בית הלוי חלק ב עא

רובם הרי זה נבלה, ומדבריו הא משמע להדיא דאע"ג דאין כאן אלא ספק שמא לא נשחטו רובם מ"מ הרי היא ודאי נבלה ולא ספק נבלה ובע"כ הטעם משום חזקת אינו זבוחה, ועוד כתב שם בהלכה ד' בנמצא הסכין פגום הרי זה ספק נבלה דלמא בעור נפגמה הרי דלא מחזקינן לה בודאי נבלה משום חזקת אינו זבוחה, וכן בפרק ג' מה' שחיטה הלכה ט"ו כתב דאם נמצא הסימן שמוט ואינו יודע אם קודם שחיטה או אחר שחיטה ה"ז ספק נבלה, ובהלכה י"ח כתב בדרך כלל וז"ל וכל ספק בשחיטה ה"ז ספק נבלה והאוכל ממנה מכין אותו מכת מרדות, הרי דבכל ספק בשחיטה דקדק וכתב דהרי הוא ספק נבלה ומדוע בלא בדק בסי' כתב דהוא ודאי נבלה וכבר עמד על קושיא זו הפרי מגדים בפתיחתו לה' שחיטה יעו"ש שנשאר בצ"ע, ולפי מה שנתבאר יש מקום לישבו דהנה הנו"ב בסי' מ"ג בחלק אה"ע כתב דבכל ספק בשחיטה איכא שני חזקות המנגדות אחת חזקת הבהמה באיסור שאינו זבוחה שנית יש לומר להיפוך העמד הבהמה על חזקת טהרתה דבחי' הא ודאי לא היה בה טומאה משום נבלה גם אם היא נקובה בושט הא לא מטמאה מחיים יעו"ש, ונאמר דכן ס"ל להרמב"ם ומש"ה בכל ספק בשחיטה כתב רק ספק נבלה דהרי איכא חזקה נגד חזקה והרי הוא ספק השקול, ורק דזה לא שייך רק בכל ספק בשחיטה כגון ספק שהה או ספק דרס דהרי המעשה שצריכה להעשות בודאי נעשה בה דהיינו חתיכת שני הסימנים רק דלא ידענו אופן המעשה האיך נעשו אם כהכשר הלכות שחיטה או שלא כהלכה ושפיר שייך לומר דיש לה חזקת אינו זבוחה ולהיפוך חזקת טהרה דבחי' לא היה מטמאה ולא שייך לומר דהך חזקת טהרה הא צריכה התחדשות מעשה השחיטה ולא תהי' החזקה, כיון דהמעשה הא ודאי נתחדש בה וחשיבא שפיר חזקה ומש"ה הוא ספק נבלה ולא ודאי, וכן בנמצא הסימן שמוט ואינו יודע אם קודם שחיטה או אחר שחיטה הוי' שפיר ספק משום הני שני חזקות המנגדות, ולא שייך לומר דהרי חזקת אינו זבוחה אין לה מקום להאמר אם לא שנאמר דקודם שחיטה נשמטו בה הסימנים מ"מ לא חשיבא התחדשות כלל כיון דעתה בודאי שמוט הוא רק הספק הוא על הזמן ובכה"ג שפיר חשיבא חזקה וכמו דהוכחנו מהא דכתובו' דאי לאו סברא דחזקת הגוף היינו אומרים משום חזקת פנוי' דנולדה בה המומין מקודם שנתקדשה לזה, ושפיר יש לה חזקת אינו זבוחה לאסור ולהיפוך חזקת טהרה להקל ומש"ה הוא ספק וכן בנמצא הסכין פגום אבל בלא בדק בסימנין והספק הוא אם שחט רוב הסימנים או רק מקצתן הרי הוא ספק במעשה אם נעשה בה כלל אותה מעשה הנצרכת ונמצא דלטהר את הבהמה שלא תטמא אחר מיתתה הרי צריך לעשות בה המעשה של השחיטה דהיינו לשחוט רוב הסימנים וכיון דנסתפק אם שחט כלל החציו השני של הסימן הרי אין מקום לומר בה כלל העמד בהמה על טהרתה ובודאי שחט גם חציו השני דבכה"ג לא חשיבא חזקה כלל, דאפילו אם נאמר דבכה"ג לא שייך לומר דהחצי השני של הסימן יש לו חזקת הגוף שלא נשחט דודאי נראה דכבר אבד החזקת הגוף שלו כיון שהתחיל לשוחטו ולחתכו והרי הוא כמו נפל גל על האדם דהוא בספק חי דע"י נפילת הגל אבד חזקתו וכן משעה שהתחיל לשוחטו אבדה חזקת הגוף מ"מ גם חזקת טהרה לא חשיבא חזקה כלל דהרי עכ"פ נצרך לה מעשה דהיינו לשחוט גם החצי השני ואע"ג דליכא שום חזקה המנגד לאותו מעשה מ"מ שוב לא חשיבא חזקה וכמש"כ, ומש"ה ליכא חזקת טהרה ונשאר רק חזקת אינו זבוחה לחודא, ומש"ה כתב הרמב"ם דהרי הוא ודאי נבלה וכמו בכל ספק דמעמידין אותו על חזקתו והרי הוא ודאי ולא ספק ולכאור' הוא תי' נכון על הרמב"ם רק לעיל בסי' (כ"א) פקפקנו על עיקר הסברא שכתב הנו"ב דכל ספק בשחיטה שייך לומר בו חזקת טהרה והבאנו ראי' מן הגמרא דלא אמרינן להך חזקה כלל יעו"ש

[ח] אמנם אחר העיון מצינו דעיקר סברתינו דכל חזקה שאין לה מקום אם לא ע"י התחדשות מעשה לא חשיבא חזקה דהוא מחלוקת בין רבותינו הראשונים, דבריש מס' גיטין (דף ב') איתא דהא דשליח נאמן לומר בפני נכתב ובפני נחתם משום דעד אחד נאמן באיסורין ופריך אימור דאמרינן עד אחד נאמר באיסורין כגון חתיכה ספק חלב ספק שומן דלא איתחזק איסורא אבל הכא איתחזק איסורא דאשת איש, וכתבו התוספו' בד"ה ע"א דהא דקיי"ל דהיכא דלא איתחזק איסורא עד אחד נאמן ידעינן ליה מנדה דכתיב בה וספרה לה לעצמה דהיא נאמנת, וא"ת א"כ אפילו איתחזק איסורא נמי וי"ל דאינה בחזקת שתהא רואה כל שעה וכשעברו שבעה טהורה ממילא וגם בידה לטבול, וכן כתבו התוס' ביבמות (דף פ"ח), וביאור דבריהם עיי' שם במהרש"א בגיטין דכוונתם דהרי מזמן שראו אותה שופעת דם נדה הרי מאותה ראי' בודאי עברו ז' ימים ובשביל אותה הראי' הרי יכולה היא להטהר כעת וליכא למיחש רק שמא ראתה עוד דם למחר וסתרה מניינה והרי על ראי' חדשה אין לה שום חזקה דכי משום שראתה היום יש לה חזקה שתראה גם למחר, והא דנאמנת על הטבילה והרי על חשש זה שמא לא טבלה הרי יש לה חזקת טומאה גם מראי' ראשונה לחודה רק דעל זה נאמנת משום דבידה לטבול, הרי מבואר מדברי התוס' להדיא כסברתינו דאע"ג דעד עתה היתה ודאי טמאה והי' לנו לומר העמידה על חזקת דין טומאתה הראשונה מ"מ לא חשיבא חזקה כיון דאחר שבעה ימים מראי' הראשונה אי אפשר להעמידה על דין טומאתה אם לא בהתחדשות ראי' חדשה מש"ה לא חשיבא חזקת טומאה כלל דהרי אין לה חזקה שתראה כל שעה, והרי גבי נדה בע"כ אין לנו לומר הטעם משום דעל ראי' חדשה יש לה חזקת הגוף שלא נתחדש בה ראי' חדשה וחשיבא כחזקה נגד חזקת טומאתה הראשונה דזה אינו דהרי עלולה היא לראות דם ובודאי דאשה שראו אותה שופעת דם ביום ג' לראייתה לערב סמוך לבין השמשות ואח"כ אומרת דרגע קודם בין השמשות פסקה מלראות וסופרת יום רביעי להתחלת מנינה הרי ודאי דעל פי הסברא לא שייך לומר כלל דיש לה חזקת הגוף שלא ראתה כיון דברגע זו אדרבה הוחזקה במעין פתוח וכן מורין לשונם של התוס' שכתבו דאינה בחזקת שתהא רואה כל שעה הרי דכתבו רק דאין לה חזקה לראות ולא כתבו דיש לה חזקת הגוף על ראי' חדשה, ועוד דאם נאמר דזה חשיבא חזקה הרי היא חזקת הגוף והרי מבואר בכתובות (דף ע"ה) דחזקת הגוף אלים יותר ואזלינן בתרה גם במקום שחזקת הדין מנגדה וא"כ גם כאן יהי' חזקת הגוף אלים מחזקת טומאה הראשונה וא"כ האיך יכולין ללמוד מנדה דע"א נאמן באיסורין היכא דליכא שום חזקה כלל לא לאיסור ולא להיתר א"ו דזה לא חשיבא חזקה. כלל, והטעם הוא כמש"כ דהרי אדרבה ראו אותה שופעת דם ולא ראו אותה פוסקת ואפ"ה כתבו התוס' דמה דהיתה טמאה עד כאן לא חשיבא משום דאחר שבעה הא אי אפשר להעמידה על חזקתה אם לא בהתחדשות יציאת דם חדש שלא הוחזקה בראי' זו מש"ה לא מקרי חזקה מצד עצמה אע"ג דליכא חזקה המנגדה, וזהו ראי' ברורה לסברתינו דגם לענין חזקת אינו זבוחה כל שאין הספק בעצם מעשה השחיטה ובודאי נשחטה בכל פרטי הלכות שחיטה רק הספק הוא אם נתחדש בה נקב הפוסל השחיטה דלא חשיבא חזקה דהרי אינה בחזקה שינקב הושט שלה וכמו דבנדה אמרי' דאינה בחזקת שתראה עוד כיון דאין לבהמה חזקה שיונקב הושט שלה ורק היכא דיש להסתפק דלמא נולדה בושט נקוב אז הוא דשייך חזקת אינו זבוחה אבל כל שנולדה ודאי בלא נקב כגון אחר י"ב חדש ליכא הך חזקה, וזהו ברור ומוכרח בדעת התוס', א"כ הרי מצינו ג"כ חולקים על הך סברא דבחידושי הרמב"ן לגיטין שם וכן בחידושי הריטב"א שם הביאו דברי התוס' דהא דע"א נאמן באיסורין ילפינן לה מנדה והקשו