בית הלוי חלק ב נה

כ"ד דלדעת רש"י דשמוטת הסי' לא חשבינן בה' שחיטה והיא טרפה מחיים גם לאחר שחיטה אינו רק טריפה ולא נבלה יעו"ש. וא"כ הא ודאי דאי אפשר לפרש כלל המשנה דהמעקר דקאי על שמוטת הסימנים ששחטה דהרי הכי תנן לה במשנה (בדף פ"ה) השוחט ונמצא טרפה ר"מ מחייב בכיסוי דס"ל שחיטה שאינה ראוי' שמה שחיטה וחכמים פוטרים השוחט ונתנבלה בידו והנוחר והמעקר פטור מכיסוי פי' דבזה גם ר"מ מודה דנבלה אינה שחיטה כלל. וא"כ הא בע"כ לא קאי על שמוטה ששחטה, רק שמתה ע"י העיקור ומש"ה מצי ס"ל להך משנה יש עיקור ואין מהך סוגי' ראי' כלל ומש"ה כתב דהוא ספיקא דדינא אבל האלפס והרמב"ם וטור ושו"ע שפסקו כבה"ג ומוכח מקושי' הגמרא דפריך כולהו תנינא דהך הנוחר והמעקר היינו שמוטה ששחטה וזהו העיקור דנחלקו בו האמוראים (בד' כ') ומדחזינן דרצה הגמ' לומר דהך משנ' ס"ל יש שחיטה מוכרח דס"ל להגמ' כרבין דגם אי יש שחיטה יש עיקור ומשום הכי פסקו כן. ולכאורה הוא תי' נכון

[ד] אמנם לכאורה אין מזה ראי' כלל דהרי לדעת בה"ג דעיקור אינו טרפה מצד עצמו והבהמה בחיי' כשירה וחלבה מותר ורק באה ההלכה דאין שחיטה מועיל בה וא"כ הוא כשארי הלכות שחיטה כדרסה חלדה והגרמה דזהו מהדברים הפוסלים את השחיטה, וא"כ למ"ד דאין שחיטה לעוף כלל מן התורה הרי ודאי ס"ל דלא באה ההלכה מפורש בעוף דאין פוסל בו עיקור דלאיזה ענין נצרכה ההלכה להאמר בו וכמו דאין צריך הלכה להכשיר דרסה ושארי דברים מה' שחיטה כיון דאין צריך שחיטה כלל ובנחירה סגי לי'. וא"כ לשמואל ור"א דס"ל דרמי קאי על שחיטה בע"כ מוכרח דמ"ד דאין שחיטה חולק על רמי בתרתי חדא דרמי ס"ל יש שחיטה ואיהו סבר אין שחיטה שנית דרמי ס"ל דבא ההלכה דאין עיקור פוסל בעוף ואיהו ס"ל דלא נתקבלה כן הלכה כלל. והרי הני שני דברים אינם תלוים זה בזה כלל דהרי נוכל לפסוק דיש שחיטה לעוף וגם נפסוק דלא נתקבלה ההלכה כיון דחזינן דאיכא תנא שחולק ומכחיש הך קבלה ואומר שלא נתקבלה כלל. ובזה ידוקדק לנו הא דקאמר ר"א על ברייתא דרמי אדרבה איפכא מסתברא למ"ד יש שחיטה איכא למימר דהכי אגמרי' דאין עיקור אלא למ"ד אין שחיטה אלא מדברי סופרים כו' כולה מילתא כבהמה. ולכאורה קשה לי טובא למה אמר ר"א בלשון ספק איכא למימר הכי אגמרי' כו' דמה ספק הוא כיון דאיכא ברייתא דרמי דאין עיקור הרי פשיטא דכן הוא האמת כיון דלא חזינן ברייתא אחרינא שיחלוק עליו כלל. דהרי לדברי ר"א מוקמינן שפיר הך ברייתא (דדף יו"ד) דפסלה שמוטה בעוף כמ"ד דאין שחיטה דלדידי' הא מוכרח מסברא דיש עיקור ורמי בע"כ ס"ל דיש שחיטה ואליבא דהך תנא מהו הספק שנסתפק בו ר"א ולמה נקט בלשון ספק, אבל לפי הנ"ל ניחא דכיון דמוכרח דהך מ"ד דאין שחיטה חולק על הך קבלה וא"כ שוב גם למ"ד יש שחיטה אין הכרח שיסבור הך הלכה ורק ברייתא דרמי ס"ל כן אבל לענין דינא נוכל לומר דגם יש שחיטה וגם יש עיקור וא"כ א"ש הך סוגי' (דדף כ"ז) גם כרב אשי ושפיר רצה הגמרא להוכיח דהך משנה דהנוחר והמעקר ס"ל יש שחיטה ואפ"ה ס"ל דעיקור פוסל מן התורה ופוטרו מכיסוי, דאע"ג דס"ל יש שחיטה מ"מ ס"ל דלא באה ההלכה להכשיר עיקור בעוף וכמו דס"ל להמ"ד דאין שחיטה

[ה] אמנם אחרי שבאנו לכל זה הרי ודאי דבפשיטות ניחא הא דפסקו הרמב"ם וטור ושו"ע בודאי דיש עיקור דהרי לפי מה שביארנו שוב אין אנו צריכין לומר כמ"ש רש"י דלשמואל ור"א מתוקמא הך ברייתא דנשמטה הגרגרת ואח"כ שחט הושט פסולה רק כמ"ד דאין שחיטה לעוף מן התורה לחודא רק מצי ס"ל דיש שחיטה ואפ"ה פוסל עיקור דחולק ג"כ על הך הלכה דבשלמא לרש"י בע"כ צ"ל כמש"כ רש"י דהרי רש"י בעצמו ס"ל דשמוטת הסימנים היא טרפה מצד עצמו וגם מחיים הוא טרפה וא"כ כיון דתניא בברייתא דרמי דס"ל דהכי אגמרי' רחמנא דבעוף לא נהג פסול זה כלל, א"כ הרי לא מצינו שום תנא שיחלוק על הך הלכה דהרי גם למ"ד דאין שחיטה מ"מ י"ל דמודה להך ההלכה דהרי אלולי ההלכה מסיני היינו אוסרין אותו גם בעוף דאע"ג דאין לו שחיטה מן התורה מ"מ הרי כל הטרפות אסורות גם בעוף לכ"ע ושפיר צריכה ההלכה דאע"ג דלדידהו אם שמט הסימנין בידים י"ל דכשר דחשוב כמו נחירה וזהו שחיטה דידהו מ"מ אם נשמטו מעצמם הרי צ"ל אסורים גם לדידיה וכמו כל טריפות וצריכה ההלכה להכשירם וכיון דאשכחן תנא דרמי דס"ל הך הלכה ולא מצינו שום תנא שיחלוק בודאי דאין לנו לחלוק על ההיא ברייתא ובודאי דצ"ל דכ"ע מודים לו, ומהך ברייתא דדף י' דאוסרת שמוטה גם בעוף הא ג"כ אין שום ראיה דחולקת על עיקר ההלכה לפי מה דאמר רב אשי דלמ"ד אין שחיטה פוסלת בודאי עיקור מיהא מדרבנן דכיון דתיקנו רבנן בעוף שחיטה כמו בבהמה השוו אותו לגמרי כבהמה מה שחיטת בהמה צריך להיות בסימנים מחוברים כמו כן הוא בעוף וא"כ הא נוכל לומר דהך ברייתא ס"ל אין שחיטה ומש"ה כתב רש"י כן. אבל לשיטת הבה"ג הא מוכרח דמ"ד אין שחיטה חולק ע"ז וא"כ ממילא נוכל לומר דגם הך ברייתא ס"ל דיש עיקור אע"ג דס"ל יש שחיטה ונוכל לומר עוד דהרמב"ם והפוסקים הוכיחו עוד שיטתם דבע"כ הך ברייתא ס"ל יש שחיטה ומדאורייתא פסלה עיקור בעוף מהסיפא דקתני בברייתא נמצא הגרגרת שמוטה ואינו יודע אם קודם שחיטה נשמטה או אחר שחיטה זה היה מעשה ואמרו כל ספק בשחיטה פסולה ואם נאמר דלרב אשי לא פסלה עיקור רק למ"ד אין שחיטה מדרבנן א"כ אמאי אסרו בספק נשמטה מחיים הרי הוא ספק דרבנן ולקולא אלא מוכרח כמש"כ דס"ל דיש שחיטה ואפ"ה יש עיקור וחולק על הברייתא דרמי בר יחזקאל ומש"ה פסקו כוותיה דהך ברייתא דתני בה דעביד עובדא כן והורו הלכה למעשה לאסרה ובודאי דהלכתא כוותיה דהך ברייתא ומאד מדוקדק לנו לשון הרא"ש שכתב וקיי"ל כרבינא וכההיא ברייתא שחט את הושט ונמצאת הגרגרת שמוטה דלכאורה ה"ל להביא רישא דנשמטה הגרגרת פסולה דזהו עיקר הדין דתני בברייתא דשמוטה פוסל בעוף, וכבר עמד על זה המעדני יו"ט, ולפי הנ"ל בדוקא הביא הרא"ש דמהך סיפא הוא דקדייק דגם מדאורייתא פוסלת ומוכח דגם למ"ד יש שחיטה פוסל וזה עיקר הראי' של הרא"ש וכמ"ש והדברים נכונים ומאירים. היוצא מזה דלדעת בה"ג לא פליגי רבין ושמואל ור"א רק אליבא דהך ברייתא דרמי דרבין ס"ל דלא קאי על שחיטה ור"א ס"ל דקאי ג"כ אשחיטה אבל בהך ברייתא דדף י' כ"ע מודים דקאי גם למ"ד יש שחיטה וא"כ להלכה גם ר"א מודה דיש לנו לפסוק כההיא ברייתא דמעשה רב ומיושב פסקן של הפוסקים דודאי דיש לפסוק כן ומש"ה פסקו לאסור גם בספק נשמטה דהוא ספק דאורייתא אבל לדעת רש"י ס"ל לר"א ושמואל דלמ"ד יש שחיטה ודאי דאין עיקור ולמ"ד אין שחיטה פוסל מדרבנן לחודא ורבין ס"ל דלכ"ע פוסל מדאורייתא ומש"ה פסק רש"י רק לחומרא משום דהיא ספיקא דאורייתא ולדידיה ודאי נראה דבספק נשמטה יש להקל משום ספק ספיקא להפוסקים דאמרינן ס"ס גם במקום חזקת איסור. ועיי' בהגהות אשרי בדף כ' דכתב ג"כ כרש"י וז"ל דקי"ל דיש עיקור דבשל תורה הלך אחר המחמיר ואע"ג דלענין הלכה למעשה ודאי דקיי"ל כרמב"ם וטור ושו"ע וגם בספק נשמטה אסורה מ"מ בררנו בזה דעת רש"י והגהות אשרי ואם יש עוד כמה צדדים להקל יש לצרף גם דעת רש"י והג"א דשרי בספק שמוטה

[ו] והנה לשיטת רש"י והג"א הא מוכרח דלשמואל ורב אשי ס"ל להברייתא (דדף יוד) דאין שחיטה וכמש"כ רש"י להדיא וא"כ הא ודאי קשה מה שהקשינו בסמוך דאם כן