בית הלוי חלק ב מב

רש"י דבשחיטה לחודא משערינן. והנה דינו של האגודה והתה"ד אינו רק לדעת רש"י דפוסק כרב דבעוף לעוף וגם גורס איכא בינייהו דרב ושמואל ור"י ס"ל דבשחיטה לחודא משערינן ולפי"ז הוא דכתבו דשהיות העוף הוא במשהו

[ה] ולכאורה קשה לי על התה"ד דהרי אדרבה א לכאורה מגירסת רש"י בעצמו מוכרח להיפוך דהרי ודאי נראה להני אמוראי דמצרכי גם הטלה או הגבהה והרבצה בודאי נראה דגם התה"ד מודה דהשחיטה דמשערינן בהו הויא בשחיטה של סימנים שלמים כיון דאינהו ס"ל דמה דבאה הלכה מסיני דשיעור שהייה הוא כדי שיעור שחיטה גם ההכנה של הבהמה להשחיטה הוא בכלל זה ואפילו ההטלה דאינו כלל בעצם השחיטה רק הכנה גרידא מ"מ הוא בכלל, ואע"ג דאם כבר היתה הבהמה מוטלת הא אין צריך להרביצה כלל מ"מ משערינן בכל ההכנות הנצרכות לשחיטה, א"כ הרי כ"ש דמשערינן בסימנים שלמים ולא משערינן בקנה פגום דשחיטת חצי הראשון של הקנה הא לא גריעי מהטלה, ובע"כ דהתה"ד לא כתב סברתו רק להני אמוראי דס"ל דבשיעור שחיטה לחודא משערינן ולדידהו הוא דכתב התה"ד דלא משערינן רק בשחיטה הקטנה שיכולה להתרחש דהיינו בחצי קנה פגום. וא"כ לר' חנינא הרי שיעור שהיי' הוא כדי הטלה ובשחיטת רוב שני סימנים שלמים בבהמה ורוב סימן אחד שלם בעוף וא"כ האיך קאמר רב פפא בעומדת להטיל איכא בינייהו ומשמע בודאי דרק שיעורו של הטלה לחוד איכא בינייהו וכן מבואר בלשון רש"י שכ' וז"ל דלמר צריך הטלה ולמר רק בשחיטה לחודא ומשמע להדי' דטפי משיעור זה של הטלה ליכא ביניהם כלל והרי איכא בינייהו עוד יותר והוא דלמר משערינן בסימנים שלמים ולמר בסימנים פגומין וא"כ הרי אדרבה לפי גירסת רש"י דגרס איכא בינייהו מוכרח דלא כהתה"ד דגם למ"ד דמשערינן בשחיטה לחודא מ"מ השיעור הוא כסתם שחיטה דהסימנים שלמים ולא משגחינן מה דלפעמים משכחת לה חצי קנה פגום. וממ"נ קשה לתה"ד דלמאן דגורס איכא בינייהו הא מוכח דלא כדבריו ולמאן דלא גרס איכא בינייהו הא כו"ע מודים דצריך גם הטלה

[ו] רק גם זה ניחא די"ל דגם התה"ד לא כתב סברתו רק אליבא דרב לחודא אבל לשמואל ור' יוחנן דס"ל דגם בעוף משערינן כדי שחיטת בהמה הרי דאע"ג דעצם השחיטה של עוף הוא זוטר משל בהמה מ"מ ס"ל דבשחיטה היותר גדולה הנמצאת משערינן לדידהו ומודה התה"ד דמשערינן בקנה שלם דהשתא דמשערינן בשל בהמה גם בעוף כ"ש וק"ו דמשערינן בקנה שלם ולא כתב כן התה"ד רק לרב דס"ל דעוף לעוף ולדידי' הוא דיש מקום לומר דבשחיטה הקטנה שיכול להתרחש לפעמים משערינן וא"כ נפרש דהא דקאמר ר"פ בעומדת להטיל איכא בינייהו קאי רק בין ר"ח ובין שמואל ורבי יוחנן דלדידהו ליכא רק הטלה בינייהו אבל בין רב ור' חנינא איכא יותר מכדי שיעור הטלה וכמו שנתבאר והרי ז"ל רש"י איכא בינייהו בין רבי חנינא לר' יוחנן דר"י משער בשחיטה לחודא ולר' חנינא בעינן הטלה ושחיטה הרי דכתב רש"י רק לר' יוחנן לחודא ודלג לרב. ועיין בבדק הבית (דף כ"ד) דהביא דברי רש"י הללו וחלק על זה וכתב דלאו בין ר"ח לר"י קאמר רק בין רב לר"ח דרב הוא מרא קמא דשמעתא ואמר בהמה לבהמה ועוף לעוף ושמואל ור"י אתי לאפלוגי עלי' דאף בהמה לעוף ולא איירי בכל פרטי דין שהייה וי"ל דשמואל ור"י ס"ל גם כר"ח יעו"ש ועכ"פ הא אין כאן קושי' להתה"ד דקאי אליבא דרש"י. והנה אין לומר דמדקדוקו של לשון רש"י נביא ראי' להתה"ד דאל"כ למה לא הזכיר רש"י גם לרב, דזה אינו דגם ראי' להתה"ד מלשון רש"י אינו די"ל דרש"י ס"ל הא דקאמר ר' חנינא כו' שיביא בהמה אחרת וישחוט אין הפי' דבבהמה הוא כדי שיביא בהמה ובעוף כדי שיביא עוף אלא קאי גם על עוף וקאי על פלוגתא דלעיל דרב אמר עוף לעוף ושמואל ור"י אמרי בהמה לעוף ור"ח אמר בכדי שיביא בהמה אחרת וישחוט הוא שיעור שהיי' דעוף. ושלש מחלוקות בדבר ור"ח מוסיף הוא על שמואל ור"י ומשו"ה מוכרח רש"י לומר הך איכא בינייהו היינו בין ר"ח לר"י דבין ר"ח ובין רב הא איכא גם שיעור שחיטה דלרב הוא בשל עוף ולר"ח הוא בשל בהמה, ועיין ברא"ש שכתב דר"ח לא קאי רק על בהמה לחודא דלא מסתבר כלל להקל כל כך ולומר דשהיי' דעוף הוא כדי הטלה ושחיטה דבהמה ולדידי' תי' זה אינו אבל הרי רש"י אינו משועבד בזה לסברתו של הרא"ש וי"ל דחולק עליו בזה וס"ל דר"ח קאי גם על עוף והרי כמה מהראשונים חולקים על הרא"ש בזה וכמו דמבואר בטור ושו"ע סימן זה וי"ל דגם רש"י ס"ל כוותייהו ואין להוכיח מדברי רש"י כהתה"ד. גם י"ל משום דר' חנינא הוא מבני מערבא בר פלוגתא דר' יוחנן ומש"ה נקט רש"י רק לר"י ותדע דגם שמואל דילג רש"י דס"ל ג"כ כר' יוחנן ועכ"פ אין מכאן קושי' על התה"ד

[ז] אמנם לפי זה תקשה על התה"ד דלמה פסק כן דאפי' אם נאמר כדעתו דלרב משערינן בסימנים פגומין מ"מ כיון דחזינן דכולהו אמוראי לא ס"ל כן דר"ח דמצריך גם הטלה ור"י בר"ח דמצריך גם הגבהה והרבצה הא לדידהו מוכרח דבסימנים שלמים משערינן לשיעור השחיטה ושמואל ור"י דאמרי בהמה לעוף הא ג"כ מוכרח כן וכמו שהוכחנו מהא דאמר ר"פ עומדת להטיל איכא בינייהו א"כ גם אי נאמר דלרב משערינן בקנה פגום מ"מ כיון דכולהו אמוראי חולקים בזה על רב בודאי דאין הלכה כרב ותדע דהרי בעיקר הפלוגתא דרב ור"י אי משערינן כדי שחיטת בהמה אי כדי שחיטת עוף אי לאו דאשכח רש"י לר"י בר"ח דקאי כותי' דרב היה רש"י פוסק כר"י משום דקי"ל רב ור"י הלכה כר"י ורק דרש"י מדקדק מדברי ר"י בר"ח כרב וא"כ בהך דינא דיש לנו לשער בסימנים שלמים הרי כולהו אמוראי ס"ל דלא כרב ובודאי דאין הלכה כרב בזה. אמנם קושי' זו לא רק על תה"ד לחודא הוא רק הא כמו כן קשה על המרדכי וסמ"ק והגהות אשר"י וש"ע שפסקו כרב וכתבו דשיעור שהיי' דעוף הוא כדי שחיטת רוב סימן אחד בעוף והרי גם לדידהו קשה דבשיעור זה לחודא ולא יותר הא לכולהו אמוראי לבר מרב כשר דשמואל ור"י הא ס"ל בהמה לעוף ור"ח ור"י בר"ח נהי דנאמר כפרש"י דס"ל דעוף לעוף מ"מ הרי הם מצריכים הטלה או הגבהה והרבצה ועכ"פ לדברי כולם עוף לא נאסר בלא הי' בו שיעור רק כדי שחיטת רוב סימן אחד דעוף לא יותר. ונחזי אנן איזהו שיעור הקטן שביניהם אם שיעור שחיטת בהמה פחות מהגבהה, והרבצה ושחיטה דעוף או הגבהה והרבצה ושחיטה דעוף פחות מכדי שחיטת בהמה ונשער בהפחות דהני שני שעורים דבשיעור זה הרי כולהו אמוראי מכשרי לבד מרב והוה ליה רב יחיד לגבייהו. והניחא לדעת הפוסקים שהובא בש"ך חו"מ סי' כ"ה וביו"ד סי' רמ"ב דכל היכא דהרבים שוים משני טעמים לא חשבינן להו כרבים באיסורא דאורייתא דבכל טעם י"ל דאין הלכה בזה כמר וכן בהשני וכמו כן הכא כיון דלכל הני אמוראי טעם מיוחד דשמואל ור"י מכשרי משום דס"ל בהמה לעוף וסברא זו הא נדחה מדרב ור"י בר"ח דהם ס"ל דבעוף משערינן ור"ח ור"י בר"ח מכשרי משום דס"ל דבעי הטלה או גם הגבהה והרבצה וסברא זו דחינן מדרב ושמואל ור"י דלא ס"ל סברא זו ופסקינן דלא כוותי' ואסרינן בבהמה בשהה כדי שחיטה לחודא ומשו"ה אע"ג דכולהו מכשרי אם שהה בעוף רק כדי שחיטת רוב סימן א' ולא יותר מ"מ לא חשיבא כרבים כיון דהוא פלוגתא באיסורא דאורייתא