בית הלוי חלק ב מד

תוספתא איירי בעוף וכדקתני להדיא ברישא ואפ"ה הא נקט בסיפא ושהה כדי שחיטה הרי דגם בעוף יש איזה שיעור לשהיי' דידיה ולא מפסלי בשהיות משהו ואם נאמר כהתה"ד דלרב אין לו שום שיעור כלל הרי תקשה מהך תוספתא לרב. וצריך לדחוק להתה"ד דאליבא דרב קאי הך סיפא של התוספתא בבהמה דוקא ולא בעוף וצ"ע

[יב] ועוד קשה מהא (דבדף ק"ח) קאמר רב מחצה על מחצה כרוב ופריך מהא דתניא שחט חצי גרגרת ושהה בה כדי שחיטה אחרת ופר' רש"י דזהו שיעור שהייה וגמרה שחיטתו כשירה ואי אמרת מחצה על מחצה כרוב איטרפא לה ומשני מי סברת בבהמה לא בעוף ממ"נ אי מחצה על מחצה כרוב הא עביד לי' רובא אי מחצה על מחצה אינו כרוב לא עביד כלום הרי דאליבא דרב עצמו מוקמינן הך ברייתא על עוף ולהתה"ד הרי תקשה הא דנקטה הברייתא בשהה כדי שחיטה אחרת דלרב לשיטתי' הרי אין שום שיעור לשהיי' דעוף ולרב הרי מוכרח לפרש הך ברייתא בבהמה דוקא. ועיי' במאור שהשיג על מה שפירש"י (בדף ל"ב) הא דאיבעיא לן שם שהה במיעוט סימנים מהו ונשאר בתיקו דקאי על מיעוט בתרא והקשה המאור מהא דמשני כאן בעוף וכשר ממ"נ אם מחצה על מחצה כרוב עביד ליה רובא הרי דאחר הכשר שחיטה שוב לא פסלה ביה שהיי' כלל, וכתב המאור דאין סברא כלל לומר דהגמרא דחה כאן בדיחויא בעלמא דלא כהלכה, והרי כמו כן קשה מהך תירוצא להתה"ד והאגודה דהא מוכח מהך תירוצא דגם לרב איכא שיעור לשהייה דעוף וצ"ע. ובדוחק גדול י"ל דהאגודה והתה"ד ס"ל דגם לרב לא אמר דעוף לעוף רק משום דס"ל יש שחיטה לעוף מן התורה אבל למ"ד דס"ל דאין שחיטה לעוף מן התורה גם רב מודה דאין מקום להחמיר בעוף יותר מבבהמה כיון דכל עיקר מה דפסלה שהיי' בעוף הוא רק גזירה משום בהמה ולדידי' מודה רב דגם שהיות העוף הוא כדי שחיטת בהמה ונאמר דהך ברייתא אתי' כמ"ד אין שחיטה לעוף מן התורה

[יג] והנה לענין הלכה ודאי דגם בלי שום ראי' מהגמרא יש לנו לפסוק דע"פ דין לא פסלה שהייות משהו בעוף. חדא דהרי כמה פוסקים ס"ל דצריך גם הגבהה והרבצה בעוף הובא דבריהם בטור ושו"ע וגם להני פוסקים דס"ל דבעוף לא נאמר הגבהה והרבצה מ"מ הרי רבו הסוברים דהלכה כשמואל ור"י דאמרי בהמה לעוף. ודברי התה"ד אינם רק לשיטת רש"י דפוסק דעוף לעוף ובלי הגבהה והרבצה והרי הבאנו בראשית דברינו דברי המרדכי והג"א וסמ"ק ותשובת הרשב"א שכתבו להדיא דגם לדעת רש"י יש לו שיעור לשהייתו כדי שחיטת רוב סימן א' רק כתבו דשיעורו מועט מאוד דרוב אחד בעוף נעשה מהר וכן מבואר בטור ושו"ע להדיא דלדעת רש"י הוא כרוב סימן אחד בוודאי דקיי"ל כן. וכל שידוע שלא שהה בחתיכת הגמי אפי' כדי שחיטת רוב סימן אחד דעוף בודאי דאין שום מקום לפוסלו ע"פ דין כלל. אמנם כל זה הוא עפ"י דין אבל מצד המנהג שכתב הרמ"א לאסור כל שהייה במשהו ואפי' בבהמה ואפי' במקום הפסד א"כ הרי לענין מעשה אין שום מקום להקל בו כלל. אמנם הרי אין לנו לאסרו רק היכא דודאי הי' בו שהיי' במשהו אבל אם הוא רק ספק אם הי' בו שהיי' משהו וכגון שהוא ספק אם נחתך כלל הגמי בודאי דיש להקל בפשיטות גם בעוף וכמו שכתבנו בראשית דברינו בשם הכנה"ג דכיון דנתבאר דגם בעוף אינו רק חומרא בעלמא מצד המנהג די לנו לאוסרו בודאי ולא בספיקו. ועיי' בפמ"ג שהביא דברי הלבוש שכתב דבנמצא גמי אסור דלמא שהה בחתיכת הגמי הרי דס"ל דגם ספק שהיי' במשהו אסורה לדידן ותמה עליו הפמ"ג על מה שהחמיר בספק שהיי' במשהו ומסיק הפמ"ג דבעוף דהוא ספק בדינא אזלינן בספיקו לחומרא ובבהמה לקולא ולפי מה שנתבאר גם בעוף יש להקל בספיקא. ובפרט לפי מש"כ בראשית דברינו דגם להתה"ד בעצמו יש להקל בנסתפק אם הי' בו שהיי' במשהו משום ספק ספיקא ספק דלמא הלכה כמ"ד בהמה לעוף וספק דלמא לא שהה בו כלל. וכל זה הוא רק בידוע שבודאי לא שהה בחתיכת הגמי שיעור שהייה גמורה דהיינו בחתיכת רוב סי' א' דעוף אבל אם יש להסתפק בו ג"כ דלמא שהה כדי רוב סימן אחד יבואר אי"ה לקמן

[יד] ודע דאין להקשות על האגודה ותה"ד מהא (דבדף כ"ו) דריש ר' אליעזר זאת תורת הבהמה והעוף וכי באיזה תורה שוותה בהמה לעוף מה עוף הכשירו מן הצואר כו' ופריך בגמרא ור"א האי זאת מאי עביד ליה ומשני דס"ד מה עוף הכשירו בסימן א' אף בהמה בסימן אחד ת"ל זאת. ולהתה"ד דס"ל דכל היכא דנכשר בסימן א' אין שיעור לשהייתו אליבא דרב כיון דחצי קנה פגום כשר א"כ הא תיקשה לרב דלדידי' למה צריך לר"א קרא דזאת והרי ממילא ידעינן דבבהמה צריך שני סימנים דאל"כ הך הלכה מסיני שנתקבל דשהיי' אינו פוסל רק כדי שיעור שחיטה ולא בפחות מיני' לאיזה ענין נתקבלה דהרי אין שום שיעור לשחיטה דחצי קנה פגום ניתר בשחיטה כל שהו ומוכרח דצריכה שני סימנים אלא ודאי דגם אם נתרת בסימן אחד מכל מקום יהיה ניחא הך הלכה דהא דבאה הלכה דשיעור שהייה הוא כשיעור שחיטה אין הכונה בשחיטה הקטנה שיוכל להתרחש לפעמים רק בסתם שחיטה דהסימנים שלמים משערינן. זה אינו קושי' דהרי בלא"ה פליגי תנאי (בדף ל"ב) בשיעור שהייה ור"ש קאמר שם כדי ביקור דס"ל דכן נתקבל ההלכה ונוכל לומר דגם ר"א ס"ל כן ולדידיה הא גם בעוף יש שיעור גדול לשהייתו ועוד דהשתא לפי האמת שפיר יש לנו לומר דכיון דנתקבלה ההלכה סתם דשיעור שהייה הוא כשיעור שחיטה בעל כרחינו יש לנו לפרשו לחומרא דהכונה הוא בשחיטה הקטנה שיכול להיות וזה רק לפי האמת דידעינן דבהמה צריך שני סימנין ונוכל לפרשו לחומרא אבל אי לאו קרא דזאת. והוה ס"ד למילף מהקישא דבהמה לעוף דסגי בסימן א' היינו מוכרחים לפרש ההלכה לקולא דבסימנים שלמים באה השיעור אבל לפי האמת דאין לנו הוכחה לפרשו להקל צריך לפרשו להחמיר כיון דהוא באיסור דאורייתא אזלינן בי' להחמיר

[טו] והנה כל זה שכתבנו לעיל הוא בדין שהיי' במשהו בעוף קודם ששחט רוב סימן אחד וגם בכה"ג דודאי דלהלכה קיי"ל דיש שיעור גם לעוף ורק האגודה והתה"ד הם המחמירים בזה ורבו החולקים עליהם ומשו"ה אין מקום להחמיר בזה ע"פ דין רק מ"מ אסור על פי המנהג שנהגו לאסור גם שהיות משהו בכ"מ ואפי' בהפסד מרובה וכל זה דוקא בהיה ודאי שהייה אבל בספק שהיות משהו אין להחמיר. אמנם אם היה ודאי שהיות משהו במיעוט בתרא לאחר ששחט רוב הסימן לא מיבעיא דאין שום מקום לאוסרו ע"פ דין [ועיי' מה שכתבנו בסי' דלקמן דיש עוד מקום לומר דגם האגודה והתה"ד מודים בכה"ג דכשר ע"פ דין] אלא אפי' מצד מנהג לא מצאתי מבואר בשו"ע לאוסרו. דהנה על הא דכ' הרמ"א דאם נמצא גמי מונח בושט דאסור כתב הש"ך בשם הב"ח להתיר אם נמצא רק עשב דק וארוך מונח באורך הושט והש"ך דחה דבריו וכתב מנ"ל להתיר בלי שום ראיה ובודאי דלפום רהיטא דברי הב"ח נראים נכונים בטעמן כיון דכל עיקר פסול שהייה במשהו אינו רק מצד המנהג וא"כ הא י"ל דלא כתב הרמ"א דנהגו להחמיר רק באותו מקום דשהייה גמורה כשיעור היה אסור ע"פ דין וכגון בבהמה בין סימן לסימן או בעוף שהתחיל לשחוט הושט ושהה קודם ששחט הרוב אבל שהייה במיעוט בתרא דרוב הפוסקים פסקו להקל בו וכן פסק בשו"ע להקל בדיעבד ורק לכתחילה כתב הב"י דיש ליזהר ולחוש לדעת רש"י ונהי דהרמ"א כתב ע"ז דהמנהג להחמיר גם בדיעבד מ"מ