בית הלוי חלק ב נד

שיפסל יותר מאילו הי' נפסק מעצמו שלא בדרך שחיטתו. וזהו שנסתפק בעל האבעי' כיון דגמירי דע"י שהיי' נעשית נבלה א"כ יש מקום לומר משום זה גופי' דלא קאי רק על רוב סימן דאלו הי' נפסק כן הי' נבלה אבל לא קאי על מיעוט דלא הי' רק טרפה וא"כ אין סברא דההלכה קאי עלי' וכיון דמזה מוכרח דלא נאמר על מיעוט קמא שוב ממילא יהי' כשר גם באכילה כיון דאינו בכלל שהיי' גם בכלל פסול נקובת הושט אינו דהרי לא נפסק מעצמו וגם המיעוט הראשון בכלל השחיטה יחשב, או דלמא לא שנא רק קאי גם על מיעוט קמא ובאה גזירת הכתוב מהלכה דאפילו במיעוט דמצד עצמו אינו רק טרפה אם נעשה כן ע"י שהיי' יהי' נבלה. אבל בזה לא נסתפק כלל בעל האבעי' דלמא באה ההלכה מפורש דרק במידי דמנבלה בו אם הי' נעשה מעצמו יהי' שהיי' ורק כיון דנעשית ע"י השהיי' נבלה הוא דיש מקום מסברא להסתפק לחלק כן. וא"כ הרי שפיר צריך קרא דזאת דאל"כ הי' ס"ד ללמוד מהיקש דבהמה לעוף דניתרת בסימן אחד, ובאמת הי' מוכרח דכל פסול שהיי' הוא חידוש מה דהוי נבלה אבל לפי האמת דצריכה שני סימנים ואם שהיי' הי' אחר רוב סימן צריכה להיות נבלה על פי הסברא שוב יש מקום להסתפק דלמא לא חידשה ההלכה כלל ולא נאמרה במיעוט קמא: סימן יז יחקור בנמצא הגרגרת שמוט ואינו יודע אם נשמט קודם שחיטה או אחר שחיטה מה דינו

בש"ע סי' כ"ד סעי' י"ז שחט אחד מהסימנים ונמצא השני שמוט ואינו יודע אם קודם שחיטה או אחר שחיטה ה"ז פסולה, הנה בדין זה לא מצינו בו שום מחלוקת כלל והיא ברייתא ערוכה (בדף יו"ד) יעו"ש. אמנם לענין ההלכה לדעתי היא מחלוקת גדולה בין הראשונים וצע"ג שלא מצאתי לאחד מרבותינו האחרונים שיעיר בזה. דאיתא (דף כ') א"ל רב אחא בריה דרבא לרב אשי הא דתני רמי בר יחזקאל אין עיקור סימנים בעוף לא אמרן אלא למ"ד אין שחיטה לעוף מן התורה אבל למ"ד יש שחיטה יש עיקור א"ל רב אשי אדרבה איפכא מסתברא למ"ד יש שחיטה איכא למימר דהכי אגמרי' רחמנא דאין עיקור אלא למ"ד דאין שחיטה אלא מדברי סופרים מהיכי גמירי לה מבהמה כולה מילתא כבהמה, אמר רבינא אמר לי רבין בר קיסי הא דתני רמי בר יחזקאל אין עיקור סימנים בעוף לא אמרן אלא במליקה אבל בשחיטה יש עיקור, ופריך והא"ר ירמיה אמר שמואל כל הכשר בשחיטה כשר במליקה הא פסול פסול ומשני ההוא פליגא ופרש"י דשמואל פליג ארבין ולדידיה הא דרמי בר יחזקאל קאי גם על שחיטה, והוכרח רש"י לפרש כן דאי אפשר לומר דלעולם ס"ל כרבין דרמי בר יחזקאל קאי רק אמליקה ולא אשחיטה ושמואל חולק על רמי וס"ל דגם במליקה פסול, משום דהך דרמי הוא ברייתא והרי לפ"ז דרמי לא קאי רק אמליקה הא לא מצינו שום בריית' אחריתא שיחלוק עלי' ותיקשה לשמואל מהך ברייתא ומש"ה פרש"י דשמואל חולק על רבין. וזה ברור ופשוט

[ב] וכתב רש"י דלית הלכת' כרמי בר יחזקאל דתניא (ד' יו"ד) נשמטה הגרגר' ואח"כ שחט הושט פסולה נמצא הגרגרת שמוטה ואינו יודע אם קודם שחיטה נשמטה או אחר שחיטה זה היה מעשה ואמרו כל ספק בשחיטה פסול. ואי קשיא לך מתניתא אמתניתא דהא דרמי נמי מתניתא היא (פי' אליבא דשמואל] תריץ הא כמ"ד יש שחיטה לעוף מה"ת. וכיון דלא אפסיקא הלכתא קיי"ל בשל תורה הלך אחר המחמיר עכ"ד. היוצא מהך סוגי' דלרבינא משמי' דרבין בשחיטה לכ"ע יש עיקור ולא פליגא הני ברייתא כלל. ולשמואל ולרב אשי פליגי הני תרי ברייתות דהך דרמי ס"ל אין עיקור והך (דדף יו"ד) ס"ל דיש עיקור ופלוגתתם תלוי בפלוגתא השני' אם יש שחיטה לעוף מה"ת או לא והנה אליבא דשמואל ורב אשי ודאי דהיה לנו לפסוק ההלכה כהמיקל דהרי לדידהו גם מאן דפוסל אינו רק מדרבנן והולכין בו אחר המיקל. והא דכתב רש"י דבשל תורה הלך אחר המחמיר בע"כ אין כוונתו על הפלוגתא שבין הברייתא אליבא דשמואל ור"א רק כוונתו על הא דפליג רבין על שמואל וס"ל דרמי לא קאי רק אמליקה ובשחיטה לדידיה לכ"ע יש עיקור מן התורה ומש"ה פוסק רש"י לחומרא. וכל זה נראה לכאורה ברור

[ג] ועכ"פ הא מבואר להדי' בדברי רש"י דלענין הלכה הוא ספיקא דדינא אי יש עיקור ורק משו' דהוא באיסור תורה יש להחמיר ועכ"פ איסורו אינו רק מספק וא"כ בנמצא שמוטה ואינו יודע אם קודם שחיטה נשמטה או אח"כ הרי נראה דיש להקל בו מכח ספק ספיקא ספק דלמא לא פסלה עיקור כלל וספק אחר שחיטה. והא דבברייתא (דף יו"ד) פוסל גם בספק נשמטה מחיים זהו משום דההיא ברייתא הא ס"ל דודאי פסלה שמוטה וליכא רק ספק אחד אבל להלכה הא בכה"ג הוא ס"ס ויש להקל בו לדעת הפוסקים דמקילים בס"ס גם במקום דאיכא חזקה לאיסורא, וא"כ הא צ"ע על הרמב"ם וטור ושו"ע דאסרי גם בספק שמוטה, דאין לומר דס"ל דבמקום חזקת איסור אינו זבוחה לא מהני ס"ס, דזה אינו מספיק דהרי כתבו בסעי' ט"ו אבל אם שחט א' בעוף או רובו ואח"כ נשמט השני שחיטתו כשירה נשמט אחד מהם ואח"כ שחט את השני שחיטתו פסולה וכ"כ הרמב"ם הרי דלא כתב דהוא ספק נבלה ומוכרח דפוסקים דבודאי יש עיקור בעוף ואינו ספיקא דדינא וחולקים על פיר' רש"י, וכן מורים לשונם של האלפס והרא"ש שכתבו וקיי"ל כרבינא ומשמע דבודאי הוא כן

[ד] אמנם צריך להבין טעמם בזה. ולכאורה הי' נראה לומר בטעמא דמש"ה פסקו בפשיטות דיש עיקור בודאי משום דאשכחן סתמא דגמרא דס"ל כרבין (דבדף ט') דחשבינן לעיקור בה' שחיטה וכתב התוס' בשם בה"ג דהיינו שמוטת הסימנים וכן פירשו רוב הראשונים ופריך בגמרא כולהו תנינא וכתבו התוס' דעיקור. תנינא הנוחר והמעקר פטור מלכסות וכ"כ האלפס הרי דהך המעקר הוא הך עיקור דחשבינן בה' שחיטה דהיינו שמוטת הסימנים, והרי (בדף כ"ז) קאמר ר' פנחס דאין שחיטה לעוף מן התורה ופריך בגמרא מהא דתנן הנוחר והמעקר פטור מלכסות ואי אין שחיטה נחירתו זהו שחיטתו ונבעי כיסוי ומשני דקאי אחיה הרי חזינן מס"ד דגמרא דהני שני דברים אינם סותרים זה את. זה מדרוצה לדקדק מהך משנה דיש שחיטה ואפי' הכי ס"ל דיש עיקור מדפטור מכיסוי וזהו כרבין דלשמואל ור"א הרי הוא דבר הסותר את עצמו ואדרבה לדידהו הרי בע"כ ס"ל להמשנה אין שחיטה מדס"ל יש עיקור, ומדס"ל לסתמא דגמרא כרבין פסקו כן בודאי ולא משום ספק. ורש"י דכתב דהוא ספיקא דדינא דאזל לשיטתו דפ' (בדף ט') דעיקור דחשבי' בה' שחיטה היינו פסוקת הגרגרת ופריך תנינא היינו המשנה דשחט הושט ופסק הגרגרת דבפרק השוחט, ואין זה הך עיקור סימנים (דבדף כ') דאמרי' אין עיקור בעוף דשם הא מודה גם רש"י דפירושו שמוטת הסימנים ממקום חיבורן דגם זה נקרא עיקור וכמו דאיתא (בדף מ"ד) ניטל לחי התחתון כשר ופריך והאיכא עיקור סימנים הרי דגם זה נקרא עיקור גם לרש"י ובהא הוא דנחלקו רבין ושמואל ור"א וכמו דמבואר בפרש"י שהבאנו שכתב דליתא הא דרמי מהא דתנן נשמטה הגרגרת כו' הרי דכאן קאי על שמוטה וא"כ אין שום ראי' מסתמא דגמרא דס"ל כרבין דהא דרצה (בדף כ"ז) לדקדק מהא דהנוחר והמעקר דיש שחיטה זהו דמפרשי הך המעקר דלא קאי על שמוטה רק על פסוקת הגרגרת וכעיקור דה' שחיטה או שעקר הסימנים דהיינו ששמט הסימני' ממקומם ועי"ז מת העוף ולא שחטו אח"כ כלל דזה ודאי דאסור מה"ת לכ"ע עלמ"ד דיש שחיטה ונודע דהרי כתב הב"ח בסי'