בית הלוי חלק ב עז

לא מצינו שהייה שיפסול בעוף מן התורה אם נאמר דבמיעוט קמא לא פסלה דבכה"ג דשחט בשלשה מקומות לא משכחת לה דגם בלא שהה כלל אסורה ואליבא דכולהו אמוראי ההכרח לומר דבעוף הוא רק מדרבנן והא דנקטו התוס' בקושייתם רק מימרא דרב הוא לאו דוקא רק הזכירו יותר דברי רב דבאו בזה לחזק הקושי' והדוחק שיש בזה לפי פירושו של ר"ת דמלבד דעיקר הדבר קשה קצת לומר דשהיית העוף הוא רק מדרבנן עוד לרב יותר דחוק לומר כן דאמר דבהמה לבהמה ועוף לעוף וא"כ שיעור דעוף יותר קטן משל בהמה ובודאי דחוק להחמיר בעוף יותר מבבהמה כיון דכל עיקר פסולו בעוף הוא רק גזירה אטו בהמה ואיך נאסור בעוף בשיעו' קטן שבשיעור כזה שריא בהמה, וזהו ג"כ הדוחק שכתב הרא"ש על פי' ר"ת. ובביאור דברי התוס' נראה דהא דכתבו דאינו רק מדרבנן אין כוונתם דגזרו שהיי' דעוף אטו בהמה רק כוונתם דגזרו רבנן שיפסול שהיי' בעוף גזרה אטו נקובת הושט דאם נתיר בשהיי' תוך שחיטת הושט יבאו להתיר גם נקובת הושט בעלמא, אמנם גם זה אינו מספיק כל צרכו דא"כ לא ידעתי שום מקום וסברא לחלק בגזרה זו בין בהמה לעוף ואם בכדי שיעור שחיטת עוף ראו חכמים שיש לגזור שלא יבאו להתיר בנקובת הושט בעלמא א"כ גם בבהמה נאסר גם בשיעור זה מדרבנן משום גזירה זו, ויש לישב. ועכ"פ עיקר קושית התוס' הוא לכל האמוראים ושוב מצינן לומר כמש"כ דכ"ע מודים דהוא פלוגתא דאמוראי רבא ור' יוחנן אם הוא נבלה או טרפה וממילא אין הכרע בדעת הרא"ש דחולק על הרמב"ם להלכה וכמו שכתבנו, ורק מדברי רבינו תם מוכרח דס"ל להלכה דהוא טרפה

[ו] ולכאורה יש לעיין קצת על התוס' והרא"ש שדחו פירושו ר"ת מהא דתני' בתוספתא שחט מיעוט ושט ושהה כדי שחיטה פסולה הרי להדיא דפסלה גם במיעוט קמא ואמאי סלקה בגמר' האבעיא בתיקו ולא פשט לה מהך תוספתא, ולכאורה יש להבין קושייתם, דהנה עיקר פירושו של ר"ת דמפרש דנסתפק דלמא לא באה ההלכה דשהיי' פסלה רק במידי דמנבלה ביה ולא במידי דמטרפה בי' הרי יש להבין מדוע לא פשיט לה מהא דבדף ל"ב במשנה דס"ל לר' עקיבא קודם שחזר בו דפסוקת הגרגרת הוא טרפה ולא רק נבלה ולדידיה הא לעולם לא משכחת לה שהיי' דפסלה רק במידי דמטרפי' ביה לחודא כיון דגם בין סימן לסימן אינו רק טרפה ומוכרח דגם במידי דמטרפי ביה פסלה שהיי' ומדר"ע נשמע לרבנן דגם במיעוט של ושט פסלה דבהא הא לא פליגא עליו וצריך לומר דגם בעל האבעיא לא נסתפק כלל בזה דלמא באה ההלכה מפורש דרק במידי דמנבלה בה פסלה שהיי' דזה אי אפשר לאומרו מס"ד דר"ע רק ודאי ההלכה באה בסתם ומסתפקא לי' אם אנן מחלקינן מסברא דלא קאי רק על מידי דמנבלה בי' ואין ראיה מס"ד דר"ע דאז היה מוכרח דקאי רק על מידי דמטרפינן אבל לפי האמת שפיר נוכל לחלק כן, ועכ"פ לר"ע הרי ודאי דאין לומר חילוק זה וא"כ מאי הקשו התוס' נימא דמש"ה לא פשטה הגמ' הך אבעיא די"ל דהתוספתא אתי' כר"ע ומקמי דהדר בו ואז מיעוט קמא ורוב סי' שוים בהך דינא דשניהם הוא טרפה ומש"ה בשניהם פסלה שהיי' אבל לפי האמת הא יש לחלק ביניהם, והרי אין בזה שום דוחק לאוקמא התוספתא כס"ד דר"ע דהרי (בדף ל"ב) מוקים ר' יוחנן גם המשנה דאלו טרפות רק כר"ע מקמי דהדר בו וי"ל דז"ל התוספתא שחט את הושט כו' ר' ישבב אומר נבלה ר"ע אומר טרפה כו' וחזר ר"ע להיות שונה כר' ישבב שחט מיעוטו של ושט ושהה כדי שחיטה פסולה, ולא ניחא להו להתוס' לומר דהך סיפא נשנית על קודם שחזר בו ר"ע כיון דמתני בתר בבא דחזר בו ר"ע ומש"ה הקשו שפיר על ר"ת, גם יש לישב קושי' זו באופן אחר ולא ראיתי להאריך בו

[ז] עוד יש לחקור קצת כיון דעיקר הספק דלמא לא פסלה רק במידי דמנבלה וכגון בין סימן לסימן, והרי גם בין סי' לסי' מחיים אינו רק טרפה וכמו דמבואר להדי' (בדף ל"ב) דפסוקת הגרגרת אינו מטמאה מחיים ורק אחר שחיטה הוא נבלה, ומוכרח ע"כ דגם מה דהוא נבלה רק אחר שחיטה ודאי דפסלה בו שהיי' דבענין אחר הא לא משכחת לה כלל ורק במיעוט קמא מבעיא לי' דגם אחר שחיטה אינה נבלה, ולפ"ז לכאורה נראה דאליבא דר' יהודה דס"ל בזבחים (דף ע"א) דבעוף אין שחיטתה מטהר טרפתה מידי נבלה ולדידי' הרי גם נקובת הושט הויא נבלה אחר שחיטה בעוף והוא שוה ממש לפסוקה בכל הדברים וא"כ מה הקשו התוספו' על ר"ת הרי נוכל לומר דאליבא דר' יהודה לא מבעי' ליה כלל דודאי דפסלה ולא קמבעי לי' רק לדידן דשחיטתה מטהרת טרפתה או אפילו אליבא דר' יהודה וכגון בבהמה דמודה בה ר"י דשחיטתה מטהרתה ושוב י"ל דלא פסלה במיעוט קמא ומש"ה לא פשטה הגמרא מהתוספתא דיש לדחות דאתי' רק כר' יהודה ואיירי בעוף. וגם זה יש לישב דהתוספות העתיקו התוספתא שחט מיעוט הושט ושהה כדי שחיטה פסול' ועיינתי בתוספתא וכתוב בה כן שחט מיעוטו של ושט ושהה כדי שחיטה ואח"כ שחט את שניהם כו' טרפה, הרי דאיירי בבהמה רק התוספת קיצרו בהעתקת התוספתא והקשו התוס' שפיר

[ח] עוד צ"ע לי דברי הטור שכתב בסימן כ"ג דהרמב"ם מפר' להך אבעי' דשהה במיעוט סימנים על מיעוט קמא דושט וזהו כפי' ר"ת ועיי' בב"י שחקר מהיכן למד הטור כן מדברי הרמב"ם דמפרש כן והב"י שם מפרש דברי הרמב"ם באופן אחר יעו"ש, ולפי הבנת הטור הרי צ"ע דהרי עיקר יסוד פירושו של ר"ת הוא משום דס"ל דנקובת הושט הוא טרפה וכמו שכתב הרא"ש דזהו עיקר ספיקא של הגמרא והרי הרמב"ם כתב להדי' בפרק שלישי מה' שחיטה דנקובת הושט הוא נבלה ושוב הרי אין לנו סברא לחלק בין שהייה במיעוט קמא לשהיי' בין סימן לסי' דבשניהם איתעבידא מידי דמנבלה בה והאיך יוכל הרמב"ם לפרש כן. הן אמת דראיתי בכנה"ג שהגיה בטור ור"ת במקום והרמב"ם אמנם קשה לשבש הספרים במקום שאין נמצא חילוק בגירסאות והרי בטור שלפני הב"י ודאי היה וכתוב בהן והרמב"ם שהרי חקר הב"י בזה, והנראה לומר דאין בזה שום סתירה להבנת הטור בדעת הרמב"ם דאע"ג דלדעתו בשניהם הוא נבלה מ"מ לדידי' נוכל לחלק באופן אחר דלא כחילוקו של הרא"ש דבעל האבעי' נסתפק דלמא לא פסלה שהיי' רק בין סימן לסימן דכיון דכבר נשחט בה דבר המעכב את השחיטה דהרי בלא שחיטת זה הסימן הראשון רק בשני לחודא הא ג"כ לא תתכשר ומש"ה כיון ששהה בה באה ההלכה דמה ששחט מקודם אינו מצטרף עם מה ששחט אחר השהיי' אבל בשחט רק מיעוט הרי מיעוט זה אלו לא הי' שוחטו לא הי' מעכב את השחיט' דהא אלו לא שחטו כלל והי' שוחט רק הרוב הנשאר לחודא וזה המיעוט הי' מניחו שלם הי' ג"כ כשר גם בלעדיו ומש"ה אין שם שהיי' עלי' דשם שהיי' נתקבל בשוהה באמצע השחיטה והוא רק בדבר שאי אפשר להבהמה שתתכשר בלעדו וכיון דאין בו פסול שהיי' גם הוא מצטרף להשלים שיעור השחיטה דאם אח"כ השלימו לרוב כשר וגם מצטרף ג"כ, שוב מצאתי לרבינו ירוחם נתיב ט"ו חלק שלישי שהביא פירושו של ר"ת והסביר הסברא כמו שכתבנו וז"ל ור"ת פי' זאת האבעי' דמיירי במיעוט קמא דושט כו' אם נאמר דהשהיי' אינו פוסלת השחיטה אלא בדבר שנעשית בו הבהמה נבלה כגון ברוב הנשאר שאם לא היה שוחט כלל זה המיעוט הראשון והי' מהפך הסימן לצדדיו והי' שוחט זה הרוב הנשאר הי' שחיטתו כשירה אם כן עתה ששחט המיעוט הראשון לא מעלה ולא מוריד וכשירה או נאמר כיון דבזה המיעוט נקובתו במשהו מזיק בו השהיי' כמו ברוב הנשאר עכ"ל, וזהו