בית הלוי חלק ב נג

או קנה אבל לר"א ב"א הרי משכחת לה שפיר שהייה דאורייתא וכגון ששחט הקנה מקודם ושהה בו ואח"כ שחט הושט דאי לא שהה בו הרי היתה כשירה אבל כיון ששהה בו קודם שעשה בה הכשר שחיטה והרי כבר עשה בה מידי דמנבלה בו דהיינו פסוקת כל הגרגרת, וזה ברור. וא"כ יתורץ מה דלכאורה היה קשה לי על פירושו של ר"ת דלמה נשאר הגמ' בתיקו והרי בדף כ"ז דרש ר' אליעזר לקרא דזאת התורה הבהמה והעוף באיזו תורה שוותה בהמה לעוף מה עוף הכשירו מן הצואר אף בהמה הכשירו מן הצואר ופריך ור"א האי זאת מאי עביד ליה ומשני דס"ד מה עוף הכשירו בסימן אחד אף בהמה הכשירה בסימן א' קמ"ל זאת. וא"כ מאי קמבעי' ליה הרי מדר"א מוכרח דע"כ הך הלכה דשהיי' סתמא נאמרה וממילא דקאי גם על מידי דמטרפה ביה דאם נאמרה מפורש רק במידי דמנבלה בי' א"כ האיך היה ס"ד דבהמה ניתרת בסימן אחד דא"כ פסול דשהיי' במידי דמנבלה בי' האיך משכחת לה דאחר ששחט רוב אחד הא נשלמה כבר השחיטה ובודאי מוכרח מני' דבהמה צריכה ב' סימנים וקרא למה לי ובכמה דוכתי פריך וכי מאחר דאיכא הלכה קרא למה לי. ומדחזינן דצריך קרא לר"א מוכרח דגם אם הי' ניתרת בסימן א' ג"כ משכחת לה שהיי' ובע"כ דפסול שהיי' סתמא נאמרה וא"כ הרי גם לפי האמת דצריכה שני סימנים ומשכחת לה שפיר שהיי' גם במידי דמנבלה מ"מ הרי מדעת עצמנו בודאי דאין לנו לחלק בין מידי דמנבלה למידי דמטרפה ובע"כ דפסול גם במיעוט קמא ומדר"א נשמע גם לרבנן דהרי לא מצינו שנחלקו בזה רבנן עם ר"א האיך באה ההלכה דפסול שהיי' ומאי קמבעי' ליה. ובודאי דקשה לדחות ולומר דהרי (בדף כ"ז) מביא הגמרא שם דברי בר קפרא דדרש לקרא דזאת תורת הבהמה והעוף הטיל הכתוב לעוף בין בהמה לדגים ללמוד דעוף ניתר בסימן אחד וכתבו התוס' דלב"ק צריך לומר דקרא דזאת אתא לדרשה אחרינא ונאמר דמש"ה מבעי' ליה דגם לר"א י"ל דמוקים לקרא דזאת לההיא דרשה דמוקים ליה ב"ק ולא בבהמה שני סימנים ושוב נוכל לומר דההלכ' באה בפירוש רק במידי דמנבלה, דודאי דקשה לומר כן כיון דחזינן דהגמרא פריך לר"א מאי עביד בהאי קרא ותיכף מביא הגמרא להא דב"ק ולא הקשה עליו הגמרא כלל ומוכרח דהגמרא ידע איזו דרשה דמוקים ליה ב"ק וא"כ מה הקשה לר"א נימא דגם איהו מוקים ליה כן ובודאי משמע מדהקשה אליבא דר"א ושתיק לב"ק דידע הגמרא דהך דרשה הידועה אליבא דב"ק אי אפשר לאומרו אליבא דר"א וא"כ ודאי קשה אמאי לא פשטה האבעי' מהא דר"א. אבל לפי הנ"ל מיושב היטב דגם אם נתקבל ההלכה מפורש רק במידי דמנבלה ביה לחודא מ"מ לא היינו יודעין מני' דצריכה שני סימנים דהיינו טועים ואומרים דבהמה צריכה לשחוט ושט דוקא שהוא המיוחד שבסימנים ואז משכחת לה שפיר שהייה וכגון ששחט הקנה מקודם ואז לא היינו סותרים ההקש דבהמה לעוף לגמרי דעכ"פ ניתר בסימן אחד דהרי אם נדקדק מהך דשהיי' דצריכה שני סימנין הרי היה ג"כ הושט מעכב בבהמה וא"כ מנ"ל למידק מני' דצריכה שני סימנים דלמא רק הושט לחודא מעכב בה ולא הקנה דכיון דרק מכח ההכרח אתה אומר כן א"כ הרי אין לך להביא רק מה דמוכרח ולא יותר. ואז היה שוה בהמה לעוף בשיעורו של שחיטה רק מחולקים קצת זה מזה דעוף ניתר בשניהם ובבהמה רק בושט לחודא. ומש"ה איצטריך קרא דזאת לומר דהשחיטה בשיעורו אינו שוה לעוף דצריכה שני סימנין דוקא ושניהם מעכבים בה. ומשום הכי קמבעי' ליה שפיר אי פסלה במיעוט קמא

[ד] אמנם קושיא זו יש לישבה גם בלא זה ונאמר דלעולם פשיטא. לו גם לבעל האבעיא דודאי לא בא מפורש דרק באם עשה בו מעשה דמנבלה פסלה שהיי' דזה היינו יכולין למפשט מהך דר"א, ובודאי דבאה ההלכה סתמא דבאמצע שחיטה פסלה שהיי' והא דמבעי' לי' דלמא אינו במיעוט קמא הוא רק מהסברא החיצונה. דהנה שיטתו של רבינו תם דמפרש להך אבעי' דקאי על מיעוט קמא הא אזלא אם נאמר דנקובת הושט הוא רק טרפה ולא נבלה דמש"ה יש מקום לחלק בסברא בין שהיי' בין סימן לסימן ובין שהיי' במיעוט קמא וכמו שהסביר הרא"ש. וא"כ לכאורה הי' נראה לדעת הני פוסקים דאפי' אם נאמר דשהיי' פסלה גם במיעוט קמא מ"מ ודאי דאינו ע"י השהיי' רק טרפה לחודא דלא יהיה השהיי' חמורה יותר מאלו היה זה המקצת נפסק מאליו והי' שוחט רק רוב הנשאר הרי לא הי' רק טרפה, וגם בשהיי' אם שהה מיעוט קמא ואח"כ גמרה הרי מה ששוחט אח"כ מוציאה מידי נבלה כן הי' נראה פשוט. אמנם לפי זה אינו מדוקדק לי לשון התוספתא שהביאו התוס' (בדף ל') ד"ה החליד דתני שחט מיעוט הושט ושהה כדי שהיי' פסולה ולשון פסולה הא משמע דאינה שחיטה כלל והרי היא נבלה. גם יש לדקדק הא (דבדף יו"ד) פליגא ר"ה ור"ח בשוחט בסכין ונמצאת פגומה ופריך מיתבי שחט את הושט ואח"כ נשמטה הגרגרת כשירה נשמטה הגרגרת ואח"כ שחט את הושט פסולה שחט את הושט ונמצא הגרגרת שמוטה ואינו יודע אם קודם שחיטה ואם לאחר שחיטה זה היה מעשה ואמרו כל ספק בשחיטה פסולה לאתויי מאי לאו לאתויי כה"ג ומשני לא לאתויי ספק שהה ספק דרס והרי הך ברייתא איירי בעוף מדמכשרי שחט ושט ואח"כ נשמט הגרגרת וא"כ הא לא משכחת לה שהיי' רק במיעוט קמא דמבעי' לן בו אי פסלה כלל או לא ואפי' אם נאמר דבדרך את"ל קאמר דאת"ל דפסלה בא לאתויי גם ספק שהה ואם לא פסלה קאי על ספק דרס לחודא מ"מ אכתי הא קשה האיך קרי הך ברייתא לספק שהה ספק בשחיטה כיון דאינו רק טרפה והרי היא זבוחה לפניך דודאי הועיל לה השחיטה לטהרה מידי נבלה. והגם דיש לדחות דהך ספק שהה דקאמר לא קאי על עוף רק על בהמה לחודא אמנם זהו דחוק קצת כיון דהברייתא איירי בעוף בודאי משמע דספק שהה דקאמרה הגמרא קאי גם על עוף, וקשה מזה להני פוסקים דס"ל דנקובת הושט הוא רק טרפה. אמנם תירוץ מרווח למדתי מדברי אור זרוע הגדול שראיתי בדבריו חידוש גדול שכתב בסימן שע"ח לשיטתו של ר"ת דהאבעי' דשהה במיעוט סימנים קאי על מיעוט קמא וז"ל דלא גמירי שהיי' אלא במידי דמנבלה ביה כגון בין סימן לסימן אבל במידי דמטרפה בי' כגון נקובת הושט כו' לא גמירי שהיי' תיקו, ופסוקת הגרגרת פסולה דהא הדר בו ר"ע לגבי ר' ישבב אבל נקובת הושט טרפה אם לא ע"י שהיות מיעוט סימנים בתורת שחיטה. הרי כתב להדי' דאע"ג דנקובת, הושט מעצמו רק טרפה מ"מ בשהיי' אם נאמר פסלה במיעוט קמא הוא נבלה והוא חידוש גדול לא ראיתי לשום א' מהמחברים שיכתוב כן ובודאי דלכאורה צע"ג מנ"ל הך חילוקא והברור דיצא ליה כן מכח הקושי' שכתבנו מהא (דדף יו"ד) דספק שהה הוא בכלל ספק בשחיטה גם בעוף, ועיי' בתוספתא פ"ב איתא וז"ל שחט מיעוטו של ושט ושהה ואח"כ שחט שניהם או שניקב הושט ואח"כ שחט שניהם טרפה ושחיטתה מטהרתה הרי להדיא דלא כהאו"ז דגם ע"י שהיי' הוא טרפה. אמנם ודאי נראה דהתוספתא שלנו יש בו טה"ד דהרי הרישא דתוספתא הביאו התוס' בזה"ל שחט מיעוט ושט ושהה כדי שחיטה פסולה ומשמע דהיא נבלה והנה להאור זרוע הרי ההכרח לומר דזה בא מפורש ההלכה דשהיי' פוסלת השחיטה ונעשית נבלה על ידו דאל"כ מנ"ל לחדש הך סברא מחודשת דבשהה במיעוט קמא דושט יהי' נבלה ובנקובת הושט מעצמו אינו רק טרפה דהרי ע"פ הסברא אין להחמיר בשהיי' יותר מאם היה נקובה מעצמה ובע"כ דההלכה באה מפורש דפסול שהיי' עושה נבלה ואם נאמר דגם במיעוט קמא פסלה שהיי' בע"כ נצטרך לומר דחידוש הוא בשהיי'