בית הלוי חלק ב עה

אמאי אין שורפין ובע"כ דאינו רוב גמור, והרי זה לשון התוס' בקידושין (דף פ') בד"ה סמוך דאל"כ קשה אליבא דרבנן דהא רבנן קאמרי התם בהלך בעלה למה"י דתנשא דקסברי מיעוט כמאן דליתא דמי ורובא וחזקה רובא עדיף וא"כ אמאי קאמר הכא ר' יוחנן אליבא דרבנן אין זו חזקה ששורפין עליו התרומה אלא ש"מ שאין זה רוב גמור הרי להדיא כמש"כ דכל עיקר מה שדחק ר"ת הוא משום רבנן החולקים על ר"מ ולא חששו למיעוט גם בהדי חזקה, וא"כ לדידהו גם באיכא שני חזקות נגד הרוב לא חיישינן ליה מה"ת ומש"ה לא הקשה מפסח וקדשים רק לר"מ לחודא ודוק: סימן כד יברר בנקובת הושט אם הוא נבלה או רק טרפה ויבורר דעת רבותינו הראשונים להיכן נוטים בזה

הרמב"ם כתב בפ' שלישי מה' שחיטה דפסוקת הגרגרת וכן נקובת הושט הוא נבלה וכן כתבו בפשיטות הרבה מהראשונים וכן סתם בש"ע יו"ד סי' ל"ג ולא הביא בב"י שם שום חולק על זה, ובטור שם איתא ושט שניקב טרפה וכ' הב"י דלא חש לדקדק בזה כיון דשניהם אסורים באכילה ודין טומאה לא נהיגא האידנא ובודאי דכן הוא דרך הטור דהרי בסי' ל"ד כתב דפסוקת הגרגרת ברובו טרפה והרי בדף ל"ב מבואר להדיא במשנה דהוא נבלה, וכן כתב הש"ך בסימן ל"ג דהטור לא חש לכתוב על נבלה לשון טרפה ועכ"פ מדברי הב"י מוכרח שהיה פשוט לי זה דהוא נבלה לכ"ע בלא שום חולק. אמנם האחרונים הוסיפו לבאר דיש כמה מהראשונים החולקים בזה ויסודם מהא דבדף למ"ד בתוס' ד"ה החליד הביאו פירושו של ר"ת דמפרש דהא דאיבעיא לן שהה במיעוט סימנים מהו דקאי על מיעוט קמא דושט דאחר ששחט מיעוט הראשון של הושט הפסיק ושהה כדי שיעור שהייה וגמרו אח"כ ומבעיא ליה אם נפסלה השחיטה בכך או לא, ועיי' שם ברא"ש שהסביר פירושו של ר"ת דמבעיא ליה אע"ג דמטרפה בנקובת הושט דלמא לא פסלה שהייה אלא במידי דמנבלה כגון אחר רוב סימן או דלמא לא שנא, ועכ"פ הרי מדברי ר"ת והתוס' והרא"ש הללו מוכרח דס"ל דנקובת הושט הוא רק טרפה ולא נבלה וגם בדברי הרא"ש הא מוכרח דס"ל כן להלכה ואע"ג דלבסוף מסיק הרא"ש דלא כפירושו של ר"ת מ"מ הרי לא בשביל זה חלק עליו רק מטעמיה אחרים שכתב שם אבל בעיקר הסברא דס"ל לר"ת דהוא עיקר יסוד של פירוש ר"ת לא נחלק עליו הרא"ש בזה מדלא דחה פירושו מהא דהוא נבלה ובודאי מוכרח דס"ל כן להלכה, וע' במשכנות יעקב סוף חלק יו"ד ובהגהות השו"ע יו"ד הנדפסים מחדש מהגאון מוהר"ר עקיבא איגר זלה"ה זיע"א שהביאו לדברי הרא"ש הללו שחולק על הרמב"ם, וראיתי בדרישה סי' ל"ג שהביא ג"כ לדברי הרא"ש הללו וכתב לתרץ דאין שום סתירה בדבריהם ולא ירדתי לסוף כוונתו עד שמחוסר לי ההבנה בדבריו יעו"ש, ולפי שדין זה נפקא מינה גדולה לענין ספק וס"ס דאם הוא נבלה מקרי חזקת איסור שאינו זבוחה משא"כ אם הוא טרפה אמרתי להאריך בזה ולברר דעת רבותינו הראשונים להיכן נוטה

[ב] ולכאורה היה נראה לומר דמדברי התוס' והרא"ש אין לנו שום ראיה האיך ס"ל להלכה בזה. דהנה כך הוא הצעת הסוגיא בדף ל"ב דתנן שם שחט את הושט ופסק את הגרגרת ר' עקיבא אומר טרפה ר' ישבב אומר נבלה והודה לו ר"ע ופריך בגמ' מהא דתנן ואלו טריפות בבהמה נקובת הושט ופסוקת הגרגרת ומשני רבא אלו אסורות קתני ויש מהם נבלות ויש מהם טרפות ופרש"י ויש מהן נבלות כגון נקובת הושט ופסוקת הגרגרת דאיתרע מקום שחיט' דידהו, ור"י אמר דהך משנה דאלו טרפות נשנית קודם שחזר בו ר"ע ומשנה לא זזה ממקומ' וכבר הקשו האחרוני' על פרש"י שהזכיר בדבריו גם נקובת הושט וכן על הרמב"ם שכתב בפשיטות דנקובת הושט הוא נבלה דמנ"ל זה והרי כל השקלי וטריא של הך סוגיא הוא רק בפסוקת הגרגרת ובה הוא דאמר ר' ישבב דהוא נבלה ומנ"ל דגם בנקובת הושט הוא כן, וכבר עמד על קושיא זו הפמ"ג בסי' ל"ג והניח בקושיא ובודאי דאין שום מקום לומר דכתבו כן מסברא דנפשייהו דס"ל דפסוקת הגרגרת ונקובת הושט שוים הם בדיניהם וכפי הסברא שכתב רש"י דבשניהם איתרע מקום שחיטה דידהו, חדא דדוחק טובא לומר דרש"י יכתוב זה מסברא דנפשי' בלא שום הכרח מהגמר' ולמה לו להזכיר בדבריו גם נקובת הושט אחרי דקיימינן כאן בפסוקת הגרגרת לחודא וגם הרמב"ם לעולם אין דרכו לכתוב בסתמא דבר שהוציא מסברת עצמו כידוע דרכו בכל מקום שלא הביא רק המבואר בגמר', וגם דלא דמי כלל דבשלמא פסוקת הגרגרת הרי הוא כמו שאין לה גרגרת כיון דכבר נפסק רובו וממילא אחר שחיטה הוא נבלה דהא לא נשחט בה רק הושט לחודא ושחיטת סימן אחד אינו מוציא מידי נבלה ואפי' בעוף שניתר בסימן א' מ"מ הרי בעינן שיהיו שני הסימנים ראוים לשחיטה וכשאחד מהם אינו ראוי לשחיטה גם השני אינו מתירה וכמו שכתבו התוס' בדף ט' בד"ה כולהו יעו"ש ומש"ה הוא נבלה אבל בנקובת הושט דכל הושט קיים אפשר דגם הושט מקרי בר שחיטה לענין זה שמוציאה מידי נבלה

[ג] ועל כן נראה יותר דלאו מסברא דנפשייהו כתבו הרמב"ם ורש"י כן ורק מימרא דרבא משמע להו כן דקאמר ויש מהם נבלות ויש מהם טרפות דמדאמר נבלות לשון רבים מוכרח דלא קאי על פסוקת הגרגרת לחודא רק ס"ל דגם נקובת הושט חד דינא לה עם פסוקת הגרגרת, וכן מוכח מדברי רש"י דכתב ויש מהן נבלות כגון נקובת הושט ופסוקת הגרגרת דאיתרע מקום שחיטה דידהו ולכאורה מה רצה רש"י בזה במה שהוסיף ליתן טעם כאן דאם בא להסביר לנו במה חלוקים הני טריפות מכל הי"ח טריפות שחשבה המשנה דאינם נבלה א"כ הרי בתחילת הסוגיא דאמרינן דפסוקת הגרגרת הוא נבלה ה"ל לרש"י לכתוב סברא זו אלא כמש"כ דעל פסוקת הגרגרת ניחא בלא"ה דכיון דאין לבהמה רק סימן אחד במה יופקע מינה איסור נבלה אחר השחיטה דסימן אחד לא מהני להוציא מידי נבלה לר' ישבב ורק על דברי רבא דמוסיף דגם נקובת הושט הוא נבלה הוצרך רש"י להסביר דבריו משום דאיתרע מקום שחיטה דידה, ועכ"פ משמעות דברי רש"י דמדברי רבא הוא דמשמע ליה דגם נקובת הושט הוא נבלה והא דבאמת הוצרך רבא להוסיף גם נקובת הושט הוא משום דלפי תירוצו דחקו לשון וסדר המשנה דקתני אלו טרפות בבהמה נקובת הושט ופסוקת הגרגרת ניקב קרום של מוח ולתירוצו של רבא דאלו אסורות קתני ותני המשנה נבלות וגם טרפות מ"מ לא אתיא סדר המשנה בפשטות דפתח בנקובת הושט דהוא טרפה ואח"כ פסוקת הגרגרת דהוא נבלה ושוב חזר למנקט טרפות וה"ל למתני לנקובת הושט בהדי טרפות בתר פסוקת הגרגרת ומזה יצא ליה לרבא דשניהם חד דינא להו דכל היכא דאיתרע מקום שחיטה דידהו הויא נבלה, וא"כ הרי נוכל לומר דבזה אין שום מחלוקת בין הראשונים וגם ר"ת והרא"ש מודים בזה דמלשונו של רבא מוכרח כן ובודאי דכן ראוי לומר דכל למעוטי במחלוקת עדיף ומאחר דלא ראינו לא להתוספות ולא לשום אחד מן הראשונים שישיגו על פרש"י במה דנקט בתירוצו של רבא גם נקובת הושט בודאי כולם מסכימים לפרש"י בזה, רק דר"ת והרא"ש ס"ל דרק רבא לפי מה דמשני חשבה גם נבלה ומוכרח לומר כן שלא יקשה עליו סדר המשנה אבל לר' יוחנן דמשני (בדף ל"ב) דהמשנה דאלו טריפות נשנית קודם שחזר בו ר"ע והמשנה בדוקא נקטה אלו טריפות ולא נבלות וא"כ הרי לדידיה תנן בהדיא במשנה דנקובת הושט הוא רק טרפה לחודא ומש"ה אע"ג דמצינו בדף ל"ב דר' ישבב נחלק על ר"ע וחזר בו ר"ע מ"מ הרי לא מצינו כן בנקובת הושט דבו הא לא נחלקו