בית הלוי חלק ב מז

שהה כלל ובע"כ מוכרח מקושית הגמ' אחד מהני תרתי או דגם אי נאמר כרב איכא שיעור לשהיות העוף ויכול לחזור ולגומרה קודם שיעור שהיי' או דלא ניחא להגמ' לאוקמא לר"א דס"ל כרב דס"ל להגמ' דאין הלכה כרב רק כשמואל ור"י דאמרי בהמה לעוף ומשו"ה נשאר הגמ' בקושי' דגם אם יתרץ דס"ל כרב ג"כ ממילא יהי' נדחין דבריו דאין הלכה כרב אבל להתה"ד דס"ל להלכה דאין שיעור קשה נימא דרב אשי ס"ל כיון דגם אנן קיי"ל כן. והניחא להפוסקים דס"ל דנקובת הושט הוא רק טריפה וא"כ ספק שהיי' בעוף הוא רק ספק טריפה ולא נבילה וליכא חזקת איסור לדידהו ניחא דהרי הא דמחמרינן בדיעבד בלא בדק בסימנים מבואר להדיא בדף ט' דהוא רק משום חזקת אינה זבוחה יעו"ש ובלא"ה י"ל דלא חיישינן ליה כלל דנאמר דרוב השוחטין שוחטין בפעם הראשון רובא כיון דהוא מוחזק ואומן במלאכה זו ומש"ה מומר ששחט עוף אם רואין עתה שנשחט הרוב לא חיישינן כלל לשהיי' ואין צריך אחרים רואין אותו. אבל לדעת רוב הפוסקים דס"ל דנקובת הושט הוא נבילה וכן פסק בש"ע קשה להתה"ד

[ו] ובשלמא על הא דאיתא בדף ג' דמפרש רבא להמשנה דהכל שוחטין לכתחילה ואפילו כותי וכשישראל יוצא ונכנס דמירתת אבל בא ומצאו ששחט חותך כזית בשר ונותן לו אכלו מותר לא אכלו אסור ופריך סיפא דקתני וכולן ששחטו ואחרים רואין אותן שחיטתן כשרה אהי' קאי אילימא אכותי הא אמרת בישראל יוצא ונכנס שוחט אפילו לכתחילה ונשאר בקושי', ועל זה לא קשה לי דמאי פריך נוקים הסיפא דנקטה אחרים רואין אותו משום עוף דבעוף לא מהני ישראל יוצא ונכנס דהטעם דמהני יוצא ונכנס הוא משום דכותי מירתת ונימא דסברא דמירתת לא אמרינן רק דהכותי ירא לקלקל במזיד בידים אבל לענין שהיות משהו דזה נתרחש בלא שום כונה והא גם במומחה ומוחזק יתרחש כן שישחוט בפעם ראשון פחות מכשיעור, נוכל לומר דלא שייך מרתת כלל ומש"ה בעי אחרים רואין אותם שלא נתקלקלה השחיטה. דזה אינו קושי' דגם בעוף אם ישראל יוצא ונכנס שפיר מירתת ואם יתרחש דבפעם ראשון לא הי' רוב מירתת לחזור ולגומרה שמא יראה הישראל שהכותי רוצה להכשילו דגם היכא שאין הכותי גורם לו שום הפסד ממון במעשיו רק שרוצה להכשילו ולהאכילו דבר האסור לו ג"כ שייך מירתת. גם י"ל דה"פ דהגמ' פריך כיון דברישא אשמועינן כבר דשרי לשחוט כשישראל יוצא ונכנס משום דמירתת לקלקל לבהמתו בידים א"כ הרי ק"ו דאחרים עומדים ע"ג ורואין אותו דמהני גם היכא דלא שייך מירתת דסברא דמירתת לא מהני רק דמשום זה גם יוצא ונכנס חשוב כאלו רואין אותו וא"כ ידעינן מזה בק"ו דרואין אותו מהני גם בעוף וא"כ הא לא אשמעינן הסיפא מידי וגם דלמה נקטה הסיפא רק דיעבד ששחטו הא בכה"ג שרי גם לכתחילה ופריך שפיר אבל באוקימתא דרב אשי דמוקים לה במומר וע"י בדיקת סכין שרי לשחוט לכתחילה גם בינו לבין עצמו הקשינו שפיר דנימא דהסיפא נקטה משום עוף וכשנמצא הושט שחוט דאז אינו כשר רק כשישראל עומד ע"ג ורואה אותו ויוצא ונכנס לא מהני בי' דמומר לא מירתת וכמש"כ התוס' בדף ג' בד"ה בודק יעו"ש והא דמהני רואין אותו הא לא שמעינן לה מרישא כלל ומאי פריך לרב אשי

[ז] והנראה לומר להתה"ד דהרי הא דאמרינן בגמ' השוחט צריך לבדוק בסימנים הרי הך בדיקה הוא לאו דוקא אחר השחיטה והרי גם אם רואה בעת השחיטה ומסתכל במה שידיו עושים דנשחטו רובם הא ג"כ מהני וכן מבואר בש"ע סימן כ"ה סעיף א' השוחט צריך שיבדוק בסימנים אחר שחיטה אם נשחטו רובן או שיראה בשעת שחיטה ששחוטין רובן. ובכל אופן שיעשה הרי מקרי בדק בסימנים ונאמר להתה"ד דגם היכא דאין לסמוך על השוחט שיבדוק אחר השחיטה וכגון בעוף אליבא דרב ובמומר מ"מ שרי ליתן לו לשחוט לכתחילה על סמך זה שבודאי יסתכל היטב בשעת מעשה של השחיטה עצמה וכ"ז שלא יראה בבירור שגמר הרוב סימן לא יסלק ידיו כלל ולא יהי' אפי' שהייה במשהו וחולק על סברת מהרי"ל שהובא בט"ז סימן כ"ה ס"ק א' דאין לסמוך על הסתכלות שבעת השחיטה או דמהרי"ל לחומרא בעלמא קאמר לה וז"ל הרשב"א בתוה"ב דף ה' שהקשה שם אמאי סגי במומר בבודק סכין ונותן לו והרי צריך לבדוק בסימנים אח"כ ותי' וז"ל חזקה על בן דעת כל שהוא מומחה לשחיטה רוב סימנים הוא שוחט ואינו מסלק ידיו עד שיודע ששוחט רוב כדרכו ובודק מיד ואם לא שחט חוזר מיד וגומר עד שלא יהי' שיעור שהיי', הרי דכתב שני סברות דמשו"ה מותר ליתן למומר לשחוט חדא דבודאי לא יסלק ידיו עד שיראה וגם דיבדוק קודם שיעור שהיי' ומשמע מדבריו דאי לאו הך סברא שני' רק לא הי' לו תקנה לגומרה אח"כ שנית לא היינו סומכין על סברא ראשונה לחוד שיסתכל בשעת מעשה להתיר למומר בשבילה לחודא דס"ל להרשב"א דאע"ג דזהו ודאי דאם נסתכל בשעת מעשה שוב אין צריך לו לבדוק עפ"י דין מ"מ אסור ליתן למומר לשחוט על סמך סברא זו בלחודא משום דהרבה פעמים נתכסה בית השחיטה בדם ואינו יכול להבחין ומש"ה אין סומכין על המומר דיש לחוש דלמא נתכסה בדם ולא ידע ושהה בה ורק משום דאיכא סברא השניה דיגמור מיד משו"ה שרי וא"כ להרשב"א מוכרח מדנותנין למומר עוף וכן מדפריך הגמרא על רב אשי מסיפא דס"ל להגמ' להלכה דגם שהיות העוף יש לו שיעור וכמו שפוסק הרשב"א בתוה"ב (דף כ"ד) דבהמה לעוף וגם למ"ד דעוף לעוף ס"ל להרשב"א דיש לו שיעור וכמש"כ לעיל סי' י"ב ולהתה"ד נאמר דגם על סברא ראשונה דיסתכל היטב בשעת שחיטה סמכינן דלעולם יוכל להבחין אם יתן לבו לזה ומשו"ה שרי ליתן למומר לשחוט גם עוף גם לרב אע"ג דסברא שני' דיגמור אח"כ לא שייך כאן ומש"ה פריך הגמ' שפיר לרב אשי דהך וכולן ששחטו לא מצי קאי אמומר

[ח] והנה אם נאמר דלא כמש"כ להתה"ד רק כמו דמשמע מדברי הרשב"א דרק משום דיש לו תקנה גם לגמור אח"כ הוא דשרי שחיטת מומר אבל אם לא הי' לו תקנה אח"כ היינו אוסרין גם בדיעבד שחיטת מומר דילמא לא שחט בפעם ראשון הרוב דברוב פעמים לא יוכל להבחין בשעת מעשה וגם נאמר בעיקר הסברא כהאגודה והתה"ד דלרב דקאמר דעוף לעוף יהי' שהיות העוף במשהו וא"כ מומר ששחט עוף ומצא אח"כ רק הושט שחוט אסור גם בדיעבד גם אם בדקו לו סכין והא דפריך הגמ' ורב אשי הוא משום דס"ל להגמ' בפשיטות דאין הלכה בזה כרב רק כשמואל ור"י וא"כ גם אם יתרץ דברי ר"א כרב הא ג"כ יהיו נדרין מהלכה ממילא ומש"ה נשאר בקושי' ואם נאמר כן הי' לנו מקום לישב כמה סוגיות הצריכין לי עיון לכאורה דבדף (י"ב) מדקדק הגמ' על הא דתנן במשנה חוץ מחשו"ק שמא יקלקלו את שחיטתן שמא קלקלו לא קתני אלא שמא יקלקלו אמר רבא זאת אומרת אין מוסרין להם חולין לכתחילה ופרש"י ואפי' אחרים עומדים ע"ג והקשו התוס' (בדף ב') בד"ה שמא ע"ז דהרי זה ידעינן מסיפא דקתני וכולן ששחטו ואחרים רואין אותן שחיטתן כשירה דמשמע דאינו כשר רק בדיעבד, דאין לומר דמסיפא הי' ס"ד דהא דנקט וכולן ששחטו דיעבד הוא רק משום טמא במוקדשין או אינו מומחה אבל חשו"ק שרי גם לכתחילה ומש"ה איצטריך הך שמא יקלקלו, דהרי רבא הוא דמדקדק לה בגמ' הך דשמא קלקלו לא קתני ולרבא דמוקים להמשנה דהכל שוחטין ואפילו כותי מסקינן דהך וכולן לא קאי לדידי' רק אחשו"ק לחודא, ולפי המבואר הרי נוכל ליישב פרש"י דנאמר דרבא ס"ל כרב דעוף לעוף והרי בדף ג' מוקים רבא הכל שוחטין ואפילו כותי ורב אשי מוקים לה אמומר וכדרבא דאמר רבא ישראל מומר בודק סכין ונותן לו ופריך בגמ' על רבא מ"ט