בית הלוי חלק ב מג

אבל לדעת הרמ"א בחו"מ סי' כ"ה שכתב דגם אם הרבים מסכימים משני טעמים מקרי רבים וכן הביא הש"ך ביו"ד סי' רמ"ב דגם דעת מהרי"ק הוא כן הרי קשה דהאיך נאסר בשהה רק כדי שחיטת רוב סימן א' בעוף

[ח] אמנם זה אינו קושי' דס"ל להני פוסקים דהא דאמר ר' חנינא כדי שיביא בהמה אחרת וישחוט לא קאי רק על בהמה לחודא ולא קאי כלל על עוף וכן כתב הרא"ש והוכיח זה מדקאמר ר"ח שיביא בהמה אחרת וישחוט מכלל דקאי רק על בהמה וכן ר"י בר"ח קאמר כדי שיגביהנה וירביצנה דקה לדקה וגסה לגסה והרי לא מסיים כלל ועוף לעוף וס"ל להני פוסקים דבעוף כ"ע מודים דלא משערינן רק בשחיטת עוף לחודא וגם הגבהה והרבצה דעוף לא מצריכי מדלא מסיים ר"י בר"ח ועוף לעוף וכיון דרש"י מדקדק מדס"ל לר"י בר"ח דקה לדקה מכלל דבעוף ס"ל ג"כ כרב דבעוף משערינן מוכרח דבעוף משערינן רק בשחיטת עוף לחודא בלא שום הגבהה והרבצה, והרי דברי השו"ע אינם מתפרשין רק כן דכ' בסעיף א' דשיעור שהייה דבהמה הוא כדי הגבהה והרבצה ושחיטה דבהמה ושיעור שהיי' דעוף הוא כדי הגבהה והרבצה ושחיטה דבהמה דקה וי"א דשהיי' דעוף הוא רק כדי שחיטת עוף עכ"ד, והרי מדכתב השו"ע הני י"א רק על עוף לחודא ולא כ' ג"כ דלדידהו גם בבהמה הוא רק כדי שחיטת בהמה ומוכרח דגם הני י"א מודים בבהמה דבעי גם הגבהה והרבצה ורק בעוף לחודא פליגי וס"ל דלא בעינן גם הגבהה והרבצה דעוף ומוכרח דהני י"א שהביא הש"ע אינו דעת רש"י דגורס איכא בינייהו דלדידי' הא גם בבהמה אינו צריך דרב ושמואל ור"י חולקים ע"ז רק הני י"א ס"ל ג"כ דהלכה כר"י בר"ח וכהני דלא גרסי הך איכא בינייהו רק ס"ל דגם ר"י בר"ח לא אמר כן אלא בבהמה ולא בעוף וגם הגבהה והרבצה דעוף לא צריך וכן מבואר בביאורי הגר"א שם שכתב לפרש כן דברי השו"ע שכתב דכן כתב הרא"ש דמדסיים ר"י בר"ח דקה לדקה וגסה לגסה ולא סיים ועוף לעוף מכלל דבעוף מודה דא"צ. וא"כ ניחא להני פוסקים שפסקו כרש"י דכ' דרק בשחיטת עוף לחודא נאסרה. הן אמת דמש"כ הגר"א בשם הרא"ש אינו מבואר כן להדיא בדברי הרא"ש יעו"ש ורק לפי מה שהגיה הב"ח בדברי הרא"ש הנדפס עתה בדפוס ווילנא בהגהות הב"ח שאצל הרא"ש מבואר כן, והנה על ראי' זו שהעתיקו בשם הרא"ש, דמדלא קאמר ר"י בר"ח ועוף לעוף מכלל דבעוף לא נאמר הגבהה והרבצה כלל ראי' זו אינה מוכרעת לכאורה דהרי י"ל דבמס' נזיר (דף כ"ח) בסוגי' דהאיש מדיר את בנו בנזיר קאמר ר"י בר"ח משום ר"ל דהוא לחנכו במצות ופריך הא קאכיל כהן מליקה ומשני קא סבר אין שחיטה לעוף מן התורה וי"ל דמש"ה לשיטתו לא קאמר ועוף לעוף דהא אין שהיי' פוסלת בעוף מה"ת כלל וגם אם נאמר דמ"מ מדרבנן פסלה שהיי' גם בעוף וכמו דאיתא (בדף כ') לענין עיקור סימנים דלמ"ד דאין שחיטה לעוף מן התורה יש עיקור מדרבנן מ"מ הרי הוא רק גזירה אטו בהמה ובודאי לדידי' לא נחמיר בעוף יותר מבבהמה ובודאי נראה דלר' יוסי בר"ח משערינן בבהמה לעוף

[ט] ועל הא דהוכיח רש"י דקיי"ל כרב מהא דאמר ר"י בר"ח דקה לדקה מכלל דה"ה עוף לעוף לא קשה לי כלל דרש"י הוכיח שפיר מדאמר דקה לדקה הא מוכח דס"ל דלא באה ההלכה למשה מסיני גבי שהיי' דנשער בשחיטה היותר גדולה רק באה ההלכה דבכל מין נשער בהשחיטה של אותו המין. א"כ ה"ה דיש לשער בעוף לעוף לדידן דקיי"ל דיש שחיטה לעוף מן התורה ואע"ג דר"י בר"ח בע"כ לא ס"ל כן מ"מ לדידן מוכרח מדבריו דקיי"ל כרב אבל על ראיות הרא"ש הא יש לפקפק. אמנם זה אינו רק לפי גירסא דידן דגרסינן בנזיר ר"י בר"ח אמר ר"ל והוא ר"י בר"ח האמור' אבל הרי במס' בכורו' (ד' ל"ב) מבואר שם בתוס' וברא"ש דבנזיר הוא ר"י בר"ח התנא והם גורסים ר"ל אמר ר"י בר"ח אבל ר"י בר"ח האמורא לא שמענו שיאמר דאין שחיטה לעוף מן התורה, ולפי זה קמה ראיות הרא"ש שפיר דבעוף גם הוא מודה דבשחיטה לחודא משערינן וא"כ הא מיושב ג"כ מדברי התה"ד ואין אנו צריכין לכל מה שכתבנו וי"ל דהתה"ד כתב סברתו אליבא דכ"ע דכל מאן דס"ל דעוף לעוף משערינן ביה רק בקנה פגום וליכא מאן דפליג על רב רק שמואל ור"י משום דס"ל בהמה לעוף ובזה הא פסק רש"י כרב ולפ"ז יצא לנו דגם דהת"ד לא כתב סברתו רק בעוף דמשערינן ביה בקנה פגום אבל גבי בהמה גם אם נפסוק כדעת רש"י דגורס איכא בינייהו ובשחיטה לחודא משערינן בלא הגבהה והרבצה מ"מ משערינן ביה בסימנים שלמים ולא אמרינן דנשער רק בחתיכת רוב וושט ומשהו מן הקנה וכמש"כ למעלה באות א' בשם הכו"פ דעל בהמה הרי נשארה קושייתנו הנ"ל דגם אם נאמר דרב ס"ל כן מ"מ הרי לר"ח ור"י בר"ח דמצרכי גם הגבהה והרבצה הרי מוכרח דבסימנים שלמים משערינן כיון דגם ההכנה בכלל. וגם שמואל ור"י ס"ל כן וכמו שהוכחנו מהא דאמר ר"פ בעומדת להטיל איכא בינייהו ובודאי קיי"ל כן גם אם נאמר דבדברי רב הפי' דבקנה פגום משערינן, ורק בעוף דלא איירי ביה ר"ח ור"י בר"ח כלל וכמש"כ. שוב י"ל דלמאן דס"ל דעוף לעוף דמשערינן בקנה פגום וכמו שנתבאר

[י] ועוד יותר נראה לומר בישוב דעת האגודה והתה"ד דעיקר היסוד שכתבנו בהתחלת הקושי' באות ה' דלהני אמוראי דמצרכי גם הגבהה והרבצה אם כן כ"ש דמשערינן בסימנים שלמים כיון דלדידהו גם בהכנה של השחיטה בכלל וחצי קנה הראשון לא גריעי מהרבצה וגם התה"ד מודה לזה. אחרי העיון אינו מוכרח כלל דזה אינו רק אם נאמר דההלכ' באה בסתם דשיעור שהיי' הוא כשיעור שחיטה והני אמוראי פליגי בסברא דס"ל דגם ההכנה להשחיטה הוא בכלל זה ושפיר הוא ק"ו דחצי של הקנה לא גרע מהרבצה אבל הרי עיקר הדבר לא ניתן להאמר כלל דמהיכי תיתי יאמרו הני אמוראי להקל בדאורייתא ולומר דגם ההכנה הוא בכלל ובודאי בע"כ מוכרח דהני אמוראי ס"ל דכן באה ההלכה מפורש דשיעור שהיי' הוא כדי הגבהה והרבצה וכדי שיעור שחיטה וא"כ אין לנו מקום לדין מזה דין ק"ו כלל כיון דכן בא מפורש דצריך הגבהה והרבצה ועדיין נוכל לומר דכדי שחיטה שאמרה ההלכה פירושו בשחיטה הקטנה שיכול להתרחש וכגון בקנה פגום וראי' ברורה לזה למדתי מדברי הר"ן שכתב להכריע ההלכה דמשערינן גם בכדי הגבהה והרבצה ושוב כתב מיהו איכא לעיוני שיעור שחיטה אם משערינן בסימנים לבד או גם בחתיכת העור ושוב הכריע דגם העור בכלל דשיעור שחיטה כדרכה גמירי דחותך העור תחילה. הרי להדי' דאע"ג דפוסק דצריך גם הרבצה מ"מ נסתפק בחתיכת העור דשמא כדי שחיטה הוא בלא עור רק הסימנים לחודא וכן ס"ל להתה"ד וס"ל דגם בחצי קנה הראשון לא משערינן כיון דמשכחת להו שחיטה בלא"ה. ולפי זה הדרינן למה שכתב הכו"פ דלהתה"ד גם בבהמה אין הקנה בכלל. ולפי זה הרי גם מדברי הר"ן מבואר להדיא דלא ס"ל כסברת התה"ד דע"כ לא נסתפק הר"ן רק בעור וגם בעור הכריע להקל אבל בחצי של הקנה לא נסתפק הר"ן כלל ופשיטא ליה דהוא בכלל שיעור שחיטה. ונהדר לדידן דאין קושי' על התה"ד

[יא] והנה עיי' (בדף למ"ד ע"ב) בתוס' ד"ה החליד במיעוט סימנין שהביאו דברי התוספתא דקתני בה שחט רוב גרגרת בעוף אפי' אם גמרו לזמן מרובה שחיטתו כשירה ושוב הביאו סיפא דהך תוספתא דקתני בה שחט מיעוט ושט ושהה כדי שחיטה פסולה והרי הך