בית הלוי חלק ב נ

יכול לברך גם באמצע וגם בששחט על עפר מברך קודם שנותן הך שלמעלה

והנה האו"ז והג"א בע"כ לא ס"ל הני ב' סברות וס"ל דגם היכא דמעכבין וגם היכא דיכול לברך מקודם מ"מ לא יברך באמצע ומש"ה כתבו לברך אחר ניגוב דוקא. ולכאורה נראה מוכרח לדידהו דגבי כיסוי. יברך אח"כ וכהבה"ג דהרי אפי' אם נאמר בעיקר הסברא כהרא"ש דכיסוי הוא מצוה בפני עצמו ולא סיום לשחיטה מ"מ הא לפי המנהג שנהגו לשחוט על העפר הרי הוא גם באמצע מצות כיסוי משום העפר שלמטה. ולפי זה הא לכאורה נראה מוכרח עוד דהם ס"ל גם בעיקר הסברא כבה"ג דכיסוי הוא רק סיום לשחיטה דבמס' פסחים (דף ז') איתא דכל המצות מברך עליהם עובר לעשייתן בי רב אמרי חוץ מן הטבילה דאכתי גברא לא חזי ולכאורה קשה אמאי לא אמרו גם חוץ מכיסוי אם נאמר דמברך אחר כיסוי ומוכרח דבכיסוי מברך קודם. ובשלמא אי נאמר כבה"ג דהוא סיום לשחיטה ולא מצוה בפני עצמה ניחא דאין לו לחשבה דלא חשיב שם רק מה דמברך אח"כ ולא מקודם וזה אינו רק בטבילה אבל בשחיטה הא מברך גם מקודם על השחיטה רק דמברך גם בסוף ומשום הכי לא חשיב שם רק מה דמברך אחר כך ולא מקודם וזה אינו רק בטבילה אבל אם נאמר דכיסוי הוא מצוה בפני עצמה רק דצריך לברך לבסוף משום העפר שלמטה הרי הי' לו להגמ' לחשבו. דאין לומר דלא חשיב בפסחים רק טבילה משום דאיכא אופן טבילה דלעולם א"א לו לברך רק אחר הטבילה וכגון טבילת גר דקודם אינו בר חיובא כלל אבל גבי כיסוי דנהי דאם שוחט על העפר שלמטה הרי הוא באמצע מ"מ הרי לעולם אינו מוכרח לעשות כן ולעולם הרי יכול לשחוט בלא עפר ואחר השחיטה יקח הדם ויתן על העפר ויכסנו ואז הרי יכול לברך קודם וליכא אופן דיהי' מוכרח לברך אח"כ דוקא ומשו"ה לא חשבה הגמ'. דזה אינו מספיק דהרי גם בכיסוי משכחת לה אופן דמוכרח לעשות כן דבביצה (דף ז') קאמר דהשוחט שבא למלוך אומרים לו לך שחוט חפור וכסה ורב יוסף אמר השוחט שבא למלוך אומרים לו לך חפור שחוט וכסה וקמפרש שם רבה דתרווייהו ס"ל הא דאר"ז דהשוחט צריך שיתן עפר למטה ובהא קמפלגי דרבה סבר אי איכא עפר למטה אין ואי לא לא דחיישינן דלמא מימלך ולא שחיט כו' הרי דקאמר רבה דאסור לו לשחוט אם אין לו עפר למטה ולכאורה הרי גם באין לו עפר למטה יהי' שרי לשחוט מקודם ואח"כ יחפור ויתן הדם על העפר ויכסנו ומוכרח דע"כ צריך לשחוט על העפר דוקא והטעם הוא דביו"ט אי אפשר לו לטלטל הדם וליתן על העפר דקמטלטל מוקצה ונולד ומשו"ה אם אין לו עפר מוכן אסור לו לשחוט דלחפור. מקודם אסור דילמא ממלך ולא שחיט. וא"כ הרי כל שוחט ביו"ט מוכרח לשחוט על העפר ומוכרח לברך אח"כ וה"ל להגמ' לחשבה ומוכרח דהאו"ז בשם ר"ת והג"א ס"ל לגמרי כבה"ג דהוא סיום לשחיטה ואינה מצוה בפני עצמה

גם עוד י"ל דאפי' להאו"ז והג"א מ"מ גבי כיסוי מצי ס"ל כהרא"ש בעיקר הדין דמברך קודם כיסוי גם אם נתן מקודם השלמטה ונאמר דהם ס"ל דעיקר מצות כיסוי הוא רק הך דלמעלה דכן משמע לשון הכתוב וכיסהו בעפר דשם כיסוי נופל על שלמעלה והא דצריך עפר למטה אינו מכלל המצוה עצמה רק הוא מתנאי של המצוה דלקיים מצות כיסוי צריך שיהי' הדם על העפר וכמו דלקיים מצות ציצית צריך שיהי' בגד בת ד' כנפות ולקיום טבילה צריך שלא יהי' עליו דבר חוצץ והסרת החציצה מעליו וכל זה הא אינו מהמצוה. ועיין בתוס' חולין (דף פ"ג) בד"ה צריך שיתן שכתבו דהעפר שלמטה אין צריך שיתן הוא ואם יש שם עפר תיחוח סגי והא דאמרינן דמזמני לכולהו בקתא היינו שאם היה הקרקע קשה היה חופר ומיהו בקונטרס פי' שם שהי' מזמנו בפה לכך ולשיטת רש"י מוכרח דגם הך שלמטה הוא מהמצוה עצמה אבל להתוס' הא שפיר י"ל דאינו רק תנאי בהמצוה ומשו"ה שפיר ניחא לכל הסברות הא דנהגו לברך קודם הכיסוי גם להאו"ז ואין להקשות ע"ז מהא דאיתא בר"פ כיסוי הדם דהך דשלמטה אינו מעכב דלא בעינן רק שיהי' ראוי לבילה והרי חזינן דאפ"ה פריך שם בגמ' והא צריך עפר למטה ומוכרח דאע"ג דאינו מעכב צריך ליתנו וכמו דמצינו בבילה דבראוי לבילה סגי ואינו מעכב אם לא בללו ומ"מ לכתחילה צריך לבלול ואם נאמר דאינו מהמצוה כלל גם לכתחילה לא יהי' צריך ליתן וליהוי סגי במה שראוי ליתן לחודא וכמו שכ' התוס' במס' נדה (דף ס"ו) בד"ה כל גבי בית הסתרים דבעינן בהו שיהי' ראוי לביאת מים ומ"מ לא בעינן בהו ביאת מים אפי' לכתחילה וכתבו התוס' הטעם דכיון דלא הוי מצוה גם לכתחילה סגי בראוי לביאת מים לחודא ומוכח דשלמטה הוא ג"כ מהמצוה. אמנם הרי סברת התוס' אינו מוסכם ומצינו חולקים עליו דהרי במס' מנחות (דף י"ח) הקשו התוס' ג"כ דבית הסתרים נבעי לכתחילה ביאת מים ותי' שם באופן אחר הרי דלא ס"ל סברא זו, ושוב י"ל דאינו מהמצוה ומברך גם להאו"ז והג"א קודם הכיסוי ובזה ג"כ מיושב מה דהקשינו על הרא"ש דחולין מהא דלפי המנהג הוא גם באמצע מצות כיסוי: סימן טו הערה אחת בברכת כיסוי

יו"ד סי' כ"ח סעי' י"א כיסהו הרוח פטור מלכסות ואם חזר ונתגלה חייב לכסות ועיין בפר"ח שכתב דמכסה בלא ברכה וכן בהא דבסמוך דם שנפל למים דחייב לכסות הוא ג"כ בלא ברכה דספק הוא אם יש דיחוי או לא וכן הסכימו התב"ש והכו"פ וטעמם מהא דאיתא בסוכה (דף ל"ג) בעי ר' ירמיה נקטם ראשו מעיו"ט ועלתה בו תמרה ביו"ט מהו יש דיחוי אצל מצות או אין דיחוי ופריך דתיפשוט מהא דתנן כיסהו הרוח חייב לכסות ואמר רבה בב"ח אר"י לא שנו אלא שחזר ונתגלה כו' ואמר ר"פ זאת אומרת אין דיחוי אצל מצות ומשני דר"פ גופי' מיבעי לי' מפשט פשיטא לי' דאין דיחוי ל"ש לקולא ל"ש לחומרא או דילמא ספוקי מספקא לי' לחומרא אמרינן כו' ופרש"י דר' ירמי' מיבעי בטעם של המשנה דמחייבה בכיסוי אם הוא משום דפשיטא להמשנה דאין דיחוי וגם לקולא אמרינן דאין דיחוי או דלהמשנה גופה מספקא לה אם יש דיחוי או אין דיחוי ומספיקא החמירה המשנה וחייבה לכסות אבל לקולא לא אמרינן אין דיחוי ומכח סוגיא זו כתב הפר"ח דא"כ אין לו לברך אמנם מדברי הרמב"ם וטור ושו"ע שסתמו דבריהם וכתבו סתמא דחייב לכסות נראה דס"ל דמכסה וכן כתב המג"א בסי' תקפ"ו ס"ק ג' יעו"ש וכן מוכח מהא דכתבו הטור ושו"ע דם שנפל למים או מים שנפל לדם אם יש בו מראה דם חייב לכסות הרי דס"ל דאין שום חילוק בין הני שני אופנים ושוים הם לגמרי והרי במים שנפל לדם פשיטא דמברך דלא הוי דיחוי כלל ומוכרח דס"ל דגם בנפל לתוך מים דמברך והנראה פשוט בדעת הפוסקים דהנה התוס' בד"ה נקטם הקשו דאמאי לא פשט לי' ר"י מהא דתנן שם גבי הדס דענביו מרובים מעליו דפסול דאם ליקטו ביו"ט כשר הרי דאין דיחוי ותי' דשאני שם דהוי בידו ללקוט אבל בהך דעלתה בו תמרה דאינו בידו להעלות התמרה ובעי לר' ירמי' אם יש דיחוי והא דרצה הגמ' לפשוט מהך