחלקותו של עולא והחולקים עליו הוא רק אם מהני לי' בדיקה או חיישינן לנתרפא ולא מהני בדיקה א"כ מאי פריך הגמר' מאי שנא מספק דרוסה דמה דמיון הוא זה לזה דכי בשביל דחיישינן לספק דרוסה יש לנו לחוש ג"כ לשמא נתרפא והרי הם רחוקים זה מזה כרחוק מזרח ממערב דהכא י"ל דכיון דחזינן עתה שאין בו נקב מש"ה ס"ל לעולא דמחזקינן לי' דגם מעיקרא לא הי' בו נקב ודיינינן לי' כשעת מציאתן וסברא זו לא שייך כלל גבי ספק דרוסה, ובשלמא להמפרש הבריא ניקב ועולא אינו חושש גם לשמא ניקבה מדמה הגמ' שפיר דכמו דגבי דרוסה אע"ג דלא ראינו את הארי אם דרסה ובשעה שראינו את הארי הרי ודאי לא דרסה מ"מ כיון דעל ארי לתוך הדיר חיישינן דלמא דרסה ולא מוקמינן הבהמה על חזקתה שהיה לה מקודם שנכנס הארי כיון שנתחדש בה ריעותא ע"י כניסת הארי אצלה בסמוך לה וס"ל להגמרא דכמו כן הוא בראינו שנתחב הקוץ בושט בעור הפנימי דיש לנו לחוש שמא ניקב גם החיצון ומה שנמצא עתה תחוב רק בעור הפנימי לחודא הוא ע"י שחזר לאחוריו ע"י אוכלין ומשקין אבל אם נאמר דגם עולא חושש לשמא ניקב ומצריך לה בדיקה רק דקאמר דמהני לי' בדיקה דלא חיישינן לנתרפא לא ידענו שום דמיון של חשש דרוסה לחששא דנתרפא. וע"כ נראה מוכרח לומר דגם אם נפרש נתרפא מ"מ עולא מכשירה גם אם לא בדקה כלל דס"ל לעולא כיון דעתה אנו רואין שאין הקוץ תחוב רק בעור הפנימי לחודא אין לנו לחוש לריעותא אחרת שלא ראינו אותה שמא ניקב גם החיצון וחזר לאחוריו, ולשני הפירושים כל מחלקותו של עולא והחולקים עליו הוא רק אם חיישינן שמא ניקב החיצון או לא אבל הך חששא דנתרפא אינו תלוי כלל בפלוגתא דאמוראי לכל הפירושים ואינו רק מחלוקת הפוסקים דהמפרשים הבריא נתרפא ס"ל דהבריא כולל שני העניינים הנקב והסתימה שאחרי כן דהרי אם לא הי' מקודם נקב לא הי' מקום להתרפא וס"ל להני פוסקים דכל היכא דע"פ דין יש לחוש לניקב וצריכה בדיקה והבדיקה מעכב בו דאסורה בלא בדיקה שוב לא מהני לי' בדיקה אליבי' דכל האמוראים דכולי עלמא מודים לחששא דנתרפא רק עולא קאמר דאין חוששין שמא הבריא משום דס"ל דאין לנו לחוש כלל לשמא ניקב וזהו דקאמר דלא חיישינן לניקב ונתרפא אבל אם היינו חוששים לשמא ניקב גם עולא מודה דיש לחוש לנתרפא והחולקים על עולא ס"ל דחוששין לשמא ניקב וממילא לא מהני לי' בדיקה דשמא נתרפא ומש"ה פריך מאי שנא מספק דרוסה דחיישינן ליה ומצרכינן ליה בדיקה דכמו כן יש לחוש בישב קוץ לשמא ניקב להצריכה בדיקה וממילא תהיה אסורה לגמרי שמא נתרפא וגם משום דאין לושט בדיקה מבחוץ לפרש"י, והמפרשי' הבריא ניקב ס"ל דלשמא נתרפא כ"ע ס"ל דלא חיישינן לי' בשום דוכתא וכל הנ"מ שבין השני פירושים הוא רק לדידן דקיי"ל דלא כעולא דאם נפרש הבריא נתרפא אסורה לגמרי ולהמפרשים ניקב גם לדידן מהני בדיקה אבל לעולא אין שום נ"מ דלכל הפירושים מכשירה גם בלא בדיקה, ומיושבים דברי רש"י וראב"ן והרא"ש הנ"ל, גם ניחא דברי התוס' דשבת הנ"ל דשפיר כתבו דבמחט בהמסס חיישינן שמא ניקב לחוץ וחזר והבריא דגם עולא דלא ס"ל הך סברא בקוץ מ"מ במחט שהוא דק מודה פי' דמודה דיש לחוש בו לנקב ושוב אסורה לגמרי גם לדידי' דעל חשש דנתרפא אין עולא חולק כלל, שוב אח"ז עיינתי בדברי המחברים ומצאתי בב"ח סימן ל"ג שכתב כן להדי' בפשיטות דבין למאן דמפרש נתרפא ובין למאן דמפרש ניקב אין שום נ"מ רק לדידן אבל לעולא לכל הפירושים כשירה בלא בדיקה יע"ש שלא הביא שום ראיה לדבריו רק כתב כן כמילתא דפשיטא ושוב הביא לדברי רבינו ירוחם הנ"ל שכתב להיפך דאם נפרש נתרפא גם לעולא צריך בדיקה והניחם בצ"ע ולא כתב כלל מה דקשה ליה על דבריו ובקושטא דדברי רבינו ירוחם צריכים עיון דהם לכאורה נגד דברי הראשונים הנ"ל עוד זאת דלדידי' דפלוגתא דעולא ושאר אמוראי הוא רק בחשש דנתרפא ולא בחשש דניקב אינו מובן מאי דפריך מספק דרוסה

[ז] והנראה לישב דברי רבינו ירוחם דגם הוא ס"ל כדעת התוס' דשבת הנ"ל דגם עולא ס"ל חשש דנתרפא היכא דיש לחוש לניקב והא דמכשירה עולא הוא משום דאינו חושש לניקב כלל, ורק דהרי בודאי גם לפי דברינו הנ"ל עדיין אינו מובן להמפרשים נתרפא דלמה קאמר עולא דאין חוששין לשמא נתרפא כיון דעיקר טעמו דמכשירה הוא משום דאינו חושש לניקב א"כ טפי ה"ל לעולא לומר אין חוששין שמא ניקב כיון שזהו עיקר טעמו ומש"ה ס"ל לרבינו ירוחם דגם לעולא צריך בדיקה אם אינו נקוב גם עתה דכיון דנולד בו ריעותא ע"י תחיבת הקוץ א"כ לא עדיף מכל ריאה דעלמא דצריך לבודקה ע"פ דינא דגמר' משום דהוא מיעוט המצוי רק דעולא ס"ל דאינו חשש גמור ועדיין היא בחזקת היתר ואין הבדיקה מעכבת בו וכמו דקיי"ל בבדיקת הריאה דאם