בית הלוי חלק ב סח

דברי התוס' וכ' דבזרק לה קידושין אבדה חזקתה מדאורייתא וכן כתב הפני יהושע בחידושי גיטין (דף כח) ומה שיש לעיין בדבריהם דמסוגי' דיבמות (דף ל"א) הא מוכח להיפוך אין כאן מקומו להאריך בו. ואפי' אם נאמר דלא כדבריהם וכונת התוס' בכתובות דרק מדרבנן אבדה חזקתה מ"מ שאני שם דלא אתעביד מעשה בה בגופה אבל היכא דאיתעביד בגופה ממש שנשכה בשן או נפלה ולא ידעינן עד היכן הגיע השן ודאי דמן התורה אבדה חזקתה בזה וכמו בנפל גל על האדם דמבואר במס' פסחים דהוא בגדר ספק חי ולא אמר בו אוקמיה אחזקת חיים ועיין בנב"י מה"ק חלק אה"ע שכתב הטעם דע"י נפילת הגל אבד חזקתו ומש"ה לא הוקשה להו להתוס' בכל הני דשפיר חיישינן לה ואסורה מספק ככל ספק דאורייתא דהוא לחומרא. ורק בהך דישב לה קוץ בושט דאיירי דהשתא בעת המציאה רואין שאין הקוץ תחוב רק בקרום הפנימי לחודא ואינו מגיע כלל לחיצון רק החולקים על עולא ס"ל דחוששין שמא מקודם היה תחוב גם בחיצון ואח"כ חזר הקוץ לאחוריו וס"ל להתוס' דעל חשש זה הא ליכא שום ריעותא דכיון דכל הריעותא הוא מציאת הקוץ ורואין עתה בו שלא נתחב כלל בחיצון ומש"ה לא אבדה חזקת הגוף דידה שהיה לה מקודם שלא הי' נקב בחיצון דהרי לא ידעינן אם נעשה כלל שום מעשה בהחיצון וכן בספק דרוסה הרי לא ראינו רק שהארי נכנס לדיר אבל בבהמה גופה הרי לא ראינו שום מעשה כלל ולא ידעינן אם הכה אותו כלל שתאבד עי"ז חזקתה. והרי בע"כ זהו טעמו של עולא דס"ל בהני שני דברים דאין חוששין להו משום דיש לה עדיין חזקה דמעיקרא ומש"ה הוקשה להם להתוס' על החולקים על עולא אמאי חוששין להו והוכרח לומר דהאיסור שכיח יותר מן ההיתר ויצא לנו מזה דגם עולא לא אמר דאין חוששין שמא הבריא רק ברואים שהקוץ אינו תחוב רק בפנימי לחודא אבל אם תחב אדם מחט או קוץ בצואר בהמה ותיכף הוציאו לחוץ ולא ידעינן עד כמה הגיע תחיבתו גם עולא מודה דאסור דהרי התוס' חילקו בין הך דעולא לחתיכה א' ספק חלב דאסורה לכו"ע משום דהכא יש לה חזקת כשרות וזה לא שייך בכה"ג וגם לעולא אסורה וכן הוא מבואר להדי' ברא"ש שם דעולא אינו מתיר רק בראינו שלא נתחב בשני והדברים מוכרחין, ולא מיבעיא בספק נקב בושט דאיכא גם חזקת איסור אינו זבוחה אלא אפי' בספק טריפה כה"ג אסורה בודאי לכ"ע וכמו בהכתה חולדה על ראשה דחוששין שמא הגיע השן עד הקרום. וכן (בדף נ"ז) בקוץ עד שתנקב לחלל הא מבואר דאם תחב קוץ והגיע עד לחלל שוב חוששין שמא נגע באיברים הפנימים ונקב אותן ובודאי דלא שייך שם לומר דשכיח לאיסור יותר מלהיתר דבתחב פעם א' והוציאו מיד לא שייך לומר שכיח כלל רק האיסור מספק וכמש"כ. וא"כ יצא לנו מכל הנאמרים למעלה בתוחב מחט בצואר בהמה והוציאו לחוץ ואינו ידוע אם הגיע לושט הרי אבדה בזה חזקת הגוף דידה ושוב יש לה חזקת איסור אינו זבוחה להפוסקים דנקובת הושט הוא נבלה וכמו דמבואר בתוס' דב"מ ובמה"ב דלספק נקובה בושט איכא חזקת איסור ומקרי ספק בשחיטה ובכה"ג לא מהני ס"ס לדעת הרמ"א בסימן ק"י אמנם גם זה אינו מוסכם והוא מחלוקת הפוסקים וכמו שיבואר אי"ה בסימן שאחר זה: סימן כב יבאר סוגיא בחולין דף י"א ובו יחודש סברות חדשות בחזקה

במס' חולין (דף י"א) קאמר רב אשי דהא דאזלינן בכל דוכתא בתר רובא ילפינן לה משחיטה עצמה דאמרה תורה שחוט ואכול וניחוש שמא במקום נקב קשחיט. אמר רב אשי אמריתא לשמעתי' קמיה דרב כהנא ואמר לי ודלמא היכא דאפשר אפשר היכא דלא אפשר לא אפשר דאלת"ה לר"מ דחייש למיעוטא היכי אכיל בישרא ניחוש שמא במקום נקב שחט וכ"ת הכי נמי דלא אכיל פסח וקדשים מאי איכא למימר, וכ' התוס' בחולין ובבכורות (דף כ') דמדלא קאמר היכי אכלינן מוכח דלא קיי"ל כר"מ בהא ולא חיישינן למיעוטא ומיהו היכא דאיכא חזקה המסייע למיעוט כתבו התוס' דקיי"ל גם לדידן דחיישינן ליה מיהא מדרבנן, וכבר מפורסם הקושיא דא"כ הדר קשה אמאי לא קאמר היכי אכלינן בישרא דהא איכא חזקת איסור אינו זבוחה המסייע למיעוט דנקובת הושט דהויא נבלה וקושיא זו נזכרת במהרש"א בבכורות שם וגם הרשב"א במה"ב (דף ז') הקשה כן וכבר דברו רבים בקושיא זו לישבה וע' מש"כ בסי' בקושיא זו. עוד קשה בהא דאמר וכ"ת ה"נ דלא אכיל פסח וקדשים מאי איכא למימר וכ' התוס' בד"ה פסח וז"ל מבשר תאוה לא פריך משום דנראה דר"מ לא חייש למיעוט מדאורייתא רק מדרבנן ולהכי קאמר וכ"ת ה"נ דלא אכיל פי' דנאמר דבאמת מחמיר מדרבנן שלא לאכול בשר כלל ופריך מפסח וקדשים דאינו יכול להחמיר בהם דאיכא מצוה באכילה ומביא ראיה כי היכי דלר"מ בע"כ יש חילוק בדרבנן בין היכא דאפשר ללא אפשר כמו כן נוכל לחלק בדאורייתא וכ"כ התוס' בבכורות (דף כ') בד"ה ואיבעית אימא. וקשה דהרי היכא דחזקה מסייע למיעוט ודאי דר"מ חושש למיעוט מדאורייתא וכמש"כ התוס' בכמה דוכתין וראייתם מהא דבקידושין (דף ה') מטהר ר"מ גבי תינוק שנמצא בצד העיסה משום הך סברא דסמוך מיעוטא לחזקה הרי דאמר סברא זו גם להקל וא"כ הדר קשה אמאי לא פריך מבשר תאוה. ובשלמא על התוס' לא קשה כל כך דאפשר לומר דהתוס' בחולין ובבכורות ס"ל דנקובת הושט הוא רק טרפה ולא נבלה ומש"ה לא שייך בספיקא דידיה לומר חזקת אינו זבוחה כיון דהיא זבוחה לפניך והועיל בה השחיטה לטהרה מידי נבלה, רק אכתי קשה לדעת רוב הפוסקים שכ' דנקובת הושט הוא נבלה דלדידהו קשה אמאי לא פריך מבשר תאוה דהא איכא חזקה המסייע למיעוט ועיי' מש"כ בסי' ז' בישוב קושיות אלו ועכשיו נכתוב באופן אחר ואדרבה דלהפוסקים דס"ל דנקובת הושט נבלה וספק נקב מקרי ספק בשחיטה אתיא הך סוגיא יותר בפשיטות טפי דהנה ודאי דעיקר תירוצם של התו' שכתבו דלא פריך מבשר תאוה משום דר"מ אינו חושש למיעוט רק מדרבנן דחוק הוא דא"כ מאי מביא רב כהנא ראיה לסתור הוכחת רב אשי דכי בשביל שמוכרח לר"מ לחלק בין היכא דאפשר ללא אפשר בדרבנן דבמקום מצות אכילת קדשים לא החמירו בלא אפשר דכמו כן מוכרח דגם בדאורייתא יש סברא לחלק כן דמה דמיון הוא זה לזה ועיין בבכורות (דף כ') בד"ה ואיבעית אימא שהסבירו קצת סברתם דראיית ר"כ דע"כ גם בדאורייתא נוכל לחלק כן דאם נאמר דבאורייתא אין שום סברא לחלק כן לא היו מתקנים רבנן כן, כיון דהיכא דלא אפשר בע"כ לא תיקנו ועכ"ז יש בו דוחק קצת ועיי' במרדכי בחולין פ' הזרוע שכ' בשם ספר החכמה דר"מ חושש למיעוט מן התורה וראייתו מהך סוגיא דפריך פסח וקדשים מאי איכא למימר נימא דבמקום מצות אכילת קדשים העמידו על דין תורה הרי להדיא דלא ניחא לו לומר כתי' התוס' דמביא ראיה מתקנתא דרבנן לדאורייתא אבל להסוברים דנקובת הושט הוא נבלה נוכל לישב הך סוגיא בפשיטות רק נאמר בה סברא אחת

מחודש'

[ב] דהנה עיקר יסוד סברא של חזקה דאמרי' בגמ' בכמה דוכתי הוא דכן באה ההלכה מסיני דבכל ספק יש לנו להעמיד אותו דבר כמו שהיה מקודם ולא נתחדש בו שום מעשה חדשה או דין חדש מה שלא היה מקודם. ולפי זה הרי יש מקום לומר דעד כאן לא אמרינן הא דהעמידו על חזקתו רק היכא דיכולין אנחנו