בית הלוי חלק ב סז

הסברא אינו מוכרח וי"ל דשוחט בושט נקוב הרי הוא דומה לשוחט בסכין פגום דבשניהם לא נעשית השחיטה בהכשר כזה כן זה ושייך בו הך חזקה עוד מצינו סתירה לסברא זי, דבמס' ב"מ (דף כ') בתוס' ד"ה איסורא מממונא כתבו וז"ל וא"ת טפי אנו מחמירין בממון מבאיסורא דאין הולכין בממון אחר הרוב ובאיסורא אזלינן בתר רובא ואפילו היכא דאיכא חזקת איסורא ולא חיישינן שמא במקום נקב שחט וכן הרשב"א במשמרת הבית (דף ז') שהקשה על הא דאמרי' בחולין (דף י"א) לר"מ דחייש למיעוטא היכי אכיל בישרא ניחוש שמא במקום נקב שחט והקשה אמאי לא אמרינן היכי אכלינן בישרא דבמקום דאיכא חזקה המסייע למיעוט הא גם לרבנן דר"מ חיישינן ליה מיהא מדרבנן, הרי למדנו מדבריהם דגם לענין ספק נקב בושט שייך חזקת אינו זבוחה

[יג] אמנם אחר העיון גם לדידהו אתי שפיר הך סוגי' דישב לה קוץ בושט והחילוק ביניהם נראה פשוט וברור דודאי דגם בספק נקב מקרי חזקת איסור ורק זהו על עיקר הכלל דאזלינן בתר רובא ולא חיישינן דלמא היא מעצמה נקובה בושט בתולדה או ע"י חולי ושפיר הוכיחו התוס' דאזלינן בתר רובא גם במקום חזקת איסור וכן הרשב"א הקשה שפיר דנימא היכי אכלינן בישרא, אבל לפי האמת דאזלינן בתר רובא ולא חיישינן כלל בכל בהמה דלמא היא נקובה ורק דנבוא לחוש לבהמה זו ע"י הריעותא דישב לה קוץ דלמא חידש בה הקוץ נקב והרי לגבי הך ספק הא איכא חזקה דקודם שנתחב בה הקוץ הא ודאי לא ניקבה ע"י הקוץ וכמו כן עתה לא ניקב אותה זה הקוץ ויש לה חזקת הגוף דזה הקוץ לא ניקב הושט שלה והחזקה אינו רק מסלק הריעותא שלא ניחוש לה כלל ושוב ה"ה ככל בהמה דעלמא שלא נולד בה ריעותא כלל, והרי דברי התוס' דדף בע"כ מתפרשים כן שכתבו דלא דמי לחתיכה ספק חלב דמעיקרא בחזקת כשירה היתה והרי דאפילו אם נאמר כהח"ד דספק נקב לא מקרי ספק בשחיטה וה"ה ככל ספק טריפה וליכא חזקת איסור מ"מ מאין לה עוד חזקת היתר והרי בדף י"א ילפינן דאזלינן בתר רובא מהא דלא חיישינן גבי פרה אדומה ועולה דלמא היא טרפה הרי דגם ספק טרפה ליכא בה חזקה להיתר אי לאו משום דאזלינן בתר רובא ובע"כ כוונת התוס' כמש"כ דלגבי החשש שנתחדש בה ע"י הריעותא דלמא נתחדש בה נקב הי' לה חזקת כשרות והרי היא חזקה שנתבררה בשעתה דהרי כשנולדה ודאי לא הי' בה קוץ שינקבה ומסולק הריעותא וה"ה ככל בהמה שבעולם שלא נולד בה ריעותא, ולא מבעי' לדעת הרא"ש פ"א דחולין דמתיר הגבינות מבהמה שנמצאת טרפה משום דאית לה חזקה מכח רובא דודאי לדידי' דכמו כן בישב לה קוץ יש לה חזקה מכח הרוב אלא אפילו לדעת החולקים האוסרים הגבינות זה רק משום דס"ל דחזקה הבאה מכח הרוב לא חשיבא חזקה כיון דלא הי' לה בירור גמור בשעתה אבל בספק דקוץ הרי יש לה חזקה גמורה בשעתה דנולדה בלא קוץ וכן גבי ספק דרוסה הרי קודם שעל הארי לתוך הדיר הרי ודאי לא דרסה הארי ומש"ה גם אח"כ כשנכנס הארי לתוך הדיר יש לה חזקה דלא נדרסה ממנו והוא חזקת כשרות שנתבררה בשעתה, ואין להקשות דאכתי נהי דלגבי חשש זה דלמא חידש בה הקוץ יש לה חזקה כמו שהיתה קודם שנתחב בה הקוץ מ"מ הרי יש לה ג"כ חזקת איסור שאינו זבוחה שהי' לה קודם שנשחטה ונעמוד חזקה נגד חזקה ושוב יהי' כמו ספק השקול בלא שום חזקה כלל ושוב דומה ממש לחתיכה א' ספק חלב דאסורה לכ"ע והדרא קושי' התוס' לדוכתא על עולא מ"ש מחתיכה אחת ספק חלב, זה אינו דהרי הך חזקה דאמרינן דלא חידש בה הקוץ נקב הרי מקרי חזקת הגוף דאמרי' דלא נשתנה גופה ע"י הקוץ אבל חזקת אינו זבוחה הרי אינו חזקת הגוף דהרי ודאי נעשה בה מעשה שחיטה רק הספק אם נעשה בהכשר וא"כ אינו רק חזקת הדין דנאמר דכמו דמקודם הי' אסורה כמו כן היא עתה והרי ידוע דחזקת הגוף אלים ועדיף יותר מחזקת הדין ואזלינן בתרי' גם במקום דחזקת הדין מנגד לה וכמו שכתבו התוס' במס' כתובות (דף ע"ה) בד"ה אבל דחזקת הגוף שלא היו בה מומין אלים מחזקת פנוי' יעו"ש, וכלל זה מבואר היטב בספרי הכללים בכללי חזקות יעו"ש בדבריהם ושפיר כתבו התוס' בהך דישב לה קוץ בושט דמעיקרא בחזקת כשירה היתה ומש"ה לא חשש ליה עולא וגם על החולקים עליו וס"ל דחוששין הקשו התוס' שפיר דנימא נשחטה בחזקת היתר עומדת והוצרכו לתרץ דהאיסור שכיח יותר מן ההיתר, וא"כ מיושב היטב דעת הרמ"א דבמקום חזקת איסור ממש וכמו ספק בשחיטה לא אמרינן ס"ס דלא דמי לספק דרוסה שנתערב באחרים שכ' הטור דמקיל משום ס"ס דשם אפילו לענין חשש שמא נדרסה בסימנים ג"כ יש לה חזקת היתר דהרי קודם שנכנס הארי הא ודאי לא נדרסה ממנו ודומה ממש להך דישב לה קוץ

[יד] והנה מכל המבואר למעלה יצא לנו חילוקי דברים בזה דהנה התוס' ביבמות ובחולין שהקשו על הא דספק דרוסה ועל ישב לה קוץ בושט למאן דחייש לה אמאי לא אמרי' בה נשחטה בחזקת היתר עומדת ותי' דהאיסור שכיח יותר מן ההיתר ולכאורה יש להבין אמאי הקשו התוס' רק כאן ולא הקשו כן על כמה דוכתי דמצינו בגמ' דחוששין לספק טריפה ע"י שנתרחש איזה ריעותא בבהמה והרי במשנה (דף נ"ו) תנן הכתה חולדה על ראשה מקום שעושה אותה טריפה ומבואר שם בברייתא דצריכה בדיקה אם לא ניקב קרום של מוח ושם הא הבדיקה מעכבת בה דאם לא נבדקה אסורה דהרי במשנה תני לה בכללא דאלו טריפות בעוף ומוכח דבלא בדיקה אסורה ותיקשה ג"כ דנימא נשחטה הותרה ונתלי דבודאי לא הגיע השן עד תוך הקרום ולכאורה הוא דומה ממש להא דישב לה קוץ בושט דהספק הוא אם הגיע הקוץ עד תוך הקרום השני ועוד דבזה לא שייך תירוצם של התוס' דבשלמא בישב לה קוץ שייך לומר דההיתר לא שכיח כמו האיסור וכמו שהסביר לה רבינו ירוחם שהבאנו למעלה דכיון דמותחת צוארה נכנס הקוץ ונדחק לתוך הושט יותר ויותר אבל בהכתה חולדה על ראשה פעם אחת ומיד הסירה השן מהעוף והספק עד כמה בעומק הגיע תחיבת השן אם עד תוך הקרום או לא מאי שייך לומר בזה שכיח יותר ופשיטא דאינו רק ספק השקול ואפ"ה אסרינן ליה מספק ונימא דבחזקת היתר עומדת דקודם שהכתה החולדה היתה בחזקת כשירה, וכן בהכה בהמה במקל על רוחב השדרה דחיישינן לפסיקת החוט כמבואר (בדף נ"א). ויותר מזה דהרי נפולה אחת מי"ח טריפות שנאמרו מסיני וכל עיקר איסורה אינו רק ספק שמא נתרסקו אברי' ובשהתה מעל"ע יצאת מכלל ספק זה ואפ"ה אסורה וגם בשהתה מעל"ע צריכה בדיקה אם לא נקבו אברים שנטרפה בהם ואמאי לא הקשו התוס' בכל הני. וצ"ל דבכל הני שבא הספק ע"י ריעותא שנעשה בגופה לא שייך לומר אוקמה אחזקה דמעיקרא כמו שהי' קודם הריעותא וכמו בכל הני דע"י נשיכת השן והכאה במקל והנפילה הרי נעשה בגופה מעשה המביאה לידי ספק אם נטרפה ע"י סיבה זו או לא לא שייך לומר אוקמה אחזקה. והרי יותר מזה כתבו התוס' בכתובות (דף כ"ב) ד"ה תרווייהו דהיכא דזרק לה קידושין וא' אומר שהי' קרוב לה וא' אומר קרוב לו דלא אמרינן אוקים חד לגבי חד ואוקמא אחזקת פנויה דכיון דודאי זרק לה קידושין לא אמרינן אוקמה אחזקתה. וכן פסק בשו"ע אה"ע סי' מ"ז דבע"א אומר נתקדשה וע"א אומר לא נתקדשה כלל מוקמינן לה אחזקה אבל אם זרק לה בודאי קידושין וע"א אומר קרוב לה אסורה מספק ועיין בשו"ת מהר"י טראני חלק א' בסופו בחידושיו למס' קידושין על הרי"ף שהביא שם