בית הלוי חלק ב עג

סימן כג עוד הערה אחת בסוגי' הנ"ל

הנה ידוע מחלוקת הפוסקים אי מחזקינן מאיסור לאיסור או לא, ודעת רש"י דמחזקינן מאיסור לאיסור ומש"ה מפרש הא דאמרינן בכמה דוכתי בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת דהיינו באיסור אבר מן החי שהי' לה בחייה, והתוס' הקשו עליו דהרי איסור זה כבר פקע ממנה בודאי דהרי מתה היא דגם אם נפסלה השחיטה הא ליכא בה איסור אמה"ח רק איסור נבלה ומש"ה פירשו דהחזקת איסור הוא איסור עשה שאינו זבוחה והרשב"א בחידושיו (דף ט') תי' פרש"י דמחזיקין מאיסור לאיסור. ובודאי דלכאורה צ"ע על פרש"י דלמה דחק בזה ולא פי' כהתוס' דחזקת איסור הוא הך דאינה זבוחה דלכאורה הוא פי' פשוט ומבואר, והברור דרש"י ס"ל כהריצב"א שהביאו התוס' בשבועות (דף כ"ד) דחלק ג"כ על פירושם של התוס' וס"ל דקרא דוזבחת ואכלת אינו ציווי ואזהרה דנימא דקודם שחיטה יהי' על הבהמה איסור לאו הבא מכלל עשה רק הכתוב בא להתיר וגילה לנו במה יופקע ממנה איסור אמה"ח ואיסור נבלה על ידי זביחה ומש"ה פרש"י דחזקת איסור היינו אמה"ח, [הן אמת דקשה לי לרש"י וריצב"א לר"מ דס"ל בחולין (דף ק"ב) דישראל אינו מוזהר על אמה"ח של עוף ובן נח מוזהר עליו והקשו התוס' בחולין (דף ל"ג) דתיקשה מי איכא מידי דלישראל שרי ולעכו"ם אסור ותירצו דמ"מ אסור אמה"ח דעוף גם לישראל משום איסור שאינו זבוחה ולדידהו דוזבחת אינו מוסיף איסור עשה הא תשאר קושי' התוס' הנ"ל, ולכאורה צ"ל לדידהו דס"ל הרמב"ם בה' מלכים שכתב דבן נח אינו מוזהר כלל על אמה"ח של עוף ומה שיש לדבר בזה אין כאן מקומו ועדיין צ"ע בזה] ולפי זה נראה דגבי קרבנות דהרי ודאי דשחיטה דידהו הוא מ"ע גמורה וקרא דושחט את בן הבקר דכתיבא גבי קרבן הרי ודאי דאינו משום הפקעת איסור של אמה"ח לחודא רק הוא ציווי ומ"ע בעבודת הקרבן ובלא זה הוא מחוסר מצוה אחת שבקרבן, ועיי' בחולין (דף יז) דס"ל לר"ע דבמדב' הותר להם בשר נחירה דגם ע"י נחירה הי' נפקע אז איסור אמה"ח ואפ"ה מבואר שם בגמ' דבקדשים היה צריך שחיטה דוקא ומוכרח דהוא פרט ומצוה אחת ממצות שבקרבן. ועוד ראיה דהרי בשחיטת חולין כשר גם מתעסק וכדאיתא בחולין (דף ל"א) ובקדשים מתעסק פסול ובע"כ מוכרח דשחיטת קדשים אינו משום הפקעת איסור לחודא דלזה הא מהני גם מתעסק ובע"כ דהוא מ"ע גמורה ככל המצות שבמעשה קרבנות, ועיי' במס' זבחים (דף י"ד) דאמרינן שחיטה לאו עבודה היא ודחקו שם רש"י ותוס' בד"ה שחיטה אמאי אינה נקראת עבודה, ושוב כתבו התוס' וז"ל והר"י דאורליינוש מפרש לאו עבודה לפי ששוה בחולין ובקדשים א"כ לאו מטעם עבודה ציותה התורה שחיטה בקרבן וכן כתבו התוס' במס' יומא (דף מ"ב) ובמס' מנחות (דף מ"ה) יעו"ש וא"כ הרי מדברי רש"י ותוס' שדחקו בזה הא מוכרח כמש"כ, וגם מדברי הר"י דאורליינש אין שום סתירה לדברינו דכוונת הגמר' דשחיטה דקרבן אינו משום עבודה וכמו מצות זריקה והקטרה וקמיצה דעבודה היא אבל שחיטה אינה עבודה רק מצוה וכמו דמצינו כמה דברים בקרבן דאינם רק מצוה לחודא ולא עבודה וכגון קצירת העומר למ"ד נקצר שלא כמצותן פסול ולדידי' אם מצא קצור מ"מ קוצר דקצירה הוא מ"ע המעכב במעשה של העומר ומ"מ אינו עבודה כלל וכמו כן הוא שחיטה דכיון דחזינן דגם בחולין צריכה מוכחינן דאינו משום עבודה אבל ודאי דבקרבן הוא מ"ע גמורה ולא דבאה רק להפקיע איסורא לחודא כמו בחולין וכמו דהוכחנו מהראי' שהבאנו, ומהא דמבואר במס' חולין (דף י"ב) דאם נאמר דקטן יש לו מחשבה גם קטן כשר בשחיטת הקרבן אין להוכיח להיפוך דבע"כ אינו מצוה דאם הוא מצוה האיך יהי' כשר ע"י קטן שאינו בר מצות, זה אינו הוכחה כלל דהרי בעל עבודות אע"ג דפשיטא דהם מצות גמורות היינו מכשירין קטן אי לאו דמעטה קרא בהדי' וכמו דאיתא במס' חולין (דף כ"ד) איש מזרעך לדורותם מכאן אמר ר' אליעזר קטן פסול לעבודה ומש"ה בשחיטה דכל הפסולי' כשרים בה גם קטן כשר בה אם נאמר דיש לו מחשבה לשחוט לשמה, ולפי זה נראה אם נתרחש איזו ספק בשחיטת הקרבן אם נעשה בהכשר ובהלכות שחיטה או לא נראה ברור דכ"ע מודים בו דשייך כאן לומר העמידו על חזקת אינו זבוחה דכל שאינו זבוחה אינו כשר לקרבן וגם לרש"י וריצב"א נראה ברור דמודים הם דלענין להכשי' לקרבן דשייך לומר בו חזקת אינו זבוחה, וא"כ לדעת רש"י וריצב"א דס"ל מחזיקין מאיסור לאיסור ובכל ספק בשחיט' איכא חזקת איסור אמה"ח הרי בבהמה של קרבן איכא שני חזקות לדידהו א' חזקת איסור לאכילה משום אמה"ח דאיכא, גם בבהמת חולין שנית דנפסלו לקרבן משום חזקת אינו זבוחה, והרי כתב הריב"ש בתשובה והביאו הב"י באה"ע סימן י"ז דאפילו לרבנן החולקים על ר' מאיר וס"ל דלא חיישינן למיעוטא ואפי' אי איכא חזקה המסייע למיעוטא מ"מ מדאורייתא לא חיישינן למיעוטא דמן התורה אמרינן רובא וחזקה רובא עדיף מ"מ היכא דאיכא שני חזקות המסייעין למיעוטא שוב אסורה מדאורייתא דרובא לא עדיף גם משני חזקות וגם לרבנן דר"מ היא אסורה מדאורייתא, וא"כ הא תיקשה הא דבחולין (דף י"א) דדחי רב כהנא כל הלמודים דאמרינן שם דאזלינן בתר רובא דלמא היכא דלא אפשר שאני דאלת"ה לר"מ דחייש למיעוטא היכי אכיל בישרא ניחוש שמא במקום נקב שחיט וכי תימא הכי נמי דלא אכיל פסח וקדשים מאי איכא למימר אלא היכא דלא אפשר שאני וחזינן דלרבנן ניחא לי' שפיר גם הא דלא חיישינן בפסח וקדשים דלמא במקום נקב שחוט גם אם לא נחלק בין אפשר ללא אפשר ובע"כ מוכרח דלא כריב"ש דמן התורה רובא עדיף גם משני חזקות, וצ"ל דעד כאן לא כתב הריב"ש בסברתו רק בנידן דידי' דאיירי בעיגונא וכ' ע"ז דאיכא שני חזקות חזקת חיים של הבעל וחזקת איסור אשת איש של האשה דשני החזקות הם בשני גופים אבל היכא דהשני חזקות הם שניהם בגוף אחד לא כ' הריב"ש כן ותדע דאטו אם נסתפקנו על דבר אחד אם נתחדש בו איזו מעשה ואם נאמר דנתחדש בה אותו המעשה החדשה בע"כ יתחדשו בה כמה דינים מחודשים בכמה ענינים האם נרבה במספר החזקות כמספר הדינים המחודשים ומש"ה לא שייך למחשב האיסור אינו זבוחה ואמה"ח לשני חזקות והכל א' הוא ומש"ה רובא עדיף מהם

[ב] גם עוד י"ל באופן אחר וקושי' מעיקרא ליתא דהנה הריב"ש בעצמו באותו תשובה הקשה על סברתו מהא דקיי"ל בנפל למים שאין להם סוף דאשתו אסורה ומ"מ אם ניסת לא תצא משום דרובן לאבד הרי מן התורה רובא עדיף גם משני חזקות ותירץ דמים שאין להם סוף הניצולים הם מיעוטא דמיעוטא ורובא כהאי עדיף גם משני חזקות מן התורה, וככר ראיתי בס' חמדת שלמה שהקשה להריב"ש. מדברי התוס' בבכורות (דף כ') בד"ה חלב שכתבו בשם ר"ת דאע"ג דקיי"ל דלא כר' מאיר ולא למיעוטא מ"מ היכא דאיכא חזקה המסייע קיי"ל דחיישינן לי' גם אנן מיהא מדרבנן, וכתבו התוס' והא דבמים שאין להם סוף אם ניסת לא תצא התם הניצולים הם מיעוטא דמיעוטא וכן כתב הרא"ש שם וכ"כ הרא"ש בפ"א דחולין ומוכרח מדבריהם דאלולי דברי ר"ת והיינו אומרים דגם במיעוט בהדי חזקה לא חיישינן ליה כלל היה ניחא הא