בית הלוי חלק ב נא

דכיסוי הוא משום דמיד שכיסהו הרוח פטור ואין עליו שום חיוב להוציאו מן הדיחוי לא מקרי בידו. הרי דכ' התוס' דכיסהו הרוח לא מקרי בידו והרמב"ם והטור וש"ע חולקים בזה על התוס' וס"ל דזה מקרי שפיר בידו ומשו"ה אינו דיחוי כלל, ואפי' בנראה ונדחה הרי פסקו הרמב"ם והטור ושו"ע א"ח סימן תרמ"ו גבי ענביו מרובים מעליו דחוזר ונראה כל שבידו לסלק הדיחוי וע"ש בב"י בטעמם ומשו"ה ס"ל כאן דחייב בודאי בכיסוי ומברך עליו, ואין בזה דוחק כלל לעשות מחלוקת בזה דהרי בלא"ה מצינו לאחד מגדולי הראשונים שחולק על סברת התוס' הלז דהרא"ש במס' מ"ק (פ"ג סי' קמ"ג) כתב וז"ל ועוד דבמצות גופייהו פעמים יש דיחוי ואע"ג. דגבי כיסוי אמרינן אין דיחוי שאני התם דיש בידו לגלות הדם ולבטל הדיחוי. הרי דכתב להדיא כן דכיסוי מקרי בידו ופשיטא דכן ס"ל להרמב"ם וטור ושו"ע אמנם דברי הרא"ש הא ודאי קשה טובא לפום ריהטא מהך סוגיא דסוכה דא"כ מאי מביאה הגמ' ראי' מהך דכיסוי להך דעלתה בו תמרה דאינו בידו, וכן הקשה הקרבן נתנאל וההכרח לומר דהרא"ש מפרש דזהו גופא תירוצו של הגמ' דמשני דר"פ גופי' מספקא לי' ולא ניחא ליה לפרש כפרש"י דקאי על המשנה דילמא המשנה עצמה נסתפקה בהך דינא דזהו דוחק והא דמשני דר"פ מספקא ליה לא קאי על המשנה כלל רק קאי על דברי ר"פ דקאמר זאת אומרת אין דיחוי אצל מצות ומיבעי' לר' ירמי' אי פשיטא ליה לרב פפא דטעם של המשנה משום דאין דיחוי דס"ל לר"פ דכל היכא דיש דיחוי לא מהני כלל מה דהוא בידו וכדס"ל לרבא במס' זבחים (דף ל"ד) גבי קרבן דלא מהני מה דבידו כלל ובע"כ הטעם דבמצות לא שייך כלל טעם דיחוי וגם היכא דאינו בידו אין דיחוי גם לקולא או דילמא גם ר"פ גופי' מספקא לי' בטעם של המשנה אי טעמא משום דאין דיחוי או טעמא משום בידו וכדס"ל לרב אשי בזבחים דגם בקרבן דודאי שייך דיחוי מ"מ כל שבידו לא הוי דיחוי, והא דקאמר ר"פ זאת אומרת אין דיחוי היינו רק לחומרא משום דלמא טעם של המשנה דאין דיחוי אבל לקולא לא אמרינן כן גם יש לומר דהאשריי ס"ל דכל האבעי' אזלי אליבא דרבא בזבחים דלא ס"ל סברא דבידו ולדידי' פשיט ליה מהך דכיסוי והוצרך לומר דר"פ גופא מספקא ליה אבל לפי מה דמסיק רב אשי בזבחים דבידו לא הוי דיחוי ניחא שפיר המשנה דהוא משום בידו. אמנם אם נאמר כן הא תשאר קושי' התוס' דאמאי לא פשיט לו ר' ירמיה מהך דענביו מרובים מעליו דאם מיעטן ביו"ט כשר וע"כ נראה יותר כפי' הראשון שכתבנו] וכן ס"ל להני ראשונים, ועכ"פ בהך דכיסוי בודאי דחייב וכדקתני במשנה רק דר' ירמי' מספקא לי' בטעם החיוב אי משום דבידו או דאין דיחוי אצל מצות וגם היכא דאינו בידו, ועכ"פ במצוה ובידו פשיטא דאין דיחוי ומשו"ה כתבו סתמא דחייב לכסות ולא הגיה כאן הרמ"א כלום וכן באו"ח הלכות סוכה דהוא בידו ורק באו"ח סי' תקפ"א גבי שופר של עכו"ם דאין בידו לבטלו הגיה הרמ"א שם דלי"א הוא פסול אם בטלו עכו"ם ביו"ט, אמנם לפרש"י והתוס' ודאי נראה כהפר"ח דמכסה בלא ברכה. והנה גם להתוס' דס"ל דכיסוי לא מקרי בידו יש עדיין מקום ספק בזה דהסברא שכתבו התוס' דמשום דאין עליו חיוב לגלותו לא מקרי בידו והרי גבי הדס דענביו מרובים מעליו כתבו התוס' דמקרי בידו ואע"ג דגם שם אין עליו חיוב למעט הענבים מהדם זה אם יש לו הדס אחר לצאת בו והרי גם היכא דאית לי' הדס אחר כשר אם מיעטו לזה וכמבואר שם ע"ב כן להדי' וצ"ל החילוק שבין הדס לכיסוי דבהדס כיון שיש עליו עדיין חיוב ליטול הדס אע"ג דאינו מחויב ליטול הדס זה דוקא מ"מ מקרי שפיר בידו דבידו לתקן הדס זה ולצאת בו משא"כ גבי כסוי דבעודו מכוסה הרי אין עליו שום חיוב כלל ולפי"ז יש, מקום להסתפק היכא דכיסה הרוח למקצת דם ומקצתו נשאר מגולה דיש עליו עדיין חיוב מצות כיסוי משום אותו מקצת המגולה ואח"כ חזר ונתגלה המקצת שנתכסה בראשונה והרוח כיסה למקצת השניה שהיה מקודם מגולה דלכאורה בכה"ג דומה ממש להדס כיון דהי' עליו חיוב כיסוי עדיין וגם להתוס' מקרי בידו ומברך על כסויו וא"כ בהך דינא דדם שנפל למים דאם יש בו מראית דם חייב בכיסוי הרי מעט דם שנפל לבסוף הרי קודם נפילת' הי' על האדם חיוב כיסוי ומשו"ה גם הדם הראשון שנפל מקודם מקרי בידו לשפוך המקצת הנשאר בידו ויהי' כולו מראה דם ושפיר מקרי בידו וגם להתוס' יברך עליו לפי מה, דפסק בשו"ע או"ח דגם נראה ונדחה חוזר ונראה אם הוא בידו. רק זה אינו מוכרח דודאי דלא דמי להדדי דהדס מיקרי שפיר בידו כיון דמחויב ליטול מצד עצמו דחיובא מוטל על האדם ליטול הדס אבל גבי דם הרי אין עליו חיוב לכסות רק משום אותו מקצת הנשאר גלוי לפניו ואם לאו אותו דם אין עליו שום חיוב כלל ומה דיש עליו חיוב על המגולה אינו גורם להיות זה המכוסה בידו משא"כ גבי הדס דהחיוב הוא על האדם מצד עצמו לא מצד הדס השני שיש בעולם, והענין שקול ומסופק אצלי, והנה גם אם נאמר דזה דומה להדס ומיקרי בידו מ"מ זה אינו רק לר' יהודא דס"ל בחולין דמו ואפי' מקצת דמו ושפיר י"ל דדומה להדס דכיון דנשאר קצת דם מגולה ויש עליו חיוב כיסוי מקרי גם אותו מקצת המכוסה בידו לגלותו דהרי אם יגלה מקצת המכוסה ויחזור ויכסה רק לאותו מקצת סגי אבל לרבנן דס"ל שם דצריך לכסות כל דמו וא"כ כשנכסה מקצת דם ומקצת נשאר מגולה הא אין עליו חיוב כיסוי רק על מקצת הנשאר מגולה וכשיגלה המקצת שכיסה הרוח הרי ג"כ יהי' מחוייב לכסות אותו שנשאר מקודם מגולה ולא יהי' סגי במה שיחזור ויכסה מקצת הראשון א"כ במה שיגלהו אינו מוסיף רק חיוב שיהי' יותר דם שיצטרך לכסותו ואינו דומה כלל להדס והדר שייך סברת התוס' דלא מיקרי בידו דהא אין עליו חיוב לגלותו דמה שמחויב לכסות מקצת הנשאר אינו מעלה כלל לגבי המכוסה כיון דגם אם יגלהו מ"מ יצטרך לכסות גם מקצת הנשאר מקודם מגולה ולא מקרי בידו כלל: סימן טז יחקור לר"א בר"א דאמר בעוף ושט ולא קנה אי רשאי לשחוט הקנה מקודם או לא

בדף כ"ח פליגא רב נחמן ורב אדא בר אהבה בשחיטת עוף דר"נ סבר או ושט או קנה ור"א בר"א סבר ושט ולא קנה ומאי אחד מיוחד שבסימנים. והנה גם לר"א ב"א דס"ל דקנה לא מהני כלל בעוף ואם שחט הושט הרי אין צריך לשחוט שוב הקנה ונמצא דקנה לא מהני כלל בשחיטת העוף, מ"מ נראה לי דודאי גם הוא מודה דגם הקנה הוא בתורת שחיטה גם בעוף וכשחותך את הקנה מקרי דעוסק עדיין בשחיטה ולא הוי כמי שחותך אח"כ ברגל הבהמה רק הכל שחיטה הוא ונ"מ לענין אם שחט שני הסימנים ובדרך שחיטתו נשחט גם הקנה מקודם ואח"כ נשחט הושט דשחיטתו כשירה לגמרי ולא אמרינן דשחיטת הקנה לא נחשב בעוף מכלל השחיטה ונמצא דשכה"ג כבר נטרפה מקודם השחיטה על ידי זה דנעשית פסוקת הגרגרת. ולא דמי למפרקת דקיי"ל דהשוחט מן העורף שחיטתו פסולה משום האי טעמא דהא כבר נשברה המפרקת קודם השחיטה דשאני מפרקת דאינו בתורת שחיטה כלל גם בבהמה אבל קנה הרי הוא בתורת שחיטה