בית הלוי חלק ב מה

אכתי מאן נימא לן לתפוס חומר שני המנהגים ביחד לאסור במשהו וגם במיעוט בתרא ומשו"ה בעשב דק וארוך דבע"כ לא היה השהייה רק בסוף הסימן שפיר כתב הב"ח להתיר. והרי מדברי התה"ד עצמו שממנו נודע עיקר האי דינא דגמי שנמצא בושט משמע כן שכ' מעשה שנמצא גמי עגול בושט ומסיק לאסור וכבר כתבו הפוסקים דהשאלות שבתה"ד עשה הוא בעצמו ולא שייך עליו לומר מעשה שהיה כך היה ומוכח להדיא דאלו היה גמי דק גם הוא לא היה אוסרו אע"ג דהתה"ד סבר דשהייה במשהו בעוף אוסר ע"פ דין וגם דתיכף אחר זה (בסימן קפ"ו) הביא בעצמו מה דנהגו לאסור שהייה במשהו גם בבהמה ומ"מ חזינן דבגמי דק לא היה אוסרו ורק בעגול דאז היה השהייה קודם ששחט הרוב אסר. שוב מצאתי בשו"ת משכנות יעקב חלק יו"ד שכ' כמש"כ דאין להחמיר כחומר שני המנהגים והביא ראיה מדברי התה"ד הנ"ל וכמש"כ, גם מהמשך דברי הרמ"א נראה קצת כן דבסעיף ב' דאיירי בשיעור שהייה כתב הא דנהגו לאסור שהייה במשהו וכ' שם דין דגמי דאסור ואח"כ בסעיף ה' כתב מה דנהגו לאסור שהייה גם במיעוט בתרא ולכאורה שם בסעיף ה' היה לו להביא הך דינא דגמי ואז היה מוכרח דדעתו לאסור במשהו גם במיעוט בתרא ומשמע דגם דעתו דאין להחמיר כשני המנהגים יחד. אמנם ראיתי בתב"ש שכתב להדיא דנהגו במדינות אלו לאסור שהיית משהו בין בבהמה בין בעוף בין במיעוט קמא בין במיעוט בתרא הביאו הפמ"ג וכן הביא הפמ"ג דברי הש"ך יו"ד סי' י"ח דגם מדבריו משמע כן וכן משמע מדברי הש"ך חושן משפט סימן ש"ו ס"ק יו"ד יעו"ש, ולא ידעתי אם כונת הש"ך על המנהג שכ' הרמ"א ודעתם בביאור כונת הרמ"א דלא כמו שכתבתי או דהש"ך והתב"ש העידו על מה שנהגו בזמניהם ואפשר דזה נתחדש אחר הרמ"א וגדול כוחו של מנהג שאין להקל נגדו אבל אם יש עוד איזה צד להקל או בהפסד מרובה בודאי נראה דאם הורה המורה להקל בגמי דק ואפילו בעוף דאין להזניחו והכל לפי ראות עיני המורה

[טז] מסקנת הדברים בדיני דגמי דאם נמצא גמי עגול ועב דודאי היה השהייה קודם ששחט הרוב פשיטא דע"פ מנהג אסורה וכמו שכתב הש"ך דגם בהפ"מ אסרינן גם שהיית משהו ולדעת האגודה והתה"ד בעוף יש מקום לאוסרו גם ע"פ דין לדעת רש"י ומ"מ בספק שהיות משהו יש להקל לענין מעשה. ואם נמצא גמי דק א' אם נמצא בקנה אזי בבהמה חמורה מבעוף דבבהמה טריפה גם בהפ"מ מצד המנהג כיון דבודאי מוכרח לשהות בו בשעת חתיכת הגמי ובבהמה הרי היה קודם גמר השחיטה דצריכה שני סימנים והרי מבואר בדברי רש"י (בדף ל"ג ע"ב) דלעולם דרך הקנה להיות נשחט קודם לושט אבל בגמי דק ובעוף דאז הוא פשיטא דלא היה השהייה רק במיעוט בתרא אז אם פשיטא ליה דבודאי לא היה בו כשיעור שהייה גמורה גם לדעת המחמירים דהיינו כחתיכת רוב סימן אחד בעוף אז יש מקום להקל בהפ"מ. רק זה צריך דיוק רב דהרי שחיטת רוב סימן א' בעוף הוא מועט בתכלית המיעוט. ומ"מ כמה פעמים ידוע הוא שלא היה בו כשיעור זה דהעשב דק והשוחט לא הרגיש בו שום שהייה יותר מבכל השחיטות ובנמצא גמי דק בושט גם בבהמה דינו כמו בעוף דהא בודאי היה במיעוט בתרא כיון דדרך הקנה להיות נשחט תחילה. ואם נמצא בעוף ובושט עיי' לקמן מה שכתבנו עוד צדדים להקל בו על פי דין יעו"ש: סימן יג עוד בענין הנ"ל

ולכאורה קשה לי על התה"ד דהרי בחולין (דף ט') איתא השוחט צריך לבדוק בסימנים דלמא לא נשחטו רובן ואם לא בדק אמרינן שם דהוא נבילה. הרי דגם בדיעבד חיישינן שמא לא נשחט רובן ואע"ג דהשוחט הוא מומחה ומוחזק לשחוט היטב. וצ"ל דגם במוחזקין מ"מ מיעוט המצוי טובא הוא שלא יהיה נשחט הרוב וגם בדיעבד אסרינן ליה משום חזקת אינה זבוחה דבהמה בחי' המסייע לזה. וא"כ הרי קשה לכאורה הא דבדף י"ב איתא מצא גדי שחוט דכשר משום דרוב מצוין אצל שחיטה מומחין הם דמאי מהני דהשוחט הוא מומחה דלמא לא נשחט הרוב ונפסל בשהייה ובע"כ צריך לומר כמש"כ הרא"ש בתשובה כלל עשרים סימן י"ג דסמכינן ארוב מומחין הם ובודאי שחט יפה וגם בדק הסימנים ואם לא נשחטו הרוב גומרים קודם שיעור שהייה. וכן כתב הרשב"א בספר תוה"ב דמשו"ה מומר לאכול נבילות לתיאבון נותנים לו לכתחילה לשחוט ע"י שיבדוק לו סכין משום דלא שביק התירא ואכיל איסורא ואמאי לא חיישינן דלמא לא יהיה נשחט הרוב בפעם ראשון אלא דתלינן דבודאי יבדוק הסימנים ויגמרם קודם שיעור שהייה. אבל לדעת האגודה והתה"ד דלרב דאמר דשיעור שהייה דעוף הוא כשחיטת עוף ממילא אין לו שום שיעור שהייה כלל ובשהה כל שהוא אסורה א"כ הרי תקשה לרב מהא דתניא בדף י"ב מצא תרנגולת שחוטה דחזקתו שחוט והרי לרב בעוף אם בפעם ראשון לא נשחט הרוב והפסיק מיד שוב אין לו תקנה ואמאי כשרה ניחוש שמא לא שחט בפעם הראשון הרוב דהרי חזינן דגם במומחה חיישינן ליה דלמא לא נשחט הרוב מדאסרינן בלא בדק גם בדיעבד

[ב] רק זה ניחא דלהאגודה ולתה"ד נאמר דרב מוקי להך ברייתא דמצא תרנגולת שחוטה דאיירי בנמצא רק הקנה שחוט ולא נגע בושט כלל דחזינן השתא דהושט הוא שלם ובקנה הא לא שייך שהייה כלל דהרי גם בחצי פגום כשר ומשנשחט הרוב הא לא פסלה בו שהייה כלל ועוד דגם בנמצא רק הושט לחודא שחוט שפיר כשירה כיון דחזינן השתא בשעה שמצא דרובא שחוט א"כ הא ודאי שחטו כהוגן בבת אחת בפעם ראשון ואין מקום לחוש דלמא בפעם ראשון לא היה רוב כיון דאמרינן רוב מצוין אצל שחיטה מומחין הם ומחזקינן להשוחט בודאי דיודע ה' שחיטה וא"כ הרי יודע ג"כ הא דשהיות העוף אין לו שיעור ואין שום תועלת במה שיגמור אחר השחיטה א"כ בודאי דהיה מניחה כן בלא גמר ולא היה חוזר לגמור השחיטה מבלי שום תועלת וכיון דחזינן בשעת המציאה דרוב סימנים שחוטין בודאי בפעם הראשון נשחטו כהוגן בבת אחת

[ג] וא"כ הרי קשה הא דבדף י"ב קאמר רב ראה אחד ששחט אם ראהו מתחילה ועד סוף מותר לאכול משחיטתו ואם לאו אסור לאכול משחיטתו ופריך אי דידע דגמיר למה לי ראוהו ואי דידע דלא גמיר פשיטא ואי דלא ידע אי גמיר אי לא גמיר נימא רוב מצוין אצל שחיטה מומחין הם מי לא תניא הרי שמצא תרנגולת שחוטה בשוק כו' חזקתו שחוט. ומאי פריך נימא דגם רב ס"ל רוב מצוין אצל שחיטה מומחין הם והא דרב מצריך ראוהו דוקא אינו משום דחושש לאינו מומחה רק דחושש לאינו מוחזק וס"ל דחיישינן לעילוף, דהרי זה הוא שני לשונות בדברי רבינא בדף ג', בלשון ראשון ס"ל לרבינא דלא אמרינן רוב מומחין הם ובלשון שני ס"ל דחיישינן לעילוף ונאמר דרב ס"ל כלישנא בתרא דרבינא דחושש לעילוף והרי כל חשש עילוף הוא רק משום חשש פסול שהייה וכמו שכתב רש"י בדף ג' בד"ה ואע"פ שאינם מוחזקין ומ"מ שפיר ניחא הא דמצא תרנגולת שחוטה דכשרה דהרי כתב הב"י בסי' א' דללישנא בתרא דרבינא קשה אמאי חיישינן דלמא נתעלף כיון דמחזקינן ליה במומחה ויודע ה' שחיטה א"כ הרי אם היה נתעלף היה אומר לנו ולא היה מאכילה לנו ותי'