בית הלוי חלק ב עו

כלל וממילא נשאר על דינו הראשון שסתמה לנו המשנה שהיא טרפה, דמפסוקת הגרגרת אין ללמוד לנקובת הושט מסברא החיצונה דלא דמי וכמו שכתבנו למעלה, כן י"ל בדעת ר"ת והרא"ש, והא דפיר"ת הא דאיבעי' ר"ה בר' נתן בשהה במיעוט סימנים דקאי על מיעוט קמא משום דהוא מידי דמטרפי ביה ולא מנבלה פי' דר"ה בר' נתן ס"ל כר' יוחנן בהא דאינו רק טרפה אבל אליבא דרבא כ"ע מודים דהוא נבלה, ונמצא דלפי"ז אין כאן מחלוקת בין הראשונים כלל בעיקר הדבר דכ"ע מודים אליבא דרבא דהוא נבלה וכן הא שכתבנו דר"ת ס"ל דר' יוחנן חולק על זה וס"ל דהוא טרפה י"ל ג"כ דכ"ע מודים בזה וגם הרמב"ם ורש"י יאמרו כן והא דפסק הרמב"ם דהוא נבלה הוא משום דפליגא רבא ור' יוחנן והלכה כרבא דבתרא הוא לגבי ר' יוחנן, ועיי' עוד ברמב"ם פרק ארבעה עשר מהל' שבת הלכה כ"ב דפסק כאביי נגד ר' יוחנן משום דבתראה הוא וע"ש במ"מ, ומ"מ ר"ת מפרש שפיר פירושו דנאמר דר"ה בר' נתן ס"ל כר' יוחנן ולפי פירושו ודאי דממילא יהיה מוכרח להלכה כר' יוחנן דהוא טרפה אע"ג דרבא חולק עליו כיון דהך סוגיא ששהה במיעוט סימנין אתיא רק כר' יוחנן, ולפי"ז יצא לנו דשוב אין לנו שום ראיה בדעת הרא"ש האיך ס"ל להלכה בזה דמה שהוכחנו למעלה מדהביא פירושו של ר"ת ולא דחה פירושו דהרי הוא נבלה מכלל דס"ל כן מעתה אין בזה שום סרך ראיה כיון דנאמר דכל הפוסקים מודים דהוא פלוגתא דרבא ור' יוחנן ונמצא דהפסק של ההלכה תלוי בזה גופיה בפירושו של הך איבעי' דשהה במיעוט סימנים דאם נפרשו דקאי על מיעוט קמא כר"ת באמת יהיה מוכרח מזה דהלכה כר' יוחנן ואין בזה שום קושיא על פירושו, אבל להמסקנא שלא הסכים הרא"ש לפירושו של ר"ת וכתב פירוש אחר שאינו תלוי כלל בפלוגתא זו שוב נוכל לומר דהרא"ש ס"ל להלכה כהרמב"ם דהדרינן לכללא דקיי"ל כרבא לגבי דר' יוחנן דבתראה הוא ורק מדברי ר"ת מוכרח לכאורה דחולק וס"ל להלכה דהוא רק טרפה

[ד] ולכאורה היה נראה לפקפק על זה דע"כ דעת התוס' והרא"ש דאליבא דכ"ע קאי הך איבעיא דשהה במיעוט סימנים ולא כמש"כ דתלי בפלוגתא דאמוראי דרבא ור"י, דהתו' כתבו על פר"ת וז"ל והשתא לפירושו את"ל דשהייה במיעוט קמא כשירה לא פסלה שהיי' בעוף כלל מן התורה דהכשירו בסימן אחד וכיון דשחט רוב אחד כבר נשלם השחיטה, והא דאמר לקמן דשהיי' הוא מבהמה לבהמה ועוף לעוף היינו מדרבנן, גם הרא"ש כתב ממש כלשון התוס' וז"ל ולפירושו לא פסלה שהיי' בעוף מן התורה דהכשירו ברוב אחד והא דאמר לקמן גבי שהיי' כדי בהמה לבהמה ועוף ועוף היינו מדרבנן ודוחק הוא עכ"ל, ולכאורה לשונם אינו מדוקדק קצת דהרי בדף ל"ב פליגי בה אמוראי בשיעור שהיות העוף כמה הוא דרב ס"ל שם כדי שחיטת בהמה לבהמה ועוף לעוף ושמואל ור' יוחנן ס"ל כדי בהמה לעוף אבל בעיקר הדבר דשהיי' פסלי בעוף כ"ע מודים ואין חולק בדבר וא"כ הרי מכולהו אמוראי קשה לפר"ת וצ"ל דהוא רק מדרבנן וא"כ למה דקדקו התוס' בקושייתם ונקטו רק דברי רב דאמר דעוף לעוף וטפי ה"ל למינקט סתמא דהא דאמר לקמן דפסלה שהיי' בעוף הוא רק דרבנן. ולכאורה נראה דלשון התוס' באו בדקדוק גדול דהרי בדף ל' קאמר רב יהודה משמיה דרב השוחט בשנים ושלשה מקומות שחיטתו כשירה כי אמריתה קמי' דשמואל אמר לי בעינן שחיטה מפורעת וליכא וכן קאמר שם ר"ל יוחנן כשמואל ופירשו שם התוס' בשם בה"ג דאיירי בשחט בהיקף של הסימן כאן מעט וכאן מעט בטבעת אחת מסביב ובין הכו איכא רובא ושמואל ור"ל יוחנן פסלי בכה"ג משום דאין הרוב מחובר ביחד ואינה מפורעת, וא"כ לדידהו הרי גם, אם נאמר דבמיעוט קמא לא פסלה שהייה והטעם דלא איתעביד בה מידי דמנבלה ביה מכל מקום הא משכחת לה שפיר שהייה דפסלה בעוף מן התורה בין בושט ובין בקנה וכגון ששחט בכה"ג בהיקף של הסימן ובין הכל איכא רובא ומ"מ עדיין לא נגמרה השחיטה כל זמן שלא נצטרפו החיתוכים יחד ושהה בו כשיעור שחיטה ואח"כ חזר וצירף כל החיתוכים יחד דבכה"ג הרי ודאי דפסלה בו שהיי' כיון שקודם השהיי' כבר עביד מידי דמנבלה בי' דהא לענין איסור נבלה לא בעינן שיה' מפורעת ומצטרפין כל החיתוכים יחד לענין זה שהיא פסוקת הגרגרת וכדאיתא להדי' בדף מ"ה ניקבה כנפה מצטרפין לרובא, וזה זמן כמה שראיתי בספר ראש יוסף שכתב דלהך מ"ד דמצרפי שחיטה מפורעת שפיר משכחת לה שהיי' דפסלי בעוף מדאורייתא, וא"כ הא דכ' התוס' דלא משכחת לה הוא רק אליבא דידן דקיי"ל דלא בעי מפורעת, ומש"ה דקדקו התוס' והרא"ש בלשונם והקשו רק ממימרא דרב דאמר מעוף לעוף דרב הא מכשיר בשוחט בשנים ושלשה מקומות דלא בעי מפורעת ורק לדידי' מוכרח לומר דהוא רק מדרבנן אבל לשמואל ור"ל יוחנן לא הקשו התוס' כלל דלשיטתם ניחא שפיר גם בדאורייתא וכיון דכל הקושי' הוא רק לרב, א"כ אם נאמר כמש"כ דגם ר"ת מודה דהוא פלוגתא דרבא ור' יוחנן ואליבא דרבא דס"ל דהיא נבלה הא לא מבעי' לי' כלל דפשיטא דפסלה בי' שהיי' דהרי זה דומה לשהיי' בתר רוב סימן א' כיון דבשניהם הוא נבלה ורק דבעל האבעי' ס"ל כר' יוחנן בהא דהוא טרפה ומש"ה נסתפק במיעוט קמא אי פסלה או לא א"כ מאי הקשו התוס' נימא דרב ס"ל כרבא ופסלה מדאורייתא גם במיעוט קמא ואליבא דר' יוחנן שנסתפקו הגמר' בכאן אי פסלה שהיי' במיעוט קמא הא ג"כ משכחת לה שהייה בעוף מדאורייתא בכה"ג דכתבנו דר' יוחנן ש מצריך מפורעת ולמה דחקו התוס' בקושייתם, וגם הרא"ש הא דחה בשביל קושיא זו פירושו של ר"ת דנראה לו דוחק לפרש הך דדף ל"ב דהוא רק מדרבנן והרי י"ל כמש"כ, אלא דלכאורה מוכרח דלא כמש"כ דהתוס' והרא"ש ס"ל דהך איבעי' דשהה במיעוט סימנים הוא לכ"ע דס"ל דלכ"ע נקובת הושט הוא רק טרפה והא דאמר רבא ויש מהם נבלות קאי רק על פסוקת הגרגרת לחודא ולאו דוקא נקט רבא לשון רבים וחולקים על פרש"י ואליבא דכ"ע נסתפק כאן אי פסלה במיעוט קמא ומש"ה הוצרכו לדחוק דאם נאמר דלא פסול שהי' רק במידי דמנבלה בי' לא משכחת לה שהיי' דפסלה בעוף מן התורה אליבא דרב דלא מצריך מפורעת וא"כ הא דאמר רב דעוף לעוף הוא רק דרבנן

[ה] אמנם זה אינו דודאי לפי הסברא נראה דלהני אמוראי דמצרכי שחיטה מפורעת לדידהו אם שחט בשלשה מקומות ואח"כ צירפן יחד דגם בלא שהה בזה כלל דאסורה דהרי תיכף כשנשחט רוב הסימן הרי הוא פסוקת הסימן ברובו דהוי כאילו נפסק כולו ועדיין אין בו הכשר שחיטה ומה שמצרפים אח"כ הרי בסימן שכבר נפסק רובו קשחט והאיך יועיל התיקון שעש' אחר שכבר נפסק הסימן וכמונח בדיקולא דמיא ולא דמי לכל השחיטות דאע"ג דכבר שחט הקנה מ"מ מהני מה ששוחט אח"כ את הושט, דשאני שם שכן דרך הכשר שחיטה והוא בשני סימנים ושחיטת הושט שאח"כ הוא בסימן שלם אבל מה שמוסיף לעשות בסימן שכבר נפסק רובו בודאי נראה דלא יוסיף שום תיקון כלל ועיי' בסי' כ"ד בש"ך ס"ק י"ח שכתב בשם הכסף משנה דאפילו להמ"ד דמכשיר בשחט שליש והגרים שליש ושחט שליש מ"מ זה אינו רק בהגרמה דאינו במקום שחיטה אבל שחט שליש ודרס שליש לכ"ע אסורה דכיון דנחתך רובו במקום הכשר שחיטה קודם שנשלם שיעור הכשר שחיטה לא מהני מה דמוסיף אח"כ לשחוט לשליש האחרון דבסימן הנפסק קשחיט וזה להדיא כמו שכתבתי. וא"כ כולהו אמוראי