בית הלוי חלק ב ז

סימן א יחקור בהא דקי"ל רוב מצוין אצל שחיטה מומחין הן ומהאי טעמא מכשרינן במצא גדי שחוט האיף הדין בנגנבו גדייו ומצאן שחוטין, וגם יבאר בבעה"ב שמצא בהמתו בביתו שחוטה בלא רשותו אי מותרת או לא

במס' חולין (דף י"ב) הרי שאבדו לו גדייו ותרנגוליו והלך ומצאן שחוטין כו' ר' חנינא בנו של ר' יוסי הגלילי מתיר, וכתבו התוס' בד"ה הרי שאבדו דה"ה נגנבה דחשוד על הגניבה אינו חשוד על השחיטה, ובתוספתא קתני לה בהדיא נגנבה לו תרנגולת ומצא שחוט דכשר. וכן כתבו התוס' במס' ב"מ (דף כ"ד) וכן כתב הרא"ש בחולין שם והרמב"ם בפרק רביעי מה' שחיטה הלכה ח' כתב אבדו לו גדי או תרנגול ומצאו שחוט בבית כשר, ומדבריו הרי משמע להדי' דבנגנבו ס"ל דאסורה מדהשמיט לדברי התוספתא ולא כתב רבותא יותר. והנה לכאורה עפ"י הסברא החיצונה צ"ע דעתו גם בלא דברי התוספתא דמאיזה טעם תהי' אסורה. והרי זהו כלל גדול בכל התורה דחשוד על איסור אחד אינו חשוד על שארי איסורים ופשיטא דה"ה שחיטה וכמו שפסק הרמב"ם בפי"א מה' עדות הלכה ז' וז"ל שם, עד אחד נאמן באיסורים אע"פ שהוא פסול לשארי עידות שהרי רשע בעבירה ששחט שחיטתו כשירה ונאמן לומר כהלכה שחטתי, וכ"כ בפרק רביעי מה' שחיטה הלכה ט"ו דהפסול לעדות בעבירה מן העבירות הרי זה שוחט בינו לבין עצמו, וא"כ אמאי נאסור בנגנבה, ולכאורה הי' נ"ל בדעתו דאזל לשיטתו דמחלק בין חשוד למומר דבמומר לשארי עבירות הא ס"ל להרמב"ם דצריך בדיקת סכין מקודם כמו במומר לאכול נבילות לתיאבון ואם לא בדקו לו סכין ס"ל דגם בדיעבד אסור ומש"ה בנגנבה ס"ל לאסור דהרי אין מקום להתיר רק במקום דרוב גנבי ישראל ובודאי דמסתמא אין לנו לתלות הגניבה בא' שגנב באקראי ובודאי מסתמא גנבוה הגונבים בקביעות וס"ל דהם בכלל מומר לאיסור גניבה ומש"ה אסורה לשיטתו (ועיי' בסי' ב' בש"ך ס"ק י"ח ובט"ז שם). אמנם הרי בתוספתא מבואר להדיא דגם נגנבו כשר ובודאי קשה מדוע דחאה הרמב"ם מהלכה, ואם נאמר כמש"כ משום דתלינן הגניבה במומר לגניבה א"כ הרי עוד תוסיף הקושי' על הרמב"ם גם על דינו השני דמצריך במומר לא' משארי עבירות בדיקת סכין דלפ"ז הא מוכרח מהתוספתא דאפילו במומר לגניבה א"צ בדיקת סכין ובע"כ ההכרח לומר בדעת הרמב"ם דלא מקרי מומר רק אם הוא פורק עול של האיסור לגמרי מעליו אבל גגב סתם אינו בכלל מומר דא"צ בדיקת סכין. והא דלא פסק הרמב"ם כהתוספתא הנראה לומר טעם אחר בזה

[ב] ואשר נראה לומר בדעתו ז"ל דס"ל דהרי עיקר הסברא דקיי"ל. רוב מצוין אצל שחיטה מומחין הם וגם מחזקינן ליה דבודאי בדק הסכין ושחטה בהכשר וכהלכה הרי עיקר יסודו משום חזקת כשרות דכל ישראל הם בחזקת כשרים ומש"ה בכל מעשה כיון שיודעים אנחנו שישראל עשאה וכגון בעיר שרובה ישראל יש לנו לומר דבודאי נעשה כדין וכהלכה ומש"ה במצא בהמה שחוטה אמרינן דאם לא היה מומחה לא הי' שוחט משום דהי' חושש לאיסור נבלה וכמו שכתבנו (בסימן) דזהו דעתו של הרמב"ם בהך כללא דרוב מצוים אצל שחיטה מומחים הם יעו"ש. וס"ל להרמב"ם דלא אמרינן סברא זו רק היכא דנוכל לומר דזה המעשה עצמה שאנו דנין עלי' היה הכל עפ"י דין תורה בלי שום איסור, אבל היכא דבמעשה זו של אותה השחיטה עצמה עבר עבירה ועשה שלא כדין בזה ששחט אותה שוב אין לנו הוכחה גמורה דהשחיטה הי' כדין וכהלכות שחיטה, והא דקיי"ל דחשוד על איסור א' נאמן על שארי איסורים זהו במעשה אחרת וכגון מי שחשוד על הגניבה ושחט בהמה של עצמו דהשחיטה היא בהיתר שפיר סמכינן עליו דהא לא אבד חזקת כשרות דידי' לגבי איסור נבילה, אבל השוחט בהמה גנובה דמעשה השחיטה היא באיסור גניבה שוב חיישינן על אותה מעשה עצמה דלמא עשה בה עוד איסור אחר ושחט גם בלא ידיעת הלכות שחיטה ובלא בדיקת סכין. דהרוח שטות הנכנס להעובר עבירה בעת עשיית האיסור לא גדרו בו חכמים לומר עד פה יבא ולא יוסיף. ודעביד הא אכיל הא. ועל אותה שעה לא שייך בו חזקת כשרות כלל. ודוגמא לזה מצינו בכתובות (דף ט') דהאומר פתח פתוח מצאתי נאמן לאוסרה עליו באשת כהן דליכא רק ספק א' אם זינתה תחתיו או קודם שנתארסה והקשו התוס' בד"ה לא צריכא דנוקי אותה על חזקת הותר לכהונה ומקודם שנתארסה נבעלה ותירצו דיש להעמידה על חזקת בתולה ועכשיו נבעלה והקשה הפ"י במס' גיטין (דף י"ז) דנוקים אותה על חזקת כשרות ולא זינתה בעודה א"א ותי' דכיון דבודאי זינתה ועשתה איסור דהרי גם אם היתה פנוי' אז עשתה ג"כ איסור שוב לא אלים חזקת כשרות דידה להוציא מחזקת בתולה ויש לחוש דלמא השתא משנתארסה נבעלה, הרי דכתב להדיא כסברתנו וכמו כן גבי שחיטה כל שעשה איסור בהשחיטה שוב לא אלים חזקת כשרות דידי' להוציא מחזקת איסור אינה זבוחה שיש להבהמה בחיי'. ועיין עוד בסנהדרין (דף כ"ה) גבי פסולי עדות הוסיפו עליהם החמסנין והקשו התוס' דליפסלו מדאורייתא דהא עוברים על לא תחמוד אע"ג דיהיב דמי דהא אמרינן בב"מ לא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע להו ומשמע דהאמת אינו כן. וכבר נתקשו רבים על התוס' דהרי כיון דהעולם טועים וסוברים דבדיהיב דמי ליכא לא תחמוד ממילא כשרים הם לעדות ועיי' באו"ת סי' ל"ד שביאר כוונת התוס' בזה דהרי וודאי דלאו כ"ע טועים ולא גמירי דינא ויש מי שיודע האמת דגם בדיהיב דמי איכא לא תחמוד ורק דיש להכשירו משום חזקת כשרות דמסתמא אינו יודע האיסור בזה אבל השתא דפסלוהו מדרבנן ומוכרח דזה גלוי לכל דלכה"פ איכא איסורא מדרבנן בזה גם ביהיב דמי א"כ הרי ממילא יש לנו לפוסלו מה"ת מספק דלמא ידע האיסור שיש בו מדאורייתא דלא שייך להעמידו על חזקת כשרות כיון דבאותו מעשה עצמו עבר בודאי לכה"פ על איסור דרבנן ממילא יש לחוש עליו דלמא עבר בו גם על דאורייתא. ועיי' בסוף נדרים בהאי נואף דאמר להבעל לא תיכול מנהון דטעמינהו חוויא ואמר רבא איתתא שרי אם איתי' דעביד איסורא ניחא ליה דליכול ולימות דכתיב כי נאפו ודם בידיהם ופריך פשיטא מהו דתימא איסורא עביד והאי דאמר ליה דניחא ליה דלא לימות בעל דתהוי אינתתי עלוי' מים גנובים ימתקו כו' קמ"ל. ופירשו התוס' שם דפריך פשיטא דסתם נואף חשוד על שפיכת דמים. ולכאורה דבר זה לא שמענו מעולם שהחשוד על. ניאוף יהי' חשוד על ש"ד