בית הלוי חלק ב מו

הב"י דס"ל לרבינא דכיון דנתעלף גם הוא טועה בעצמו וסובר שלא היה בו שיעור שהייה ובאמת יכול להיות שהיה שיעור שהייה עכ"ד הב"י. והרי סברא זו לא שייך רק בבהמה דיש שיעור לשהיותו או גם בעוף אליבא דהני אמוראי דס"ל דבהמה לעוף אבל לרב דס"ל דעוף לעוף ולהתה"ד דלדידיה אין לו שום שיעור כלל הא לא שייך תירוצו של הב"י כלל דהרי אם נתעלף שוב אין לו שום מקום לטעות דכשרה היא ומש"ה במצא תרנגולת שחוטה שפיר כשירה כיון דחזינן השתא דרוב הסימנין נשחטים אם כן הרי בוודאי לא נתעלף כלל ושחט בפעם ראשון כהוגן דאם היה נתעלף קודם ששחט הרוב של הסימן שוב לא היה גומרה ללא תועלת והיה מניחה כך כיון דהוא מומחה ויודע שתשאר באיסורה אבל רב איירי בבהמה דיש שיעור לשהיותו ומשו"ה חייש רב שפיר לדלמא נתעלף וטעה דלא היה בו שיעור שהייה וגמרה אח"כ ומשו"ה מצריך ראוהו, ומאי פריך נימא דרב לשיטתו דס"ל דעוף לעוף. ומוכרח דלא כאגודה ותה"ד רק גם לרב יש איזה שיעור לשהייה דעוף ומשו"ה פריך שפיר דגם אם נימא דטעמו של רב הוא משום חשש עילוף ג"כ קשה דמצא תרנגולת אמאי כשרה דגם בעוף שייך חשש עילוף

[ד] ואחד מן התלמידים הקשה לי והרי גם בלא תה"ד ויש שיעור לשהיות העוף ג"כ קשה כן דמאי פריך לרב נימא דטעמו של רב הוא רק משום חשש עילוף והך ברייתא דמכשרי בתרנגולת נימא דאיירי בנמצא רק הקנה שחוט ולא נגע בושט כלל ובקנה דעוף הא לא פסלה שהייה כלל. וקושיא זו אינו דבלא התה"ד פריך שפיר חדא דזהו דוחק לומר דהברייתא דנקטה סתמא דמצא תרנגולת שחוטה דכשירה לא איירי רק בנמצא הקנה לחודא שחוט ואם נמצא גם הושט שחוט אסורה וכל כהאי ה"ל להברייתא לפרש ולא לסתום ובפרט דהרי כל סתם שחיטה גם הושט נשחט וכמבואר בריש פרק השוחט דלכתחילה צריך לשחוט גם בעוף שני סימנין והאיך נפרש דנקטה סתמא דאיירי רק בנמצא הקנה שחוט שלא כדרך סתם השחיטה הצריכה ע"פ דין ובסתם שחיטה הצריכה יהיה אסור, בודאי דזה לא ניתן להאמר כלל, ומדסתמה הברייתא מוכרח דכשר בכל אופן וגם בנמצא הושט שחוט דשייך איסור דעילוף ג"כ כשרה דלא חיישינן לעילוף כלל. ועוד דהרי דעת שחיטת האשכנזים הובאו בש"ך סי' כ"ה ס"ק ד' דהשוחט צריך לבדוק הסימנים אם נשחטו רובן קודם שיזרקם מידו דאחר שיזרקנה מידו שוב לא מהני ליה הבדיקה דיש לחוש שמא ע"י פרכוס של העוף נתרחב החתך וכתב שם הש"ך בשם אביו דחשש זה אינו רק בקנה ולא בושט דושט אין דרכו להיות נתרחב חיתוכו ע"י פרכוס וא"כ הא פריך הגמ' שפיר לרב ממ"נ דאם נאמר דטעמו של רב הוא משום חשש עילוף אמאי מצא תרנגולת כשירה ניחוש ג"כ לעילוף דגם אם נמצא רק הקנה שחוט הא יש לחוש שנתעלף קודם ששחט הרוב ושוב לא גמר להשחיטה כלל ומה דחזינן עתה שנשחט רוב הקנה דלמא נתרחב ע"י פרכוס ואם נמצא גם הושט שחוט דליכא חששא שנתרחב ע"י פרכוס הא בושט פסלה שהייה וניחוש דלמא התחלת השחיטה היה בושט וקודם ששחט הרוב של הושט היה נתעלף ואחר העילוף גמר השחיטה משום שטעה בדמיונו שלא היה בו שיעור שהייה וכמו דאוסר רב בבהמה צ"ל אסור גם בעוף, אבל לדעת התה"ד קשה מאי פריך נימא דהך ברייתא דנקטה סתמא איירי בנמצא שחוט כדרך כל סתם שחיטות הצריך ע"פ דין דשני הסימנים שחוטים ונשחט גם הושט ומשו"ה ליכא חשש עילוף דשוב לא היה גומרה אח"כ לשחוט שוב הושט ללא תועלת אחר שאסורה לעולם וכיון דחזינן עתה דגם רוב הושט שחוט מש"ה כשירה אבל בבהמה חייש רב לעילוף. ובדוחק גדול י"ל דהגמ' פריך דמשמע ליה מדנקטה הגמ' סתמא משמע דבכל אופנים שמצא שחוט כשירה וגם בנמצא רק הקנה שחוט לחודא ג"כ כשר ומש"ה מדויק שפיר דלא חיישינן לעילוף דאי חיישינן לעילוף ניחוש דלמא לא שחט רק מיעוט של הקנה ונתעלף ונתרחב מעצמו ע"י חתך וכשחיטת האשכנזים. אמנם בודאי דהוא דוחק גדול לומר כן דמאי דוחקא לאוקמא הברייתא דאיירי כשגם הושט שחוט דסתם שחיטות כן הוא. וגם דעיקר חומרא של השחיטות אשכנזים דחיישינן לנתרחב ע"י פרכוס אינו מוכרח דחיישינן ליה כלל בדיעבד ויש חולקים על זה. אמנם קושיא זו לא על האגודה והתה"ד בלחוד תסוב כי אם גם על הרא"ש קשה הך סוגיא בסגנון זה וכמו שכתבנו בסי' ועיי"ש מה שכתבנו לתרץ סוגית הגמ' לדעת הרא"ש ויתורץ ג"כ בזה דברי האגודה והתה"ד יעו"ש

[ה] אמנם עדיין קשה לי על האגודה והתה"ד דהרי זה חזינן מהא דלא בדק הסימנים אסורה דגם במומחה ומוחזק חיישינן שמא לא נשחטו רובן וגם בדיעבד אסורה וא"כ הא דקאמר רבא (בדף ג') דישראל מומר לתיאבון בודק סכין ונותן לו ושוחט גם לכתחילה דלא שביק היתירא ואכיל איסורא דזה ניחא גבי בהמה דאמרינן דבודאי יבדוק תיכף הסימנים ואם ימצא שלא נשחטו רובן יגמרם קודם שיעור שהייה כיון דההיתר בידו לא אכיל איסורא וכמו שכתב הרשב"א בתוה"ב (דף ה') אבל בעוף דלהתה"ד אם לא שחט בפעם ראשון הרוב והפסיק בשחיטתו שוב אין לו תקנה א"כ אמאי שרי למומר לשחוט לכתחילה בינו לבין עצמו ניחוש שמא בפעם ראשון לא היה רוב וגם בדיעבד צ"ל אסור דהלא חזינן דבלא בודק הסימנים דאסורה וחיישינן להך חששא ובמומר הרי הוא כלא בדק כלל דאע"ג דחזינן השתא דנשחט הרוב הרי י"ל דגמרן אחר שהפסיק שחיטתו בפעם ראשון וראה שלא נשחטו הרוב חזר וגמרן כיון דהוא מומר לאכול נבילה וכל היכא דאי אפשר לו בהיתר הרי אוכל גם איסורא וגם כשהפסיק ונאסרה לגמרי הרי יגמור מעשיו אח"כ. ובודאי דוחק גדול לומר דהא דקאמר רבא דמומר בודק סכין ונותן לו לא קאי רק על בהמה ולא על עוף דהרי רבא סתמא קאמר וכן כל הפוסקים הראשונים והאחרונים הביאו מימרא דרבא בסתמא ומוכח דגם בעוף מכשרי ומוכרח דלא כהתה"ד. שוב מצאתי בתבואות שור סי' ג' שעמד בקושיא זו וכתב לתרץ דמש"ה שרי ליתן לו לכתחילה לשחוט דמסתמא ישחוט הקנה תחילה וסברא ברורה היא ובפרט להתה"ד הרי בודאי כל מומחה כששוחט עוף הוא זהיר בעצמו לשחוט את הקנה תחילה ומשום האי טעמא גופא דלמא בפעם ראשון לא יהיה נשחט הרוב ולא יהיה לה תקנה ויפסיד העוף לגמרי ומשו"ה שוחט להקנה תחיל' שיהיה לו תקנה ובודאי דגם המומר יעשה כן דמהדר שיהי' בהיתר כל היכא דאינו טירחא לא שביק היתירא ועביד איסורא. ועוד דהרי בלא"ה כתב רש"י (בדף ל"ב) דלעולם דרך הקנה להיות נשחט תחילה קודם לושט ומשו"ה שרי ליתן לו גם עוף רק דעדיין קשה דא"כ יצא לנו סברא חדשה דבמומר ששחט עוף ע"י שיבדקו לו סכין מקודם ואחר השחיטה ראינו העוף ולא נמצא בו שחוט רק הושט לחודא בלא הקנה יהי' העוף אסור גם בדיעבד דהרי הוא כמו שלא בדק בסימנים. וא"כ הרי תקשה הא דבדף ג' מוקים רב אשי להמשנה הכל שוחטין ואפי' מומר לאכול נבילות לתיאבון וכדרבא כו' ופריך וכולן ששחטו ואחרים רואין אותן שחיטתן כשרה אהי' אילימא אמומר אי דאיתא לסכין לבדקי' פי' ולא צריך להאחרים רואין אותו ואי דליכא לסכין כי אחרים רואין אותו מאי הוי' דלמא בסכין פגומה שחיט ונשאר בקושי' ומאי פריך דלמא ס"ל לרב אשי כרב דאמר דעוף לעוף ואין שיעור לשהי' דעוף וקתני סיפא משום עוף ובנמצא רק הושט שחוט דכל מה דתני ברישא התקנה דבדיקת סכין הא לא מהני בעוף וע"ז תני וכולן ששחטו ואחרים רואין אותן שחיטתן כשירה דצריך רואין אותו שלא