בית הלוי חלק ב עב

על זה דלילף מני' גם באיתחזק איסורא דבנדה הרי איתחזק איסורא ואפ"ה נאמנת ולא חיישינן שסתרה מנינה עכ"ל ובשביל קושי' זו דחו פי' התוס' וכתבו פי' אחר יעו"ש בדבריהם הרי דס"ל דגם לענין ספק שמא ראתה ראי' חדשה וסתרה מנינה שייך לומר העמידה על חזקת דין טומאתה אע"ג דצריך לזה ראי' חדשה אפ"ה ס"ל דכיון דליכא חזקת הגוף המנגד לראי' זו כיון דעלולה לראות ממילא יש לה חזקת טומאה וזהו להדי' דלא כמש"כ, דלדידהו בספק נקובת הושט אע"ג דכבר עברו י"ב חודש משנולדה מ"מ הרי חזקת הגוף ליכא דהרי לא נתבררה בשעתה ולא חשיבא חזקה, שוב שייך לומר העמידה על חזקת איסור שאינו זבוחה דידה

[ט] והנה יעוין במס' נזיר (דף ס"ג) במשנה כיצד ירד לטבול במערה ונמצא מת צף ע"פ המערה טמא נמצא משוקע בקרקע המערה ירד להקר טהור לטהר מטומאת מת טמא שחזקת טמא טמא וחזקת טהור טהור שרגלים לדבר. והנה אין להוכיח משם דהרי מטומאה ראשונה הא בודאי נטהר בטבילתו והספק הוא אם נגע בטומאה המשוקע ומכל מקום אמרינן בו חזקת טומאה ומחזיקין אותו שנתחדשה בו נגיעה חדשה הרי דגם בכה"ג מקרי חזקה, זהו אינו דשם ודאי לא בתורת חזקה קאמר לה וכמו שכתבו התוס' שם בד"ה משוקע וז"ל דטומאת התהום דמת הותרה דוקא לאדם שלא היה בחזקת טומאת מת שרגלים לדבר כלומר שטעם גדול י"ל הואיל והוא בחזקת טומאה לא הותרה טומאת התהום אצלו, הרי דשם לא מטעם חזקה קמטמא לו דהרי אפי' אינו רק ספק אם נגע אם לא צריך להיות טמא דהוא ספק טומאה ברה"י דספיקו טמא ורק דטומאת התהום התירה התורה ספיקו וכל שהי' טמא מקודם לא באה עליו הקבלה לטהר אצלו טומאת התהום, אמנם הרמב"ם כתב בפ"ו מהלכות נזיר ה"כ וז"ל נזיר שנטמא וירד וטבל במערה והביא קרבנות טומאה ומנה נזירות וגלח תגלחת טהרה ואח"כ נודע שמת היה משוקע בקרקע המערה כשירד לטבול אף על פי שהוא טומאה שאינו ידוע סותר הכל מפני שהוחזק לטומאה וחזקת הטמא טמא עד שיטהר ודאי, ירד להקר טהור עד שידע שנגע נמצא המת צף על פני המים הרי זה בחזקת טמא שחזקתו שנגע בזה שהוא צף עכ"ד, הרי דמפרש דאיירי בספק נגע ובירד לטבול טמא ודאי משום חזקת טומאה ובירד להקר דטהור הוא משום חזקת טהרה ולדבריו מוכרח דאע"ג דאי אפשר להעמידו על טומאתו הראשונה אם לא דנתחדש בו נגיעה חדשה אפ"ה מוקמינן ליה על חזקתו ומוכרח דגם בכה"ג מקרי חזקה ודלא כמש"כ

[י] היוצא מכל זה דסברא זו הוא מחלוקת הראשונים ולהתוס' היא מוכרחת, והנה כל מה שכתבנו לחלק דאחר יב"ח לא שייך החזקת אינו זבוחה אבל תוך יב"ח דיש להסתפק דלמא נולדה בושט נקוב שפיר שייך לומר בו חזקת אינו זבוחה, והנה כל זה הוא רק לענין עיקר הכלל על הא דאזלינן בתר רובא ולא חיישינן בה שמא נולדה בושט נקוב שפיר כתבנו לישב הסוגי' דהגמרא פריך שפיר לר"מ היכי אכיל בישרא דאיכא חזקת אינו זבוחה המסייע למיעוט, אבל לענין הלכה למעשה לענין דינא דאזלינן בתר רובא ולא חיישינן כלל לכל בהמה דלמא ושטו נקוב, ורק בבהמה אחת נתחדש בה ריעותא וכמו שכתבנו בסוף סימן הקודם וכגון שתחב מחט בצואר בהמה ולא ידענו אם הגיע המחט עד לושט וצריכין אנו לדון רק על הריעותא הלזו אם חידשה בו נקב או לא הגם דודאי דע"י מעשה של תחיבת המחט בודאי כבר אבדה חזקת הגוף שלה ולא שייך לומר על הושט דיש לו חזקת הגוף שלא נעשה בו נקב וכמו שכתבנו בסוף סימן הקודם לזה דלא עדיף מנפל עליו גל מ"מ הרי מעשה עכ"פ מקרי וצריכה להעשות מעשה חדשה ולנקבו ושוב לא שייך לומר בו חזקת אינו זבוחה לדעת התוספות דגיטין הנ"ל ונהי ונהי דמ"מ אסורה וכמו בהכתה חולדה על ראשה ודתנן (בדף נ"ו) דאסורה מ"מ אינו אלא ספק איסורא ואמרינן בו שפיר ספק ספיקא להקל גם לדעת הרמ"א היכא דנתחדש בו עוד ספק אחר לעשותו ספק ספיקא, ולהרמב"ן וריטב"א והרמב"ם בכה"ג שייך חזקת אינו זבוחה ולא מהני בו ספק ספיקא כלל. אמנם זה שייך רק היכא דהספק הוא שמא ניקבה ע"י מחט אבל היכא דנפל הספק בנקב הנעשה מאליו אז הרי תוך יב"ח יש לחוש שמא נולדה בנקב ואיכא חזקה שפיר לכ"ע ולא מהני בו ס"ס לדעת הרמ"א

ואגב אכתוב כאן מה שראיתי בשו"ת פנים מאירות שכתב דאפי' למ"ד דס"ל דטרפה חי' מ"מ נקובת הושט לכ"ע אינו חי' כיון דהוא נבלה יעו"ש בדבריו, ולכאורה מצינו סתירה מפורשת לדבריו בגמרא דנדה (דף כ"ג) המפלת גוף אטום אין אמו טמאה לידה ואיזה גוף אטום רבי אומר כדי שינטל מן החי וימות וכמה ר' זכאי אמר עד הארכובה ר' ינאי אמר עד לנקביו ומפרשינן דפליגא בהא דר"ז סבר טרפה אינו חי' ומש"ה ס"ל עד הארכובה דהוא טרפה שוב אין אמו טמאה ור' ינאי ס"ל טרפה חי' ומש"ה אמר עד לנקביו דהוא נבלה אבל בטרפה טמאה שפיר, ושם מעיקרא אמר רבא ושטו נקוב אמו טמאה ופירש רש"י דקסבר טרפה חי' וכ"כ התוס' שם בד"ה אמר רבא הרי מפורש דגם נקובת הושט חי' שפיר, ומהא דחזינן דגם ר' ינאי מודה בעד לנקביו משום דהוא נבלה וגם לדידיה אינו חי' אין ראי' לסברתו של הפנים מאירות דשאני שם דמטמאה מחיים וכמבואר בחולין (דף י"ב) ובודאי דלא חי' כיון דכבר איכא עלי' טומאת נבלה אבל נקובת הושט דמבואר שם בגמרא דלא מטמא אפשר דחי'. והנה גם לפי הסברא החיצונה דבריו נראים כלל דהרי מחיים אינו אלא טרפה רק דלא מהני בה שחיטה והטעם כמו שכתב רש"י בחולין (דף ל"ב) בד"ה ויש מהן משום דאיתרע מקום שחיטה דידי' ומש"ה מקרי נפסלת בשחיטה וממילא אחר שחיטה שכבר מתה היא נבלה אבל מחיים הא לא גריעי משארי טריפות, וסברתו של הפנים מאירות אין לה מקום רק לדעת הרמב"ם בפרק ג' מה' שחיטה שכתב דנקובת הושט הוא נבלה מחיים וכתב הש"ך בסימן ל"ג ס"ק ד' שכ"ה גם דעת השו"ע ולדידהו ודאי, נראה הסברא כמש"כ הפמ"א דכ"ע מודים דאינו חי' דהרי לא מצינו דפליגא רק בטרפה ולא בנבלה, ולהרמב"ם גם סתירה מהך סוגי' דנדה ליכא לזה, דהרי הרמב"ם פסק בפרק יו"ד מה' איסורי ביאה כרבא דושטו נקוב אמו טמאה וכן פסק הטור בסי' קצ"ד והרי בודאי דקשה טובא דהא להמסקנא דקיי"ל טרפה אינו חי' והאיך פסקו דאמו טמאה ולכאורה דבריהם סותרים זא"ז, וע"כ נראה ברור דהרמב"ם והטור חולקים על מש"כ רש"י ותוספו' דטעמו של רבא הוא משום דס"ל טרפה חי' רק רבא ס"ל דאפי' אי טרפה אינו חי' מ"מ ג"כ אמו טמאה לידה דס"ל לרבא דרק רבי לחודא הוא דאמר ואיזהו גוף אטום כל שינטל מן החי וימות ורק לדידי' טרפה אינה טמאה אבל רבנן פליגא על רבי בזה וס"ל דגם אי טרפה א"ח מ"מ אמו טמאה, וראי' ברורה לזה דהרי לקמן (בדף כ"ד) איתא תני תנא קמי' דרב המפלת בריית גוף שאינו חתוך יכול תהא אמו טמאה לידה ת"ל אשה כי תזריע וילדה זכר כו' וביום השמיני ימול הראוי לברית שמונה יצאו אלו שאין ראוי לברית שמונה ופרש"י מי שראוי לחיות שמונה ימים אמו טמאה לידה כו' הרי דלא ממעטינן רק מי שאינו חי ח' ימים אבר כל שיוכל לחיות ח' ימים אע"ג דאינו חי יב"ח שפיר אעל טמאה ופסק רבא כהאי תנא, ועיי' בתוספו' שכתבו דאית גרסי מי שראוי לבריאת נשמה ולפי"ז אין ראי' דחולקים על רבי כלל. ויצא לנו זה דאם נולד בבן טרפות תוך ח' דמ"מ צריך למולו מדחזינן דלרבא ושטו נקוב אמו טמאה ומוכרח דמקרי ראוי לברית שמונה. וכמדומה לי שראיתי מ' שנסתפק בזה ושכחתי מקומו. ועכ"פ לדעת הרמב"ם שפיר נראה כהפנים מאירות ואין סתירה לדבריו: